מתוך היומן, מאי 1990

30.5.90. יום רביעי. שבועות. אצל ג'וני ואלן שוורץ בריי, במדינת ניו יורק, בביקור ראשון שלי בארה"ב. ג'וני היא בת-הדוד היחידה של יהודית כי אביה של ג'וני היגר לארה"ב שנים לפני השואה. מרבית בני משפחתן הושמדו בשואה.

השעה 23.30. לילה. מחר אנחנו חוזרים ארצה.

ג'וני הכינה סלט חסה עם ירקות ופירורי גבינת רוקפור. אטריות (פסטה) עם פטריות וחמאה. קלחי תירס מבושלים. ארוחה טעימה מאוד. בסוף לקינוח, תה עם טיראמיסו. במשך הארוחה התנהלה שיחה מעניינת, מעין סיכום לביקורנו. דוברים עיקריים בה היינו אלן, דיוויד [בנם של ג'וני ואלן] ואני. רשמתי בקיצור ציטוטים טריים אחדים.

אני: "סיכום ההתרשמות מהביקור שלי, במשפט אחד – קשה להיות יהודי בישראל, וקשה בארה"ב."

דייוויד: "יש בדיחה נפוצה על כך שהיהודי האמריקאי לא חש עצמו בנוח בארצו, וגם לא בישראל. איפה הוא מרגיש הכי טוב? – כשהוא באוויר, בטיסה מארה"ב לישראל או בחזרה."

אלן: "ליהודי ארה"ב איכפת מישראל יותר מאשר איכפת לישראלים מיהודי ארה"ב. אנחנו חרדים לכל פיגוע אצלכם, אבל לכם לא מזיז אם תשמעו שנהרגו ילדים יהודיים בתאונת אוטובוס אצלנו."

אני: "ואני חש ההיפך. לנו יש אינטרס בכם כי אנו יודעים אנגלית ועוקבים אחר חייכם, קוראים ספרות יהודית אמריקאית. ואילו אתם אינכם יודעים עברית, אינכם מבינים את התרבות העברית ואינכם סקרנים לקחת בה חלק. התרבות העברית, והזהות הלאומית הישראלית, הן יהדותנו. לא הייתי יכול לחיות כיהודי חילוני בארה"ב כי הייתי חש עצמי נסחף להיות אמריקאי בשפה ובתרבות, ואינני מוכן לשנות עורי ולהיות דתי רק כדי לשמור על זהותי כיהודי בגולה."

אלן: "לכם, ליהודים בישראל, למרות כל ההבדלים במוצא ובהשקפה, כבר ישנה איזו זהות משותפת ותחושה של גורל משותף, ואתם יודעים שהילדים שלכם יחיו חיים דומים לשלכם. ליהודים בארה"ב יש הרבה פחות ביטחון איזה סוג של חיים יהודיים יחיו הילדים שלהם. שלחנו את רייצ'ל לישראל כדי שתלמד להכיר את הקרובים שלה, בעינינו כל העם היהודי קרובים – והנה היא רוצה להישאר שם, בישראל."

הרהרתי – אצלכם עלייה היא כנראה כמו אצלנו – ירידה.

אני: "היחס שלכם ליהדות וליהודים הוא עדיין כמהות אחת, דבר אחד – כלומר, היהודים הרוסיים, הישראליים, האמריקאיים – כולם נחשבים העם היהודי שמורכב מגלויות רבות ושונות. אתם אינכם מבינים את המהות הלאומית והתרבותית החדשה שנוצרה אצלנו. רק עתה נוכחתי לדעת עד כמה חשובה ליהודים, בייחוד לחילונים כמוכם בארה"ב – עובדת קיומה של ישראל, וזאת לא רק משום שאתם דואגים לישראל אלא משום שהקשר לישראל הוא צורת ההגדרה העצמית שלכם כיהודים, וזהותכם היהודית – בהיעדר כמעט כל מרכיבים אחרים של תרבות ולאום יהודיים ייחודיים לכם."

דייוויד: "בדור הבא לא יהיו צעירים אמריקאים יהודים שיחיו חיים כשל ההורים שלי. יהא עליהם להכריע – לעלות לישראל או להיות דתיים. אין מקום ליהודים חילוניים בארה"ב. שכחת את האנטישמיות. בקאנטרי-קלאב, בשלושה המועדונים שכאן בריי, לא מקבלים יהודים. יש להם שיטה – מקבלים שניים או שלושה חברים יהודים, הקרויים Token, [מעין 'עלה תאנה'], כדי שלא יוכלו לתבוע את המועדון על אפלייה גזעית בקבלת חברים, אך יותר יהודים הם לא מקבלים, כביכול מסיבות של חוסר התאמה אישית, ואי אפשר לתבוע אותם על כך."

יהודית: "ישראל היא מקום מקלט אם משהו רע יקרה ליהודי ארה"ב."

אלן מאוד התקומם על כך. נראה שממש נעלב: "לא יכול להיות מצב שבו לא יהיה מקום ליהודים בארה"ב, ולא בקנדה, ולא ברוסיה, ולא בשום מקום אחר – ושבמצב הזה לא תהיה גם ישראל בסכנה גדולה מאוד, וכלל לא מקלט בטוח. אם מצב שכזה יהיה – גם ישראל תהיה בסכנה גדולה."

דיוויד טען בלהט ובביטחון-נעורים: "כן, היהודים הדתיים-כביכול בארה"ב, הם נוסעים בשבת לבית-הכנסת, דבר שלא נשמע כמוהו ביהדות אי-פעם."

ניסיתי להסביר לו את ההשקפה, לא רק שלי, בעיקר בעקבות גרשם שלום, כפי שהעליתי בספרי "אין שאננים בציון": "יש פלוראליזם ביהדות, תולדותיה הם מעבר להבחנה שבין קודש לחול. מוטב שיהיו יותר יהודים ריפורמיים וקונסרבאטיביים, שמפרשים את היהדות לפי השקפתם, מאשר התרחקות והתבוללות גמורה. יהודים אלה הם גם יותר אוהבים לישראל ותומכים בה מהיהודים שאתה רואה בהם דתיים שלמים. אני גם לא מבין מדוע הם תומכים בישראל, שאינה מעניקה להם חופש פולחן על פי חוקיה."

איני יודע אם דייוויד השתכנע.

היו עוד חילופי דברים מעניינים ואולם השעה כבר מאוחרת ואני עייף לרשום אותם, וחבל.