בטקס חנוכת קרן כתב-עת על שמו
בספריה למדעים מדוייקים ולהנדסה ע"ש ניימן
אוניברסיטת תל-אביב, 23.1.1990
23.1.90. יום שלישי. אחר-הצהריים, באוניברסיטת תל-אביב, טקס חנוכת מדף בספרייה על-שם דודי יהודה ליפסקי ז"ל. גם אימא היתה. לבקשת ריקה [אשתו השנייה של יהודה] הכנתי וקראתי את הדברים הבאים (למעט קצת פרטים משפחתיים, שעליהם דילגתי):
דודי, אחי-אימי, יהודה ליפסקי, נולד בלודז' ב-25 ביולי 1908. אביו של יהודה, חנוך-יששכר ליפסקי, עבד בלודז' כמנהל-חשבונות אצל חותנו, שהיה סוחר-עצים, מאיר-זלמן ליכטנשטיין. חנוך-יששכר ליפסקי היה ציוני משכיל שראה את ישיבתו בפולניה כארעית בלבד ולכן קנה באמצעות שליח, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, פרדס במושבה פתח-תקווה. גיסו של חנוך-יששכר, אחי-אשתו, דניאל ליכטנשטיין, התיישב בפתח-תקווה לפני המלחמה, הכניס לארץ את בניית בריכות-ההשקאה לפרדסים מביטון, ומת בדמשק, אליה היגלוהו התורכים בימי המלחמה.
לאחר המלחמה, בשנת 1920, שלח חנוך-יששכר ליפסקי לארץ-ישראל את שני בניו הגדולים יחיאל וגרשון, אֶחיו של יהודה. בשנת 1921 לקח חנוך-יששכר את אשתו שרה-גאולה, את חמש בנותיו, את בנו יהודה בן השתים-עשרה, ועימם את ספרייתו רבת הכרכים, ארוזה בארגזים, ויחד הפליגו לארץ-ישראל. בהגיעם לווינה פרצו בארץ-ישראל מאורעות מאי 1921. המשפחה התעכבה בבית-מלון בעיר במשך שלושה חודשים. בני-המשפחה ביקרו לא רק בפראטר, אלא כדרכם של עולים ציונים בימים ההם – עלו לפקוד את קברו של הרצל, והצטלמו על רקעו. הם נסעו ברכבת לטריאסט, ומשם הפליגו באונייה, דרך אלכסנדריה, ליפו. הם הגיעו ארצה בכ' תמוז תרפ"א, קיץ 1921, עלו עם חפציהם על דיליז'אנס ונסעו ישר לפתח-תקווה, שבה כבר הכינה להם דירה בת הדוד שושנה ליכטנשטיין, ועימה הבנים הבוגרים יחיאל וגרשון.
לא קלים היו חייו של חנוך-יששכר, אבי יהודה, בפתח-תקווה. התברר כי הפרדס, שבו הושקע כסף רב והיה אמור לפרנס את המשפחה, הוזנח בימי המלחמה ועתה לא נתן רווח. חנוך-יששכר, שהיה אדם ישר וקפדן, החל לעבוד כמנהל-חשבונות של ועד המושבה. לא עבר זמן רב והוא נקלע לעימות חריף עם אחדים מחברי הוועד, והיה עליו להתפטר לאחר שגילה אי-סדרים כספיים. האשימו אותו שהוא "חטטן". כה רבה היתה מרירותו, שלאחר מות אשתו שרה, טמן אותה, וקנה גם לעצמו מקום לידה – בבית הקברות שבנחלת-יצחק, ובלבד שלא יהא קבור באדמת פתח-תקווה, שבה אמנם חי רוב ימיו.
בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה הצליח חנוך-יששכר להעלות מפולניה את הוריו מנחם וחנה, את אחיותיו פֶלָה (וולפוביץ') ויֵיצָ'ה (שאכר) ובני-ביתן; כן הגיעו ארצה אח ואחות של אשתו, אברהם (ליכטנשטיין) וצביה (רייכרט), עם משפחותיהם, אלא שהאחות צביה, וחלק ממשפחתה, עזבו, נתקעו באירופה בתקופת המלחמה, ושבו ארצה רק לאחריה. בניה, עזרא יורן ואחיו, נשארו בארץ.
חנוך-יששכר אהב ספרים וקנה והרחיב את ספרייתו, ספריית משכיל עברי ששפת תרבותו השנייה היתה גרמנית. אך רק לצעיר-בניו יהודה, שסיים את לימודיו בגימנסיה אחד-העם שבמושבה, עלה בידו להקנות חינוך תיכוני וגם גבוה. הוא שלח את יהודה, בראשית שנות השלושים, ללמוד הנדסה באירופה. יהודה החל את לימודיו באוניברסיטת גנט שבבלגיה, והמשיך בלימוד הנדסת חשמל באוניברסיטת גרנובל שבצרפת, ובה קיבל את תעודת ההסמכה שלו ב-30 באוקטובר 1936.
יהודה חזר ארצה. בשנים ההן ניבנו בצפון ים-המלח, בקליה, ואחר גם בדרומו, בסדום, מפעלי "פלשתיין פוטאש", או בשמם העברי – חברת אשלג ארץ-ישראל. יהודה החל עובד בחברה זו כמהנדס במרץ 1937, במשמרת תחנת-הכוח, ובהשגחה על מיתקנים של כוח ואור בבית-החרושת לאשלג וברשת החשמל. כתשע שנים עבד יהודה בים-המלח, בקליה ובסדום, עד חודש מאי 1946.
לימים כתבתי רומאן בשם "אנשי סדום", המסתמך בחלקו ההיסטורי על הספר "חבל ים-המלח" של יהודה אלמוג, שמזכיר באחד מעמודיו גם את יהודה ליפסקי. אני זוכר שכאשר סיפרתי לדודי יהודה על שני מהנדסים גרמניים בחברת האשלג, בשנות השלושים, שמתוארים אצל אלמוג, ואשר בעקבותיהם יצרתי את אחת הדמויות בספרי, סיפר לי שהכיר אותם היטב ושאחד מהם אכן היתה קצת שתיין, כפי שאני מתאר.
לאחר שסיים יהודה ליפסקי את עבודתו בחברת האשלג, עבר לגור בתל-אביב. בשנת 1947 החל לעבוד כמהנדס בחברת החשמל, והתמיד בעבודתו במשך כ-26 שנה, עד שיצא לפנסיה בשנת 1974. הוא היה ראש מדור טראנספורמאטורים במחוז הדרום בתל-אביב. על עבודתו בחברה אקרא מכתב-הערכה שנשלח ממנהל מחוז ירושלים אל מנהל מחוז הדרום, בשנת 1965.

"ביום סיום העברת הרשת העירונית בירושלים למתח של 13 קילווואט, כשאנו מברכים על המוגמר, חובה נעימה היא לנו לפקוד כל אחד אשר נתן את ידו להצלחת המיבצע, ולהודות לו על המאמצים שהשקיע. אחד מהם הוא מהנדס התיכנון של תחנות הטראנספורמאציה הפנימיות ברשת עירונית תל-אביב, מר יהודה ליפסקי.
"במשך שלוש שנים השקיע מר ליפסקי ממיטב כשרונותיו בתיכנון ובהתאמת תחנות הטראנספורמאציה הפנימיות למתח החדש, ובהחלפת הציוד לזה המקובל בחברה ובהדרכה במחוזנו, אשר הודות לו, יוכלו להמשיך בטיפול כתחנות הטראנספורמאציה הפנימיות.
"הננו מבקשים ממך להעביר למר ליפסקי את תודתנו על עבודתו המסורה למען מחוז ירושלים."

משנעשה אדם חופשי, מצא לעצמו יהודה עיסוקים אחדים שמילאו את מרבית זמנו. עם אשתו ריקה נסע ברחבי-עולם, לאירופה, לארה"ב וגם למזרח-הרחוק הגיעו. מנסיעותיו הביא עימו שקופיות רבות שצילם, והיה מציג ומלווה אותן בהרצאות במועדונים ובבתי-ספר.
במקביל החל יהודה ליפסקי מפרסם מאמרים וכתבות ב"המהנדס", בטאון הסתדרות המהנדסים בישראל, שבה היה פעיל. נושאי כתיבתו היו לא רק מתחום מקצועו כמהנדס חשמל, אלא שיקפו מיגוון התעניינויות – מפעלי האשלג בארץ ובירדן, התעשייה האווירית, מקורות האנרגיה, מחשבים ועוד. הוא אמר שמהנדס אינו צריך להיות כלוא דווקא בתחומו המקצועי אלא להתעניין גם בנושאים אחרים של ההתפתחות המדעית.
יהודה נפטר ב-1986, לאחר מחלה ממושכת שפגעה באיכות חייו בשנותיו האחרונות, והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקריית שאול. הוא הניח אחריו אישה, ריקה. בן, אבי [מאשתו הראשונה לוצי], שהלך בעקבותיו והיה למהנדס אלקטרוניקה מצליח בתחומו, וארבעה נכדים. יהי זכרו של יהודה ברוך, ותהא הקרן לכתב-עת שהוקמה על שמו – עזר לתלמידים ולמורים בהווה ובעתיד.