על ספרו של עמוס עוז "בין חברים", כתר 2012, 160 עמ'
"בין חברים" הוא רומן הבנוי משרשרת של שמונה סיפורים שונים. גיבוריהם של הסיפורים הם חברי קיבוץ בשם יקהת (שלא תמצאו על המפה). מדוע "שרשרת"? משום שגיבורים ראשיים בסיפור אחד הופכים להיות גיבורי משנה בסיפור אחר, וכך שהקוראים משלימים מידע על סיפור אחד מסיפור אחר.
נושאי הסיפורים קשורים בהווי הפנימי של הקיבוץ כחברה ייחודית ביישוב המתחדש בארץ (שנות החמישים של המאה הקודמת), ובאמת אין, ולא יכול להיות, בתחום הזה שום חידוש. הספר מתאר את העימות שבין האידיאליזם המרקסיסטי השולל את הרכוש הפרטי (לדוגמה, פיצויים מגרמניה לחשבונות פרטיים של חברים) לעומת הטבע האנושי הרכושני; היעדר הפרטיות בחברה הסגורה כלפי חוץ ופרוצה לרכילות כלפי פנים; פגעיה של הלינה המשותפת בבית הילדים; עריצותה של האסיפה הכללית, כשההצבעות מונָעות מאינטרסים צרים, לעומת השאיפות האינדיבידואליות, כגון השאיפה ללמוד לימודים גבוהים מבלי להמתין להכרעת החברים; אידיאל הצבר השרירי והשזוף מעומת עם טיפוס ילד החוץ היודע שלעולם לא יהיה חלק מהאתוס הקיבוצי ועוד. כל הנושאים האלה נידונו עשרות פעמים בספרות הקיבוצית עצמה (ראו שלושת הכרכים המצוינים של הפרופסורים אוֹרי וראובן קריץ – שהם בת ואב – "סיפורי הקיבוץ", פורה 1997 – 1557 עמ'!), הוקעו על ידי מי שנפגע מהווי הקיבוץ (דליה רביקוביץ', נורית זרחי), ולאחרונה אף נכתב על כך ספר חצי נוסטלגי בשם "היינו העתיד" מאת יעל נאמן, (אחוזת בית 2011).
ובכן, בנושאים אין, כצפוי, כל חידוש. מסתבר שהסופר נמנע במכוון מקונבנציות מקובלות בסיפור הקצר, כגון סיום עם פואנטה – אף אחד משמונת הסיפורים אינו מסתיים בהפתעה – אדרבה, נדמה שמעט הגעש הבא לידי ביטוי בלוז העלילה – הולך ודועך לקראת סופה.
בסיפור "מלך נורווגיה", לונה בלנק רוצה להיות חברה קרובה של צבי פרוביזור המשונה. לאחר שהיא נוגעת בו – הוא מתרחק ממנה, והפצרותיה אינן מועילות לה. הסיפור מסתיים בכך שלונה מתחברת לגברים אחרים, נוסעת לאמריקה, ואילו צבי ממשיך לטפח את גינתה.
בסיפור "שתי נשים" בועז נוטש את אישתו אסנת, והולך לגור עם אריאלה ברש. אסנת מתכתבת עם אריאלה, אך אין בדבריה מרירות על צרתה, אלא דאגה לבריאותו של בועז.
בסיפור "בין חברים" נחום אשרוב רותח על חברו המרקסיסט, בן גילו, דויד דגן, על כך שבתו, בת השבע-עשרה הלכה לגור עימו. הוא מתכנן איך יגיב על המעשה המרגיז הזה, אבל הוא יוצא מובס מחדרם של השניים. בסיפור
"אבא" נער החוץ היתום מאם, משה ישר, מקבל רשות חריגה ללכת לבקר את אביו בבית חולים לתשושי נפש. הוא קורא לאביו הסנילי את "הדבר" של אלבר קאמי, יוצא מבית החולים וממתין ליד מקום גסיסתו של כלב שנדרס.
בסיפור "ילד קטן" יש עלילה דרמטית ממש – רוני שינדלין, הלץ והרכלן של הקיבוץ, יוצא מכליו ומגיב באלימות קשה כשנודע לו כיצד ילדי הלינה המשותפת מתעללים בבנו החלשלוש, אך הסיפור מסתיים בתיאור הרפיון הגמור שאוחז בו לנוכח עריצותה של אישתו – הוא איננו מעז להפר את פקודתה וללכת לחדר הילדים לבדוק מה שלום בנו.
בסיפור "לילה" יואב קרני, המזכיר האהוב של הקיבוץ, מתייסר על כך שלא נענה לרמזיה של נינה. זו נטשה את בעלה וביקשה מיואב שיקצה לה מקום לינה חלופי. רחשי לב אלה גולשים לאט לאט אל מעשי השגרה של יואב כתורן לשמירת לילה.
בסיפור "דיר עג'לון" מבקשת הניה האלמנה שהאסיפה הכללית תאשר לבנה ללמוד הנדסת מכונות באיטליה במימון אחיה ארתור שנטש את הקיבוץ והפך שם לאיש עסקים אמיד. יותם עצמו משתוקק לצאת ולהתאוורר מההווי החונק של הקיבוץ, אך איננו יוזם שום צעד לכיוון זה.
בסיפור "אספרנטו" מסופר על מרטין לנדברג, מורה לאספרנטו, אידיאליסט קיצוני (הילדים צריכים להיות שייכים לכל הקיבוץ, אסור לחברים לנהל חשבון פרטי של השילומים מגרמניה, אסור להתמכר למותרות כמו קומקום חשמלי בחדר, אסור לאפשר עבודה שכירה וכו') הוא חולה ריאות סופני, וכצפוי, בסוף הסיפור הוא מת ונקבר.
הבאתי כאן סיכום קצרצר, ולא ממש ממצה, של שמונת הסיפורים כדי להדגיש שהסופר נמנע במכוון משימוש בהפתעה בסופיהם. ויחד עם זאת, הוא מצליח לעורר עניין, בעיקר משום עיצוב מעולה של אישיות הגיבורים ובשל התיאורים החיים של ההווי והאירועים. אזכיר כאן שני תיאורים שהרשימו אותי במיוחד: תיאור גסיסתו של כלב שנדרס ותגובתו של גיבור הסיפור "אבא" הוא משה ישר, ילד החוץ שנסע לבקר את אביו בבית חולים לתשושי נפש (עמ' 68), וכן התיאור הקשה של התעללות הילדים בלינה המשותפת ביובל "המנוזל", בנם של לאה ורוני שינדלין בסיפור "ילד קטן"(עמ' 89-87).
הסופר התכוון, ואף הצליח, להביא בפני הקורא פרוזה מינורית, בלי זיקוקי דינור, ובלי עלילות מרעידות לבבות. נקל לחוש במיומנותו של הסופר בעל השם הבינלאומי ובשליטה המוחלטת שלו ברזי העשייה הספרותית. יחד עם זאת, ניתן להבחין גם במעידות קטנות שהן, בדרך כלל, נחלתם של סופרים מתחילים. הרי דוגמה מהסיפור "דיר עג'לון":
"הניה אמרה:
"'אחיך גמר צבא, עבד בשקט שלוש שנים בפלחה, התחתן, הביא ילד, חיכה לתורו והקיבוץ שלח אותו ללמוד חקלאות במדרשת רופין, אבל אתה לא תחכה...' " (עמ' 125-124)
הרי כאן גיבורה אחת, הניה, מספרת לגיבור אחר, יותם, דברים שאמורים להיות ידועים לו, הוא הרי בנה! – וכל הקטע הזה הובא כדי לספק מידע של רקע בפני הקורא. זאת ועוד, דבריה אלה של הניה מחלישים את הטענה העיקרית שלה, לפיה על יותם לצפצף על החלטת האסיפה הכללית ולצאת ללימודים באיטליה. אם כן, לשם מה שם הסופר את הדברים בפיה של הגיבורה?
כאמור, אין בספר זה "עלילות גבורה" כלשונה של רחל, וגם לא מסרים הרי עולם, אבל הסיפורים בנויים היטב, הלשון מדויקת והעולם הנפשי של הגיבורים, הנחשף בסיפורים, מרגש בהחלט את הקורא.

אהוד: הסיפורים מהקובץ שקראנו בשעתו ב"תרבות וספרות" של "הארץ" עשו עלינו רושם טוב במינוריות שלהם, וניכרת בהם השפעה חיובית מאוד של הכתיבה של יהושע קנז.