הצעה לקראת המטס-משט הבא
עמוס שוקן (אולי בהשפעת אלפרד נוון דומונט – שותפו לבעלות על עיתון "הארץ", בעל העבר והחינוך הנאצי-גבלסי) עדיין מגדיר בעיתונו במאמר המערכת את הפעילים הפרו-פלשתינים המתנגדים לעצם קיומה של ישראל שהשתתפו במטס לישראל "פעילי שלום". למרבה הצער ה"שיחדש" (Newspeak) האורליאני של עיתון "הארץ" מצליח בעולם.
בהנחה שכל המטס הוא עניין של יחסי ציבור, יש לשחק במגרש יחסי הציבור קרי התקשורת. המכתב של נתניהו שחולק למפגינים שהצליחו להסתנן לארץ שבו הם נקראו להפגין בסוריה או באיראן נשמע אולי יפה לאוזניים ישראליות אבל אין לו ערך במאבק על דעת הקהל העולמית.
 
הפיתרון דרישה לחתימה על הצהרה נגד הגזענות
הדרך היחידה לזכות במאבק על דעת הקהל הבינלאומית היא כדלקמן: על מדינת ישראל להצהיר בפומבי שישראל תאפשר לכל תייר הרוצה בכך להגיע לשטחי יהודה ושומרון, אבל רק בתנאי שיחתום על הצהרה ברורה שהוא רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות שהוא מגנה.
כאן ישראל תימצא במצב אידיאלי של "win win situation". מנצחים בלבד.
אפשרות א': אם התייר-המפגין הפרו-פלסטיני חותם על ההצהרה הוא מציג לעולם את הגזענות הפלסטינית-הערבית-מוסלמית.
אפשרות ב': אם התייר-המפגין אינו מסכים לחתום, הוא חושף את גזענותו שלו.
בהודעה לעיתונות יש להזכיר כי בניגוד להיטלר – החמאס מציג בגלוי במצעו הפוליטי את תביעתו להשמדת היהודים. וכי החמאס קיבל יותר קולות מאשר קיבלו הנאצים, והגיע לרוב בקרב הרשות הפלסטינית.
האם מישהו במשרד החוץ ייקח את היוזמה?
 
"הדירה" – חידת היחסים של יהודים עם נאצים לאחר השואה
סרטו של ארנון גולדפינגר "הדירה", שהוקרן ביום שבת בערוץ 8 מספר סיפור מרתק. סבתו של גולדפינגר, אם אמו חנה – גרדה טוכלר, נפטרה בגיל 98. סבו, קורט טוכלר, שהיה שופט ופעיל בפדרציה הציונית, נפטר שנים לפניה. בני הזוג טוכלר עלו לארץ עם בתם הפעוטה – חנה, בשנות השלושים של המאה העשרים וגרו מאז ועד יומם האחרון באותה דירה ברחוב גורדון בתל אביב, שהיתה מעין מובלעת ברלינאית בלב תל אביב.
כאשר החלה המשפחה לפנות את הדירה נמצאו בין ערימות הרהיטים, הכלים, הספרים, המסמכים והתמונות עותקים של עיתון נאצי בשם "דר אנגריף". שבהם הופיעה סדרת כתבות: "מסעותיו של נאצי בפלשתינה". לצד העיתונים נמצאה גם מדליה מוטבעת עם צרוף מעורר חלחלה, בצד אחד מגן דוד ובשני צלב קרס.
גולדפינגר הנכד, יוצא למסע מחקר שלוקח אותו – ויחד איתו את הצופים – למסע היסטורי, רגשי, פסיכולוגי ואישי מרתק. מתברר כי שליח העיתון "דר אנגריף" לפלשתינה החתום על סדרת המסע בה היה קצין נאצי בשם ליאופולד פון מילדנשטיין, ששימש כראש המחלקה היהודית באס. דה. (שירות הביטחון הנאצי).
בעת עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 היה טוכלר, סבו של גולדפינגר, חבר בהנהלה של התאחדות ציוני גרמניה. ההתאחדות הטילה על טוכלר, שהיה אחד מפעיליה וחבר הנהלתה, ליצור קשר עם תומכים אפשריים בציונות בקרב המפלגה הנאצית, במטרה להקל את עליית יהודי גרמניה לארץ ישראל. טוכלר פנה לליאופולד פון מילדנשטיין, שהיה איש האס. דה. שירות הביטחון של המפלגה הנאצית והאס-אס, וביקש ממנו לכתוב משהו חיובי בעיתונות הנאצית על יישובם של היהודים בארץ ישראל. פון מילדנשטיין הסכים לשליחות עיתונאית זאת, בתנאי שיותר לו לבקר בארץ ישראל המנדטורית, עם טוכלר כמלווה.
באביב של שנת 1933 הגיעו פון מילדנשטיין עם אשתו, מלווים בטוכלר ואשתו, לביקור בארץ שנמשך כחודש ימים. לאחר שובו לגרמניה פירסם בשנת 1934 סדרה של שתים עשרה כתבות מצולמות אודות סיורו בארץ בעיתון הנאצי Der Angriff (גרמנית: "ההתקפה"), ביטאונו של יוזף גבלס, שנשאו את הכותרת "נאצי נוסע לפלשתינה".
בעמודו הראשון של העיתון הופיעה מפת ארץ ישראל ולאחריה הכתבות בהן הביע פון מילדנשטיין אהדה לחלוצים ולמתיישבים היהודים ולהישגיהם, שיצרו לדבריו סוג חדש של יהודי. הוא תיאר יהודים חורשים את האדמה, מייבשים ביצות ומגשימים את הרעיון הציוני. לרגל סידרת הכתבות הוציא העיתון הנאצי מטבע מיוחדת עם צלב הקרס מצִדה האחד ומגן דוד מצִדה האחר, כאשר את מגן הדוד מקיף הכיתוב "נאצי נוסע לפלשתינה" ("Ein Nazi fährt nach Palästina").
אחרי אותו מסע משותף ב-1936 עלו בני הזוג טוכלר ובתם הבכורה מברלין לארץ.
פון מידלשטיין המשיך בברלין את פעילותו הנאצית. במשפט אייכמן התגלה שהיה זה הוא שהביא את אייכמן לתפקידו. בהמשך עבד פון מידלשטיין בלשכתו של גבלס.
במסגרת מחקריו מגיע גולדפינגר לביתו של פון מילדנשטיין בגרמניה, ונפגש עם בתו. לתדהמתו מתגלה לו שהחברות בין בני הזוג טוכלר ובני הזוג פון מילדנשטיין, התחדשה אחרי המלחמה. הטוכלרים קיימו ביקורים אצל המידלשטיינים, העניקו להם מתנות, ושמרו על קשרי מכתבים.
גולדפינגר תוהה על טיב הקשרים ביניהם, שאינו מובן לו. הוא מביא פסיכולוג גרמני שמנסה לתת הסבר לא משכנע לסיבת הקשרים האפשריים בין יהודי לנאצי. בשורה התחתונה הסרט אינו פותר את התעלומה – מדוע המשיכו בני הזוג טוכלר את קשריהם עם פון מידלשטיין, והצופה יוצא בהרגשה קשה, של סרט שאינו גמור.
יחסים בין יהודי לנאצים בכירים היוו כבר תעלומה שנים רבות קודם לכן בפרשת קסטנר.
במשפט קסטנר התגלה שלאחר המלחמה מסר ישראל קסטנר עדות בכתב ובעל פה במשפטי נירנברג לטובת מספר קציני ס.ס. נאצים: קורט בכר, דיטר ויסליצני, הנס יוטנר והרמן קרומיי. העובדה הזו חיזקה את דעת מרשיעיו שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן."
מה היו בדיוק האינטרסים של קסטנר בשחרור הנאצים לא ברור. במכתב לאליעזר קפלן כתב קסטנר ששוחח עם בכר קולונל אס. אס. אשר שימש קצין קשר בינו לבין הימלר "על הנושאים הכספיים המעניינים אותנו."
האם קסטנר פעל למען אינטרס אישי או בשליחות? לפי שושנה אישוני-ברי, (שושנה אישוני-ברי, "פרשת קסטנר – לשאלת מתן העדויות לטובת פושעים נאצים – ניסיון להסבר אחר", ילקוט מורשת (נט) תשנ"ה) –‏ הסוכנות היהודית היתה זקוקה לעזרתו של בכר, הן כדי לאתר חלקים מן הרכוש היהודי שנגזל בהונגריה והן כדי לנסות לרכוש עבור "ההגנה" מכונות לייצור תחמושת בגרמניה. עדות לטובתו של בכר נחשבה למחיר זניח בהתחשב בצרכים הלוחצים של "המדינה בדרך".
בסרטו של גולדפינגר אין נאמר דבר על הסבא – קורט טוכלר. אין מילה על תחום חייו בארץ, תחום עיסוקו, ובכלל על אישיותו.
לאחר ש"גיגלתי" את שמו של טוכלר, נודע לי שמיד עם עלייתו לארץ ב-1936 פתח השופט לשעבר מברלין חברת השקעות בשם "מוריץ את טוכלר", חברת ההשקעות הרצינית הראשונה בארץ. אני סבור שזה המפתח להבנת קשריו של טוכלר עם פון מידלשטיין גם אחרי השואה. כפי הנראה הטרנזקציות הכספיות שעברו מברלין לארץ היו קשורות בדרך כלשהי אל פון מידלשטיין. מסיבה זו קרוב לוודאי נמשכו ביניהם גם הקשרים העסקיים לאחר השואה.
הנה אתגר למחקר חדש ומרתק שיביא לסרט המשך שיפתור את התעלומה.