בתקופת המאבק על הגולן, שהייתי אחד מראשיו, אימצנו כמעט כהמנון את השיר "אין לי ארץ אחרת", כמסר לדבקותנו באדמתנו, ביישובינו, בחבל הארץ הריבוני של מדינת ישראל בו בנינו את בתינו ועליו נאבקנו. לימים, סיפר לנו אהוד מנור, בהופעה באחד מיישובי הגולן, שהוא כתב את השיר בתקופת מלחמת לבנון, לה התנגד, כביטוי להתנגדותו החריפה.
לכאורה, קיימת סתירה בין שיר מחאה על מלחמת לבנון לגיוסו למאבק נגד נסיגה מהגולן. כך, לפחות על פי החלוקה הסטיגמטית המקובלת (והרחוקה מלהיות מדויקת) בין "שמאל" ו"ימין". אולם באותה הופעה אמר מנור, שאין הוא רואה כל סתירה כזאת. השיר בהחלט מתאים לאנשים בעלי עמדות שונות, המזדהים עם המסר של השיר ועם התחושה שלו בעת שכתב את השיר.
מהו המסר של השיר? אהוד מנור לא כתב שאין לו ארץ אחרת, כי ישראל היא הארץ הטובה ביותר והנפלאה ביותר והכי כיף לחיות בה. להיפך, הוא שר "אין לי ארץ אחרת / גם אם אדמתי בוערת." המחאה שלו פנתה לשני יעדים. מצד אחד הוא מחה נגד המציאות שלא היתה לרוחו, במקרה זה – מלחמת לבנון. מצד שני, הוא מחה נגד המדברים בסגנון של "נמאס לי לחיות בארץ הזאת", "אם אריק שרון יעלה לשלטון אני ארד מן הארץ" וכדומה, שהיו נפוצים אז בחוגים מסויימים, ונגד מעשים של שבירת כלים ושמיטת אחריות, כמו סרבנות בצה"ל וכולי. אמר אהוד מנור: גם אם אדמתי בוערת, "כאן הוא ביתי!" אין הוא משלים עם פגמיה של המדינה. "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אוותר לה." אבל – זו ארצנו, זו מדינתנו, הדבקות בה אינה מותנית. היא מוחלטת.
דברים דומים כתב אהוד מנור גם לאחר מלחמת יום הכיפורים בשירו "ללכת שבי אחריך": "לשאת חלום מבטן, מדורות, / לשאול באביבייך נחמה, / לחיות על פני ובתוכי האדמה / הנוראה והיפה הזאת."
גם כאן הוא לא ניסה לטייח. לעתים, אדמת הארץ היא נוראה, כמו במלחמה הנוראה ההיא. אבל אנו נושאים חלום מדורות, ויש לנו אחריות להגשמתו. והאחריות הזאת מתבטאת, בראש ובראשונה, בחיים בארץ, בדבקות בלתי מותנית בה. באותה תקופה היה גל גדול של ירידה מן הארץ. ראש הממשלה, יצחק רבין, גינה את היורדים אחרי המלחמה, וכינה אותם "נפולת של נמושות". אהוד מנור לא גידף את היורדים, אלא הציב מול הירידה מופת ציוני – לחיות על פני ובתוכי האדמה הנוראה והיפה הזאת.
הדבקות המוחלטת של אהוד מנור בארץ עמדה במבחן המחיר הכבד ביותר – נפילת אחיו הצעיר, יהודה, במלחמת ההתשה. בכאבה העמוק, הביעה אימו של אהוד מנור חרטה על עלייתה לארץ. בתגובה, כתב אהוד מנור את השיר "יליד הארץ": "אבא שר אני לך, / על שיום אחד / קמת ותלך. / אימא זה השיר הוא לך, / על ימי לכתך / אחרי אבי לכאן. // שמש בא אל החלון, / ענף ירוק מלילה נעור, / וילד שפקח עיניו לשמש / כאן בארץ אל, / בצל כרמל, / ליד הנחל."
לעיתים נדמה לי ששכחנו את המסר הציוני הבסיסי הזה, המסר של מחויבות מוחלטת, בלתי מותנית, לארץ ולמדינה. כאשר טייקונים מאיימים שלא ישקיעו בארץ אם המיסים יעלו, כאשר מתמחים עומדים בתור לוויזה בשגרירות קנדה בעת מאבק הרופאים והדוגמאות מסוג זה רבות – עלינו לשלול את האיומים הללו מכל וכול. על החברה הישראלית לאמץ מסר של צומוד – ישיבתנו, לא רק כאומה אלא גם כבודדים, היא בלתי מותנית. איננו ישראלים על תנאי.
"היהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו." הציונות באה לשנות את הסטיגמה האנטישמית הזאת, ולומר: "היהודי – איפה שמולדתו, שם טוב לו." מה פירוש "טוב לו"? שהוא מרוצה מהכול? שאין לו ביקורת? שאין לו בעיות? שיש להשלים עם הבעיות והכשלים, העיקר שאנו בארץ שלנו? לא ולא. אין להשלים עם הכשלים, יש להתמודד עם הבעיות, מהות היהדות היא מחוייבות לתיקון עולם. אולם ה"צומוד", הדבקות בארץ, הוא הבסיס לתיקון. משמעות ה"צומוד" הזה היא שאיני ישראלי על תנאי, המצפה ש"מישהו שם למעלה" יפתור לי את הבעיות ולא – אלך למקום אחר, אלא שאני חי בארץ בכל מקרה, ללא חשבון וללא סימני שאלה, ואקח אחריות לפעול ולהיאבק שיהיה כאן טוב יותר. משמעות ה"צומוד" היא להיות ישראלי ויהודי טוטאלי.

2. איזה מטומטמים היינו
לא להאמין. זה היה רק לפני ארבע שנים. ארבע שנים!
מאי 2008. ראש הממשלה אהוד אולמרט ניסה למסור את הגולן לבשאר אסד, באמצעות המתווך ההוגן ארדואן. כן, כן, אותו ארדואן. כן, כן, אותו אסד. כן, כן, רק ארבע (!) שנים.
הוא לא היה הראשון. קדמו לו ארבעה ראשי ממשלה שהיו נכונים לסגת מהגולן, ובהם הנשיא הנוכחי וראש הממשלה הנוכחי.
היום, לנוכח מה שקורה במדינות ערב בכלל ובסוריה בפרט, רבים האנשים שתמכו בגישה הזאת, התופסים את ראשיהם בידיהם כאומרים – איזה מטומטמים היינו.
מה קרה לגיבורי הדרמה של 2008?
אהוד אולמרט עומד לדין בהאשמות של שוחד ושחיתות. רק לחשוב מי הרשה לעצמו לנסות להחריב את מפעל חיינו... ולמה הוא הרשה זאת לעצמו...
ארדואן, המתווך ההוגן – גילה את פרצופו האמתי, כקנאי אסלאמי וכשונא ישראל מובהק. הוא התחרה באחמדניג'אד בהתלהמות אנטי ישראלית. הוא עמד מאחורי ספינת הטרוריסטים האנטי ישראלית "מרמרה" ומשט השנאה לישראל. זו היתה דרכו לזכות בתהילת העולם הערבי, בניסיונו לחדש את ימי האימפריה העות'מנית כקדם. ארדואן חבר לציר הרשע. הוא הטיל יהבו על אסד וקדאפי. מקדאפי, שהיה למעשה נשיא מועצת האו"ם ל... "זכויות האדם" (הוועדה שהטילה על גולדסטון לרקום את עלילת הדם אודות "עופרת יצוקה") ארדואן קיבל את פרס ... "זכויות האדם". זה היה רק לפני שנתיים! והנה, בתוך זמן קצר כל כך, כל הברית הזו קרסה. ארדואן מצא את עצמו מתעמת עם קדאפי, הרודן הלובי, והנ"ל איבד את שלטונו ואת חייו במעשה לינץ' אכזרי. וכעת ארדואן מוצא עצמו בעימות קשה, אולי על סף מלחמה, עם בן בריתו אסד. וגם יחסיו עם אחמדניג'אד, בן בריתו של אויבו הנוכחי – אסד, מעורערים למדיי.
בשאר אסד התגלה כממשיכו האמיתי של אביו – רודן חסר עכבות, המוכן לטבוח באלפי אזרחים סוריים, כדי לשרוד בשלטון בכל מחיר. מדינתו סוריה מצויה בעיצומה של מלחמת אזרחים עקובה מדם, שעיקרה מלחמה דתית בין שיעים לסונים. חשוב מאוד שלא נשלה את עצמנו שמדובר במאבק של העם הסורי למען דמוקרטיה. אין זה מאבק בין טובים ורעים. זה מאבק בין רעים ורעים, וכלל לא ברור מי רע יותר.
איזה מטומטמים היינו! כמו מדינה המונעת מדחף אובדני, ממשלה אחר ממשלה, ראש ממשלה אחרי ראש ממשלה, מדינאים ואנשי צבא – טחו עיניהם מלראות את מהות השכונה בה אנו חיים וניסו להיפטר מנכס אסטרטגי קיומי כמו הגולן, ולהחריב מפעל חיים ציוני כמו הגולן, ולמסור אותו לאוייב, השולט במדינתו באמצעות כידונים, תמורת מילה החקוקה על הקרח.
איזה מטומטמים היינו! ממשלה אחר ממשלה, ראש ממשלה אחרי ראש ממשלה, היו מוכנים לערער על היציבות שנוצרה בזכות ישיבתנו על הגולן ולסכן את הגבול השקט ביותר של מדינת ישראל. הרי לאורך עשרות שנים, הגבול עם סוריה שקט יותר אף מגבולות השלום עם מצרים וירדן.
איזה מטומטמים היינו! איך הלעטנו עצמנו באגדות, כמו זו שדבקות הסורים בהסכם הפרדת הכוחות מעידה על דבקותם הצפויה בהסכם שלום. העובדה שכאשר הסורים ישבו על הגולן, הם הפרו בשיטתיות את הסכם שביתת הנשק מ-1949 ורק על הסדר שנחתם כאשר אנחנו יושבים על הגולן הם שמרו, לא בלבלה את מי שלא היו מוכנים לתת לעובדות לבלבל אותם. היום, כאשר הסכם הפסקת אש בין משטר אסד למתנגדיו אינו מחזיק מעמד אפילו שעה, ובכל יום של הפסקת אש נרצחים מתנגדי משטר רבים, לפעמים עשרות – אנו לומדים היטב על רצונו הטוב של מי סמכנו, על רצונו הטוב של מי היינו מוכנים להשתית את ביטחון ישראל, למי היינו מוכנים למסור נכס כמו הגולן. איזה מטומטמים היינו!
זה היה רק לפני ארבע שנים. אולמרט ניסה במרֶץ לשכנע את הרודן הסורי, באמצעות המתווך ההוגן ארדואן, לקבל את הגולן. אבל כאשר ישראל יצאה להגן על אזרחיה בדרום, לאחר 8 שנות הבלגה לנוכח ירי טילים, במבצע "עופרת יצוקה", הסורים הפסיקו את המו"מ, וארדואן פתח במסע הטירוף של שנאת ישראל.
זה היה רק לפני ארבע שנים. בניגוד לרבין, פרס וברק, שהתחייבו למשאל עם במקרה של נסיגה, אולמרט נלחם נגד הצעת חוק משאל עם בכל כוחו, אף שאת ההצעה הציעו חברי כנסת ממפלגתו, "קדימה". אילו הצליח בתוכניתו, עלול היה חוף הכינרת להיות זירת טבח במתנגדי אסד. ולמה שנאמין שהסכם השלום היה מכובד יותר מכפי שנשמר הסכם הפסקת האש בין אסד ומתנגדיו? ומי יודע בידי מי היה נופל הגולן במלחמת האזרחים ומה היו כוונותיו, וכיצד היה נוהג? למשל, איך היה נוהג אסד, אילו מתנגדיו היו מצביעים על ההסכם עם ישראל כמעשה של בגידה? מה היה עושה כדי להוכיח שלא בגד? מה היו עושים מתנגדיו אילו עלו לשלטון (הרי איננו יודעים האם אסד או מתנגדיו ינצחו במלחמת האזרחים) – האם יכבדו את ההסכם, או שיאמרו שזה שריד לשלטונו של הרודן, ואין הם מכירים בו? והאם סוריה תתקיים בכלל בעוד שנה, בעוד חמש שנים? אולי היא תתפצל לשניים, אולי לעשרה גורמים? ומי היה הכתובת שלנו, ממי היינו תובעים לכבד את ההסכם?
איזה מטומטמים היינו! איזה יצר אובדני תקף אותנו! יותר ויותר אנשים שהיו בני פלוגתא שלנו בתקופת המאבק על הגולן, מודים היום באוזניי שטעו והטעו, שתמכו במדיניות הרפתקנית חסרת אחריות. יש עוד סרבני התפכחות, אך מספרם הולך ומצטמצם.
האמת היא, שבעבורי, כל מה שקורה היום בסוריה אינו הסיבה לעמדתי לפיה על הגולן להיות ישראלי לעד. הגולן הוא חלק מארץ ישראל, שאין בו איום דמוגרפי על מדינת ישראל. הגולן הוא שטח ריבוני של מדינת ישראל. הגולן הוא חבל התיישבות ציוני, אחד המפעלים הציוניים היפים ביותר שנעשו בארץ, כפי שציין בהתפעלות הנשיא פרס בביקורו הממלכתי בגולן. גם אילו הפכה סוריה לדמוקרטיה שוחרת שלום, לא הייתי מוכן בשום אופן לחשוב על נסיגה מהגולן. מצד שני, אילו הפכה סוריה לדמוקרטיה שוחרת שלום, ניתן היה להגיע עמה להסכם שלום על בסיס הגבול הקיים וכיבוד הדדי של ריבונות שתי המדינות.
אבל סוריה אינה דמוקרטיה שוחרת שלום, וכנראה לא תהיה כזאת בקדנציה שלנו. באזור חסר יציבות כזה, שבסיס שלטונם של שליטיו הוא פחד, הפחדה ואלימות, רק מדינה שנפלה על הראש מוכנה לוותר על נכסיה האסטרטגיים החשובים ביותר.
יותר ויותר אנשים מבינים זאת, ומתביישים בתמיכתם בנסיגה מהגולן. אולי הם לא הגיעו למסקנה הזאת מהסיבה הנכונה, אך מתוך שלא לשמה, בא לשמה.

3. המנון המדינה היהודית
(תגובה למרב מיכאלי, "שחקי שחקי", "הארץ", 23.4.12)
מרב מיכאלי מזכירה, ובצדק, שרק ב-2004 עוגן "התקווה" בחוק כהמנון המדינה (אגב, בצירוף מקרים, היה זה בדיוק ביום מותו של רב המרצחים ערפאת). בעיניה, עובדה זו היא עדות לפחיתות מעמדו. אולם העובדה ש"התקווה" היה המנונה המובהק של מדינת ישראל ושל התנועה הציונית מאז הקונגרס הרביעי ללא חוק וללא החלטה רשמית, היא עדות לאוטנטיות שלו; לכך שהוא ההמנון שצמח מתוך ההווייה הציונית והישראלית. לוחמים עלו לגרדום כש"התקווה" על שפתיהם, ללא כל חוק וללא כל החלטה. בטקס הכרזת המדינה, לאחר קריאת מגילת העצמאות, הנוכחים קמו כאיש אחד ושרו את "התקווה". לא היתה החלטה כזו, כי לא היה צורך בהחלטה כזו. היא היתה מובנה מאליה. הצורך בחקיקה ב-2004 נולד בתגובה לרוח הרעה הקוראת להחלפת ההמנון, כפי שמציעה מרב מיכאלי.
מיכאלי מזכירה שהמנונים מוחלפים. אכן, גרמניה לא דבקה בהמנון ההיטלראי ובריה"מ לא דבקה בהמנון הסטליניסטי. דוגמאותיה של מיכאלי אינן מקריות – הן מעידות על האופן המעוות בו מדינת ישראל מצטיירת בעיניה (וכך גם השוואה הנואלת בין הבְּנִיָה על חורבות הגטו היהודי בבודפשט להקמת רמת אביב על חורבות שייך מוניס, כאילו יהודי בודפשט תקפו את הונגריה בניסיון להחריבה ולהשמיד את עמה והובסו במלחמה).
ניתן להחליף המנון, אך צריכה להיות לכך סיבה מיוחדת. מדוע רוצה מיכאלי להחליף את ההמנון? כיוון שזהו המנון מובהק של מדינת הלאום של העם היהודי. הבעייה שלה אינה ההמנון, אלא מה שהוא מסמל – את היותו המנון המדינה היהודית. כאשר היא מאמצת את הצעתו של מחמד ברכה להמיר את "התקווה" בשירו של טשרניחובסקי "אני מאמין" (זה שמו של השיר המתחיל במילים "שחקי שחקי") – יותר משהיא מציעה את השיר בגלל מה שהנו, היא מציעה אותו בגלל מה שאיננו. הוא אינו שיר לאומי, אלא אוניברסלי.
"אני מאמין" הוא שיר נפלא. לפני שנים אחדות הייתי שותף לעריכת הגדת יום העצמאות של החברה למתנ"סים. מלכתחילה היה לי מובן מאליו שאת השיר הזה אכניס לחוברת. אולם אין הוא יכול להיות המנונה של מדינת ישראל, כיוון שאין הוא מבטא את מהותה כמדינת הלאום היהודית. מי שאינו רוצה שישראל תהיה מדינת הלאום היהודית, אלא מדינת שקשוקה קוסמופוליטית, מציע לבטל את סמליה היהודיים.
טוב עשתה הכנסת שעגנה את "התקווה" בחוק כהמנון המדינה. יש לקוות שקרוב יום חקיקת חוקה לישראל, שתעגן את זהותה ומהותה כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. ההמנון הלאומי, דגל הלאום וסמל המדינה יעוגנו באותה חוקה, בהיותם מסמלים את מהותה.
אורי הייטנר