נכתב ופורסם בבמות שונות בשנת 2002 לערך
לפני כ-10 שנים, בהיותי עדיין חבר מועצת מר"צ
 
א. השלום מאחורינו, 2002
בשעתו שמעתי הרצאה מפרופסור גרמני, ממקימי השוק המשותף, כי ההישג העיקרי של האיחוד האירופי לא היה בתחום הכלכלה, אלא בכך שהקנה לכל המדינות החברות בו, ובעיקר גרמניה וצרפת, את הידיעה שאין שום דרך לאחור, שאין לפתור במלחמה סכסוכים וניגודי אינטרסים, יהיו אשר יהיו.
תקווה שכזו סיפק לנו בתחילה הסכם אוסלו. שנים אחדות חשבנו שאמנם יש בו הרבה פרצות אבל ברור שאין שום דרך ממנו לאחור. ששוב לא תיעשה מלחמה כדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני.
היו הרבה סימני תקווה. אפילו עצם קיומו של הקזינו ביריחו שיקף את הגישה הפרגמאטית; משקיעים באזור כי אין נסיגה מהשלום. והיו התוכניות של סטף ורטהיימר לפארק תעשייתי משותף על גבול הרצועה, והיו ביקורים מאורגנים של ישראלים בקסבה של שכם, והיתה התחלה של בניית בתי מלון לתיירים ברצועה, והיו הרבה מיזמים משותפים, על קו הגבול העתידי, כדי לספק עבודה לפלשתינאים וללכת קדימה לשלום של שיתוף אינטרסים הדוק, שאין ממנו דרך חזרה.
אני זוכר שחששתי לחייו של ערפאת. התפלאתי כיצד זה אינו נרצח ע"י בני-עמו, כפי שקרה בסופו של דבר לכל מנהיג ערבי ששיתף פעולה עימנו. אחר-כך נרצח רבין, לא ערפאת. ואפילו אז היתה אופוריה משותפת בתוך ההלם הנורא, בתקווה שדווקא הרצח מחזק ומקבע את השלום, כי זוהי צוואתו של רבין.
והנה מתברר שהשלום מאחורינו. השיא של שיתוף הפעולה הפלשתיני-ישראלי כבר נמצא מאחורינו. ערפאת לא התכוון אפילו יום אחד לשלום אמת. דרושים היו לו רק זמן ומסכת שקרים כדי לחזור לכאן ולהתכונן לסיבוב הבא. כשהיה קרוב להסדר אופטימאלי, שלף את זכות השיבה וריסק את מחנה השלום הישראלי. הוא רימה את כל תומכי הסדר אוסלו ושבר אותו ללא תקומה.
בחלקים גדולים של התקשורת נשפכים קיתונות בוז, חרפות ודברי איוולת על אריק שרון וממשלתו, כאילו הם אשמים במצב ובעיקר בכך שאין להם תוכנית לעתיד. מרבים בכך מי שרואים עצמם כצמרת האקדמיה, הספרות והאינטליגנציה הישראלית, וכ"מצפון האומה". חרף העובדה הזאת ברצוני להצהיר, ודומני שאני מכוון בכך לדעתם של שבעים אחוזים מהקהל הישראלי היהודי, שאני תומך במאה אחוז בראש הממשלה ובממשלה. הם מנהיגים את מדינת ישראל, הנלחמת על חייה באחת מתקופותיה הקשות ביותר, בצורה הכי מאוזנת, זהירה וחכמה שבגדר האפשר.
האיומים הממשיים והעתידיים לקיומנו גלויים לעין כל, אפילו לאמריקנים, רק לא ל"אבירי המצפון היהודי בישראל", אשר לדידם רק אנחנו אשמים בסכסוך. אני משוכנע שההיסטוריה היהודית תבוז להם. ההיסטוריה האמיתית, לא זו העקומה, שהומצאה בעזרת היסטוריונים חדשים ועיתונאים חנפי ערפאת הנותנים את הטון הציבורי אצלנו כדי למצוא חן בעיני זרים ואויבים.
מה לעשות? זוהי מלחמה. אי-אפשר לעשות שלום. אפילו שביתת-נשק או הסכם הפסקת-אש מסוכנים עכשיו, כי אחרי אוסלו אנחנו יודעים בדיוק לשם מה הם ינוצלו – להכין נגדנו כלי השמדה משוכללים יותר.
 
ב. שלוש מדינות פלסטין, 2002
ארץ-ישראל של הצהרת בלפור ושל ראשית המנדאט הבריטי כללה גם את עבר-הירדן המזרחי. "הבית הלאומי" ליהודים, שהובטח בהצהרה, חל על כולה. ואולם הבריטים מצאו סידור-עבודה לאמיר עבדאללה ולאחיו, לאחר שאביהם גורש מחג'אז, והמליכו את עבדאללה על "עבר-הירדן", כך היה שמה של ירדן בראשית אמירותו. מאז נותרה המפה של שתי גדות לירדן רק במסכת סמליה וסיסמאותיה של תנועת בית"ר ושל מפלגת "חרות", עד שאפילו הם זנחו אותה כמעט כליל דווקא במערכת הבחירות האחרונה לפני מלחמת יוני 67'. האמירה שירדן היא פלסטין נחשבת כאיוולת פוליטית וכפגיעה בשכנתנו הטובה ביותר, ובייחוד לאחר השלום שנכרת עם ממלכת ירדן.
ואולם בשתי דרכים היתה ירדן מדינת פלסטין הראשונה, והיא עודנה כזו. הדרך אחת, שמכל מדינות ערב היא קלטה את המיספר הרב ביותר של פליטים פלסטיניים, שהם כיום יותר ממחצית אזרחיה, והלוואי שכל מדינות ערב היו נוהגות כך בפליטי פלסטין שברחו אליהן לאחר שהכריזו מלחמה על ישראל בשנת 1948 ונכשלו בניסיונן להשמיד אותה.
והשנייה, ירדן היתה פלסטין גם מבחינה זו שסיפחה את הגדה המערבית בשנים 1967-1948, כמעט ללא פוצה פה ומצפצף, והיתה ממשיכה להחזיק בה לולא נואל חוסיין להתקיפנו במלחמת יוני 67. נקל לשער איזה גינוי עולמי היה קם אילו כתוצאות מלחמת 48' היתה ישראל מספחת לעצמה חלקים, אפילו ריקים לגמרי, בעבר הירדן המזרחי, מעבר לגבול המנדאטורי.
מדינת פלסטין השנייה היא זו שהולכת ונוצרת באוטונומיה הפלסטינית בראשות ערפאת. זוהי מדינה-בדרך המנהלת מלחמת התשה נגד ישראל. מדינה ששברה את תקוות הסכמי אוסלו לשלום בדרך של משא-ומתן בלבד, לא במלחמה. מתברר שאחת הסיבות לכך שערפאת לא נרצח ולא הוקע כבוגד על ידי בני-עמו לאחר שהסכים לתהליך אוסלו – נעוצה בכך שאמר לבני-עמו, בגלוי וברמז: "בינתיים נקבל מה שנקבל, ועל השאר נילחם עד אשר ירושלים תהיה בירתנו ואתם תשובו לבתיכם בישראל שבתוך הקו הירוק."
מדינת פלסטין השלישית היא חלומם של רבים מקרב ערביי ישראל, המכנים עצמם כיום כבר כמעט רק בשם פלסטינים. הם תובעים שישראל תחדל להיות מדינה יהודית ותיעשה למדינת כל אזרחיה. הם מקווים כי בעזרת הריבוי הטבעי הערבי בישראל, ואולי גם התגשמות החלום הפלסטיני על זכות השיבה ("השלום הצודק"), שכבר מתרחש לנגד עינינו ב"הסתננות יחידים" לתחומי הקו הירוק – תאבד ישראל את הרוב היהודי ותהפוך גם היא למדינה פלסטינית או ישפסטין, ישראל-פלסטין, כחזונו האחרון של חסיד אומות העולם מועמר קדאפי. לדברי אינטלקטואל ערבי אחר, פרופ' אדוארד סעיד, הבעייה היחידה שאין לו תשובה עליה לגבי מדינה זו היא מי יבטיח את שלומם וביטחונם של היהודים אזרחי ישראל שיחיו תחת שלטון פלסטיני-ערבי.
אפשר להרגיע אותו. לא תהיה בעייה כזו. אם יתממש החיזיון המצמרר אזיי את חלקנו יפנו האמריקאים באוניות כמו את פליטי מוסה-דאג הארמנים, וחלקנו לא יזכה לראות את היום ההוא, מטעמים מובנים.
 
ג. שיגעון העליונות הישראלי, 2002
אני קורא את חזונות השלום המתלהמים של א"ב יהושע, עמוס עוז, דויד גרוסמן, יוסי ביילין, יוסי שריד ודומיהם, שלא נרפאו וגם לא יירפאו כניראה לעולם משיגעון העליונות ה"יוני" שלהם הסבור שבנו או בעיקר בנו האשמה וכי יש בכוח ויתורינו לשים קץ לסכסוך שלנו עם העולם הערבי והמוסלמי וכי אין נשקפת לנו שום סכנת השמדה מצידם אם רק נהיה "טובים".
ואני נזכר בחוברת שפירסם בשנת 1967 יהושפט הרכבי ז"ל (1994-1921) שהיה אלוף וראש אמ"ן, ולימים פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, "עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב" (דביר, תשכ"ז, 79 עמ'). החוברת נכתבה בנוסחה הראשון לפי הזמנת כתב-העת של ז'אן פול סארטר "זמנים חדשים", שראה אור בפריס בסוף יוני 1967. הנוסח העברי נערך סופית בתחילת 1966, ומשום כך הוסיף לו הרכבי הקדמה שנכתבה כבר לאחר מלחמת ששת הימים. דבריו אלה נכתבו בטרם הוקמה אפילו התנחלות אחת בשטחים שנכבשו זה עתה.
הרכבי ניתח בחוברתו שתי גישות ישראליות דומיננטיות, ה"קשיחה" או ה"ניצית", וה"רכה" או ה"יונית". נקודת-המוצא של הגישה ה"קשיחה", ה"ניצית" או הלאומית, היא הזכות ההיסטורית של היהודים לארץ-ישראל, היא כאילו ציפתה שהערבים יכירו בכך ויוותרו על הארץ, ומשטפחה המציאות על פניה, החלה נוטה לראות את היחסים בין העמים כמישור שבעיקרו הוא א-מוראלי. קיימת בה תחושת עליונות חזקה, ואמונה כי הניצחון היהודי אינו רק תוצאה של עדיפות בעוצמה, אלא גם בסגולות מוסריות. אין היא חרדה מהמשך הקונפליקט לזמן ארוך, אין בה נטייה לרכך את חומרתו, וגם אין לה הצעת פתרון של שלום, אלא היא רואה את המשך המאבק עד שילאה האוייב.
בכך גם חולשתה העיקרית של העמדה ה"ניצית", כי בעוד מדינות ערב יכולות לקוות לחסל את הקונפליקט במלחמה, אין המלחמה יכולה להיות לישראל פתרון סופי. ואמנם, פרדוכסאלית, דווקא הניצחון במלחמת ששת הימים עלול להוליד קוצר-רוח ואכזבה, משום שהישראלים עשויים לטעון כי אם ניצחון כה מפואר אינו מביא להסדר סופי, הרי שהמצב רע. לדעת הרכבי, עלינו להיות נכונים לקונפליקט ממושך ומייגע ולא להיתפס לאשלייה כי עם ניצחוננו במלחמה נוכל לאכוף את השלום. בכך גם הסכנה החמורה ביותר לעמדת ה"ניצים", העלולים להגיע לקיצונית של ראיית הקונפליקט כנצחי.
אך גם הגישה ה"רכה" והליבראלית, ה"יונית", סובלת לדעת הרכבי ממגרעותיה של תחושת העליונות הישראלית. עצם הניסיון לראות את ההיסטוריה של יחסינו עם הערבים כמסכת הזדמנויות-לשלום שהוחמצו על-ידינו – יש בה משום המעטת ערך רצינותה של העמדה הערבית. גישה "יונית" זו נוטה גם להקל בערך איומי-ההשמדה. ייתכן שבדחייה ה"יונית" של האפשרות, שמטרת הערבים היא חיסולנו – "יש גם התפעלות-עצמית, הדוחה את האפשרות שישאפו הערבים לחסל אנשים כה מובחרים ונעלים," כדבריו.
ההדגשה כאילו מוכרח להיות לישראל אמצעי להשפיע על הערבים שיעשו עימה שלום, מעוררת את החשד שגם פה פועל שיכרון העליונות הישראלי, ועימו תחושת תיסכול חריפה: מאחר שניצח במלחמות, אך לא בשלום, אין הישראלי מוכן להודות כי אובייקטיבית נבצר בינתיים השלום מהשגתו, והריהו נוטה להאשמה עצמית על ההזדמנויות שהוחמצו, כרוצה לומר: אילו רק היינו "בסדר", היה גם השלום בהישג ידינו. רק בנו תלוי הדבר.
שאיפתה החיובית של עמדה זו, לדברי הרכבי, מסתלפת משום עיוורונה לראות את עומק ההיפגעות הערבית. היא נדחקת לקיצוניות של ראיית הקונפליקט כקונפליקט מדומה, והיא נוטה לפרש כל ביקורת עליה כדגילה בעמדה קיצונית הפוכה, כלומר – הקונפליקט נצחי, עניין שבפטליזם ואינו ניתן ליישוב.
הרכבי אמר שעלינו לרחוק משימוש בקטגוריות של נצחיות לגבי מצבים מדיניים, אך מצד שני הוא ציין כי אל הגישה ה"רכה" מצטרפת נטייה התאבדותית ישראלית, שסימוכין לה בכמה הלכי-רוח קיצוניים במוסריותם ובהאשמתם-העצמית, הן בספרות העברית הצעירה והן בנוער הישראלי.
 
ד. בזכות הסכם אוסלו בשעתו, 2002
הסכם אוסלו נשבר בספטמבר 2000 ואין סיכוי לו ולשכמותו להביא בעתיד רגיעה ושלום במלחמת העולם של האסלאם המטורף נגד המערב וישראל. להיפך, הטרור רק ילך ויגבר וייעשה גרוע יותר, גם בארה"ב ובמערב-אירופה.
עם זאת, אינני מוכן לקבל את הפשטנות של אנשי הימין המדברים על "פשעי אוסלו" ותובעים ועדת חקירה, כאילו אלמלא חתימת הסכמי אוסלו לשלביהם – היינו חיים כיום במצב אידילי עם הפלשתינאים, תוך שחיילינו שולטים בשובה ונחת בכל סימטה ברצועה ובגדה.
אלה הם דברי הבל ורעות-רוח. אין ואקום בהיסטוריה. אלמלא הסכם אוסלו, שנתן שנים אחדות של שקט יחסי, על כל פנים, לא מלחמה רצופה כפי שהיא מאז ספטמבר 2000 – אולי לא היינו משלימים את הבאת מיליון העולים מרוסיה, לא מגיעים להישגים גדולים בכלכלה שהצעידו אותנו קדימה, והארץ לא היתה נבנית בצורה כה מדהימה בעשור האחרון. הלא אלמלא הסכם אוסלו לא היה שלום עם ירדן, וייתכן שההתלקחות של ספטמבר 2000 היתה פורצת לפני שמונה או תשע שנים!
אסור גם לשכוח שהיה שיתוף פעולה כלכלי ואפילו תיירותי עם הפלשתינים, והיה יסוד להאמין שהם לא יהיו טיפשים להרוס לעצמם השקעה בלתי-חוזרת של שניים וחצי מיליארד דולר שקיבלו ממדינות אירופה ומארה"ב לשם שיקומם. מעולם לא היה מצבם הכלכלי טוב יותר מאשר בספטמבר 2000, ומי יודע אם אי-פעם הם יחזרו אליו. במו-ידיהם הרסו את מעמדם, מובלים בידי הנהגה רצחנית, מרושעת ומטומטמת.
ויש עוד דבר שאסור לשכוח. זו אינה חוכמה לומר שאין שום סיכוי להסדר שלום בדורנו ואולי גם לא בדורות הבאים. יש אנשים צעירים שמשרתים בסדיר ובמילואים, וגם בקבע, אנשים שנדרשים לקחת חלק יומיומי ומתיש במלחמה נגד הטרור הפלשתיני וחלקם גם משלם בחייו – והם אינם מוכנים להילחם ללא תקווה שאפשר גם אחרת. הם מוכרחים להאמין שיום אחד ישרור שלום ושוב לא יידרשו להשליך את נפשם מנגד בסדיר ובמילואים.
קל לרבים מאיתנו, שכבר לא משרתים במילואים, להיות בטוחים בפיכחונם ובידיעתם שאין שום סיכוי לרגיעה אמיתית ולשלום. אך מי שצריך לצאת הלילה ומחר לעצור בגופו את הטרור או לשלוח בני-משפחה, בנים ובעלים, למלחמה – הוא אינו מוכן לשמוע תחזית כה קודרת ופסימית. לכן באות ההאשמות וההכאה על החזה של הממשלה, כל ממשלה ישראלית, כאילו בכוחה להביא שלום עם ממלכת הרצח וההסתה האסלאמית. לכן הדיבורים הריקים של הנהגת מר"צ, של חלק ניכר מהכותבים בעיתון "הארץ", של ההיסטוריונים החדשים באוניברסיטאות ושל נביאי שקר לא-תמימים כיוסי ביילין, וכולם מופיעים במודעות-ענק בעיתונים. לכן גם הדיבורים הריקים מימין המפה הפוליטית, כאילו הפעלה בלתי-מרוסנת של כוח צבאי נגד הפלשתינאים היא שתביא גאולה.
נס שיש לנו עדיין שלום עם מצרים וירדן שטרם נפלו בידי קיצונים. נס שמורשתו החילונית של אתא-טורק מונעת מטורקיה ליפול בזרועות האסלאם הקיצוני, ומאפשרת לה להיות מדינה מוסלמית שפוייה ובת-ברית שלנו למעשה –
אבל העתיד המזרח-התיכוני עלול להיות הרבה יותר קודר, והדילמה של המנהיגות הישראלית היא אם לומר את האמת לעם ולייאש אותו, או להמשיך לדבר על תקוות לשלום תוך ידיעה מכאיבה ששום ויתור שלנו לא יביא שלום אמיתי אלא רק יחליש אותנו.
אני מרחם על הערבים בדיוק כמו שהם מרחמים עלינו. אני מעדיף להיות עם טורקיה, הודו, סין, ארה"ב ואפילו רוסיה – הנלחמות כל אחת בדרכה באסלאם הקיצוני, מאשר עם דנמרק, זהבה גל-און וצרפת.
ככל שיימשכו הטרור הפלשתיני בישראל, והאנטישמיות האסלאמית בעולם – כן תתגברנה הסולידאריות היהודית וגם העלייה של יהודים שירצו לחיות בארץ שבה אינם צריכים להסתיר את סימני יהדותם למען ביטחונם האישי.
 
ה. מכתב לחבר בחו"ל, 2002
תודה על מכתבך האחרון שאותו קראתי בתשומת-לב רבה. כן, אנחנו מרגישים רע מאוד בעקבות מה שאנחנו מוכרחים לעשות בגדה המערבית וברצועת עזה, אבל אינך יכול לתאר לעצמך כמה תמימים היינו. אף אחד, אף לא המודיעין הצבאי שלנו, העלה על דעתו שהפלסטינים אספו ארסנל כה גדול של נשק נגדנו, כפי שאתה יודע עכשיו במדוייק.
מאז טבח פסח בנתניה דבר לא יעצור אותנו עד שנהרוס את תשתית הטרור והכוח הצבאי של הפלסטינים. אם פירושו של דבר מלחמה מקומית או אפילו מלחמת עולם שלישית (שאולי כבר החלה באחד עשר בספטמבר 2001), ואפילו אם למרות רצוננו מסכנת המלחמה את עצם קיומנו במדינת ישראל – מנוי וגמור איתנו שאם לא תהיה ברירה ניקח איתנו את רוב-רובם של שכנינו לגיהינום בטרם הם יצליחו להשמיד אותנו.
לא תהיה שואה שנייה, ולעולם לא עוד טבח של יהודים בלבד. ואם רוב-רובם של האירופאים והאמריקאים אינם מבינים זאת מצד ההיגיון, הם יבינו זאת במציאות המתפתחת של מלחמת עולם שלישית. צרפת יש לה כבר אינתיפאדה-משלה שהיא רק תחילת התפשטותן של הלהבות, להבות שלא תפגענה רק ביהודי צרפת.
אני רואה את ישראל כמעוז הדמוקרטיה, ההומניזם והתרבות המערביים מול רוב-רובו של עולם ערבי, מוסלמי ופלסטיני, אלה אשר כמעט שאינם מייצרים דבר ואינם תורמים דבר לאנושות בתקופתנו לבד משנאה ונפט, ורק את השנאה הם מצליחים לייצר בכוחות עצמם וללא עזרת זרים. כל שאר היכולות שיש להם הם קונים ומייבאים, כולל נשק גרעיני עתידי, שאותו הם רוכשים מכמה פלגים מושחתים של התרבות המערבית.
מה שקורה עכשיו אינו התוצאה (או הבעייה) של היות שרון ראש הממשלה והמנהיג שלנו (הנתמך בידי רוב-רובם של הישראלים – אפילו מתנגד מושבע שלו בעבר, כמוני).
מה שקורה עכשיו הוא מלחמת בני אור בבני חושך. אותם אירופאים שהם עיוורים מכדי לראות או מפחדים להודות בכך או שהם מקווים שעל ידי פיוס הרשע יצליחו למנוע אותו מלהגיע אל סף ביתם, אוֹה, בעוד זמן קצר, קצר מאוד, יתחילו להרגיש מה שאנחנו מרגישים כל יום וכל לילה ובכל רחוב ובכל משפחה בישראל. אינך יכול לעשות עסקה עם כוחות הרשע הרוצים להחריב אותך.
זוהי נקודת המבט שלי. ואל יטעו אתכם הטנקים והמטוסים וההשתקפות הקשה שלהם בסי.אן.אן; הם רק הציפורניים החדות (תודה לאל!) של פחות משישה מיליון יהודים בישראל כדי להגן על עצמם מפני מאות מיליוני אויבים ערבים ומוסלמים, שרוב-רובם טרם ויתרו על התקווה להשמיד את מדינת ישראל אחת ולתמיד.