ספר אוטוביוגראפי מקסים של מרסל פניול
עכשיו לראשונה בעברית
תרגם והוסיף אחרית דבר: ניר רצ'קובסקי
ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2012, 191 עמ'
רוצו לקרוא!
באקראי נפלנו על "התהילה של אבי" בזכות שמו של מרסל פניול בערימה של 4 ספרים במאה שקלים, וכאשר התחלנו לקרוא בו לא יכולנו להניח אותו מידינו במשך שעתיים עד שסיימנו לקרוא את כולו, פורצים מדי פעם בקולות צחוק, מלאים מתח, ורק שאצבעות הידיים כאבו לנו כי כריכת הספר היא כזו שיש כל הזמן להילחם בו כדי להחזיקו פתוח, בשתי כפות ידיים מאוגרפות עליו.
מרסל פאניול הוא מחזאי רב תהילה, "מריוס" ו"פאני", וגם חתום על רומאנים וסרטים כמו "אשת האופה", "ז'אן דב פלורט" ו"מנון". ב"התהילה של אבי" [1957] הוא פותח את זיכרונותיו ו"מצייר את ילדותו שהיתה יפה. את פרובאנס של ראשית המאה ה-20, את אביו המורה ואימו התופרת, ואת חופשת הקיץ ששיאה הוא ציד ה'ברטוול' בגבעת הטרשים שליד מרסיי. מסע הציד הזה הוא מסע החניכה של הילד מרסל, שמכניס אותו לעולם המבוגרים, ובה בעת מגלה לו את חולשותיהם. בהמשך החופשה והשנה ההיא לומד מרסל מהי ידידות אמת, וגם את גבולות התמימות ואת קוצר ידוע להושיע מפני הרוע."
זאת מתוך ה"אחרית דבר" של המתרגם, שהוציא מתחת ידו עבודת תרגום מצויינת ואחראית.
במקום להכביר במחמאות שעלול להיות להן מימד של התנשאות, (כמו לכתוּב על העטיפות האחוריות של הספרים שפרי מוציא לאור וחותם על קילוסם), אעתיק כאן שני דפים מהספר הנפלא:

כשהלכה לשוק [אימו של מרסל פניול], היתה משאירה אותי כדרכה בחדר הכיתה של אבי, שלימד ילדים בני שש או שבע לקרוא. הוא החזיק בידו קנה גמיש, אשר שימש אותו כדי להצביע על האותיות והמילים שכתב על הלוח השחור, ולפעמים כדי להצליף באצבעותיו של שובב שלא הקשיב.
בוקר אחד הושיבה אותי אימי במקומי ויצאה בלי אומר, בעוד אבי כותב באותיות ברורות ומרהיבות על הלוח: "אימא הענישה את הילד כי הוא לא התנהג יפה."
כשרשם נקודה עגולה ונהדרת בסוף המשפט, צעקתי: "לא! זה לא נכון!"
אבי הסתובב באחת, הסתכל בי במבט המום וקרא: "מה אמרת?"
"אימא בכלל לא הענישה אותי! אתה טועה!"
הוא התקרב אליי:
"מי אמר לך שהענישו אותך?"
"ככה כתוב."
מרוב הפתעה כמעט בלע את לשונו.
"תראו תראו," אמר לבסוף. "אתה יודע לקרוא?"
"כן."
"תראו תראו... " חזר ואמר.
הוא הצביע בקנה שבידו על הלוח.
"אז קרא."
קראתי את המשפט בקול רם.
הוא הביא מקראה, שממנה הקראתי בלי קושי כמה עמודים...
אני חושב שמימיו לא חש כזאת שמחה, כזאת גאווה, כמו ביום ההוא.
כשהגיעה אימי, מצאה אותי יושב בין ארבעה מורים, ששיחררו את תלמידיהם להפסקה לא מתוכננת והקשיבו לי כשהקראתי לאיטי את "אצבעוני". אבל במקום להתפעל מן ההישג, היא החווירה, הניחה את הסלים על הארץ, סגרה את הספר, הרימה אותי בידיה ואמרה: "אלוהים ישמור! אלוהים ישמור!"
בדלת הכיתה עמדה השוערת הקורסיקאית הזקנה, והצטלבה. אחר כך נודע לי שהיא זו שהזעיקה את אימי ואמרה לה ש"המורים האלה" עומדים "לפוצץ לי את המוח."
בארוחת הערב חזר אבי וטען שאלה אמונות טפלות מגוחכות, שלא השקעתי בזה שם מאמץ, שלמדתי לקרוא כמו שתוכי לומר לדבר ושהוא בכלל לא השגיח בכך. אימי לא השתכנעה, ומעת לעת הניחה את כף ידה הצוננת על מצחי ושאלה אותי: "לא כואב לך הראש?"
לא, לא כאב לי הראש, אבל עד גיל שש אסרה עליי להיכנס לחדר הכיתה או לפתוח ספר, מחשש להתפוצצות מוחית. היא נרגעה רק כעבור שנתיים, בסוף השליש הראשון ללימודיי בבית הספר, כשהמורה שלי אמרה לה שאני מחונן בזיכרון מדהים, אך בעל בגרות נפשית של תינוק בעריסה.
["התהילה של אבי", עמ' 28-29]

הספר מצטרף לשכיות החמדה של הספרות הצרפתית ה"קלה" כמו "הרפתקאותיו המופלאות של טרטרן איש טרסקון" לאלפונס דודה, "המישמנאים והמירזנאים" לאנדרה מורואה, ו"מלחמת הכפתורים" מאת לואי פרגו, שקצר תהילה בעיבודו לסרט של הבמאי איב רובר, הבמאי שגם חתום על העיבודים הקולנועיים ל"התהילה של אבי" ולסרטים על פי ספרים אחרים של פניול. ובוודאי שכחתי או לא ידעתי על שכיות חמדה נוספות מאותו ז'אנר. אולי אפילו "קנדיד" של וולטיר יכול להיכלל במחיצתן.
רוצו לקרוא!
גם אם הספר לא יופיע ברשימות רבי המכר כמו הקשקוש "סטונר", וגם אם נשות תל אביב הדעתניות לא תטמאנה את אצבעותיהן המטופחות בספר משעשע ולא משעמם כַּ"תהילה של אבי", ובייחוד שאי אפשר לדבר עליו מתוך התייחסות ליעקב דרעי, הלא הוא הפילוסוף היהודי הצרפתי התורן-הפלצן שלהן –ז'אק דרידה! – וגם מה עוד שהספר, שומו שמיים! – לא יוצא נגד אכיבוש אמשחית!
אז – רוצו לקרוא!