מתוך היומן, 6.8.1990
הסיפור הזה שימש לי לימים מסגרת לרומאן
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"
בהוצאת "משכל", ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994. אזל.
עד היום אני מצטער שלא השארתי לרומאן את השם "תפוזים במלח".

דודי הרווק אלכסנדר [הוא יחיאל ליפסקי, ובהמשך הוטמעו בדמות שני דודים נוספים שלי, ברוך בן עזר ראב ופלטיאל נוביק, כולם מפתח-תקווה. – אב"ע], שהיה נהג בצבא הבריטי, הזמין יום אחד אל ביתנו לסעודת ליל שבת שתי אחיות רחמניות צבאיות מהודו. השתיים לבשו שכמיות אפורות-כחולות, פניהן היו כהות מעט, כצבע הצל של שכמיותיהן באור החלש של נורת החשמל האחת שהפיצה נוגה צהבהב-מלחמתי. הן חבשו שביסי אחיות צבאיות שמצחיותיהם נראו ככתרים לבנים על מצחיהן, ואיני זוכר אם היה אפשר לראות מאחור את שערן השחור או שיתרת השביס הכהה כיסתה אותו.
סבי ישב בראש השולחן בקפלוש שחור, שדמה אף הוא לכתר. הוא קידש על היין ובירך על המזון. שתי האחיות הינהנו אחריו יחד איתנו כאשר ענינו אמן, שתו מן היין המתוק וטעמו את ה"מוציא", פיסת חלה זהבהבה שסבי קרע, טבל במלח וחילק לכל אחד מן היושבים סביב. כבר לא היה אז קמח לבן בארץ-ישראל, רק במחנות הצבא הבריטי. אבל אצלנו במסדרון נשמר שק קמח שאבי קנה ביום הראשון למלחמה, וממנו אפתה אימי שתי חלות קטנות כל שבת כל שנות המלחמה, מורחת עליהן חלמון ביצה בנוצת תרנגולת, להשחימן.
בצבא הבריטי עבד גם אבי, בקֶמְפּ רַאס-אֶל-עֵין, בשדות ליד הירקון. הוא שימש משגיח על גידול השעורה למאכל סוסי הצבא. יום אחד לקח אותי עימו וביליתי באוהל הצבאי שבו גר מייג'ור נורדי הבורי, שהיה בעל חווה גדולה בדרום-אפריקה. מייג'ור נורדי הענק כיבד אותי בפרוסת לחם לבן, טרי, שכמוהו לא ראיתי כי הייתי בן שלוש וחצי כאשר פרצה המלחמה. על הלחם היו חתיכות שומן אחדות שריחן היה לא רע אבל אני הייתי בטוח שהן עשויות מחזיר שאסור לנו היהודים לאכול.
קיבלתי בתודה עברית את הפרוסה ממייג'ור נורדי, שהייתי נמוך מחגורת מכנסי-החאקי הקצרים שלבש. מקטרתו היתה תקועה בקיפול עבה של גרב החאקי הגבוהה. יצאתי החוצה כשאני עובר על פני כיור ברזנט מונח על חצובה, שעליו תלויים כלי-רחצה ומהם נודף ריח גילוח של המייג'ור הענק. מחוץ לאוהל זרקתי בחשאי את חתיכות השומן על אדמת השדה החמה והמבוקעת של ראס-אל-עין, ונגסתי בתיאבון בפרוסה הלבנה, הספוגית והרכה, שעדיין ריח השומן נותר בה והיתה נמסה בפה. יסלח לי אלוהים, אמרתי לעצמי, הוא בוודאי לא היה רוצה שאני אחמיץ את ההזדמנות היחידה שנקרתה לילד יהודי בארץ-ישראל לאכול לחם לבן ממש.

*
העיסוק במאורעות שהתרחשו לפני יותר מיובל שנים משפיע עליי. אתמול בלילה, לאחר שהתחלתי בכתיבה, הופיע בשנתי אבי, שהלך לעולמו לפני שנים רבות, ועימו היו אורחים – ראש העיר של המושבה שלנו, שחזר בכובע שעם טרופי ובבגדי חאקי בהירים ממלחמת איטליה בחבש, ואשתו. שמחתי שאוכל לשמוע מהם סיפורים נוספים על דודי אלכסנדר, כי ידע היסטורי אני שואב לא רק מקריאה בספרים ובמסמכים מתולדות פתח-תקווה ומראיונות עם איכרים ותיקים וצאצאיהם אלא גם מחלומות שפוקדים אותי כל פעם שאני נוגע בדבר הזה. אבל הפעם לא הצלחתי. כדרכי התחלתי להשמיע במקום לשמוע. מה פתאום היה חשוב לי להסביר לראש העיר שהגירוי לסיפור אירע כאשר הבעלים של המסעדה ההודית ביפו [אהרון כהן] הצביע לעבר אשכולות ענבי סולטנינה, ספוגי מלח מרוח-הים, שהשתלשלו מעל ראשינו במרפסתו, וסיפר שההודים נוהגים לבזוק מלח על פירות, אפילו תפוזים – ונזכרתי בשתי האחיות הרחמניות הצבאיות מהודו שאכלו בביתנו לפני כיובל שנים – ובעודי נסחף בדיבוריי הוציא אבי מתא הפֵּרפֵקטשֵיין, תנור נפט גבוה בעל שתי להבות ומיכל זכוכית מפמפם – תבניות אמאייל ובהן מאפה בטאטות וחצילים ברוטב עגבניות, העיר שאני מפריע לאורחים בסעודתם, והשתתקתי.

*
לאחר עיגולי הסלק בחומץ והדג הממולא, שהיה עשוי מפרוסת הַק-פיש, או ים-פיש, דג ענק שהובא לשוק הגדול מים-יפו, ואימא היתה קוצצת אותו עד דק בקופיץ – חשה אחת האחיות ברע. היא החווירה. פניה ואצבעותיה קיבלו גון עשן בהיר, והציפורניים היו נטולות חיים, כעשויות שנהב עתיק.
דודי אלכסנדר ליווה את האחות ההודית אל חדר-השינה של הוריי, וסגר אחריהם את הדלת. השניים לא חזרו למרק הצח העשוי עצמות, עם אטריות-בית מקמח כהה, שהיתה אימי מייבשת על ציפה לבנה בשמש, בחצר. גם לא למנה העיקרית שהתחלנו לאכול – גוזלי יונים ממולאים בורגול, מהשובך שלנו. סבי חייך אל תוך זקנו הלבן ואמר משהו ביידיש. מכל דודיי אהב את בנו אלכסנדר, שמעשיו העלו כנראה בזיכרונו את הרפתקאות נעוריו שלו עם השקסות, בנות הכפר, בכרמים שליד אגם בלטון. אבי ישב קודר וביקורתי.
"אוּרי," אמרה אימי, "קום תגיד לדוד שלך שהמרק שלהם מתקרר!"
ירדתי מעל כיסאי והלכתי במסדרון אל חדר-השינה. פתחתי מעט את הדלת וראיתי באור החלש של מנורת-הלילה את האחוריים המקפצים של דודי אלכסנדר. הוא צייץ, ומתחתיו שכבה האחות הרחמניה מהודו ונאנחה. סגרתי בחשאי את הדלת וחזרתי לחדר הגדול, שבו ישבו כל השאר סביב השולחן הכבד ונברו בגוזלים הממולאים, שכמעט לא היה עליהם בשר.
"אמרת לו?" שאלה אימי.
"תיכף יבואו." עניתי על דעת עצמי, והוספתי: "אני חושב שהאחות מהודו מתגעגעת מאוד למשפחה שלה כי היא..."
שארית הנר כבתה באחד משני הפמוטים. בחדר, הסגור היטב בגלל ההאפלה, עלה ריח רע שעישן הפתיל הכבוי. לא הספקתי להסביר את דבריי כי השניים חזרו לשולחן. האחיות חייכו זו אל זו, והאחות ששכבה תחת דודי לא המשיכה לאכול אלא צחקה בהקלה, והסומק הכהה חזר בהדרגה ללחייה.
"היא מרגישה קצת בחילה." התנצל בשמה דודי אלכסנדר והמשיך כדרכו בדיקלום פתגם צרפתי, שמיד תירגמו להבנתנו: "הקיבה היא שמחוללת מהפכות בעולם! – נפוליאון הראשון."
לדודי אלכסנדר לא היתה השכלה מסודרת כי סבי אסר על בניו ללמוד יותר מדי פן יחדלו להיות איכרים, אבל נותר לדודי בזכרונו אוצר פתגמים, אנקדוטות וקטעי שירים צרפתיים, מן המעט ששינן בבית-הספר, ואותם היה מתאים לכל הזדמנות. פתגם נוסף של נפוליאון הראשון: "בשדה הקרב של האהבה – הבריחה היא הניצחון!" – שימש אותו כאשר היה מספר על הימלטותו מניסיון הפיתוי שהפעילה עליו גברת מ. הידועה, שבעלה שירת כמתורגמן בצבא הבריטי באלכסנדריה ואימה היתה מַטְרֵיסָה של ג'אמל-פאשה הקטן במלחמת העולם הראשונה. גברת מ. כפתה על דודי ללוותה ערב אחד מקולנוע "סהר" שברחוב פינסקר אל ביתה. כאשר ביקשה ממנו להיכנס, לא ידע דודי אלכסנדר כיצד להסתלק מבלי להעליבה. לבסוף תפס בבטנו כשהוא מתעוות מכאב. "אני חושב שיש לי שלשול נורא," הכריז באוזניה ועזב אותה במרוצה.
לעיתים היה דודי אלכסנדר מצליח להשחיל את הסיפור הזה על הפתגם של וולטיר האומר שהחקיין דומה לקיבה מקולקלת שפולטת את המזון כדרך שהיא קולטת אותו.
לנפוליאון היה בביתנו יחס מיוחד, משפחתי. אני רואה את סבא מניח מידיו את המזלג והסכין ומספר א-פרופו נפוליאון הראשון והקיבה לשתי האחיות מהודו כיצד פגש בנעוריו בירושלים את אהרון פראנצוֹיז, יליד אלזאס, שהיה בצעירותו קצין נושא-דגל בחיל-הפרשים של נפוליאון, השתתף במלחמותיו ואף בארץ-ישראל היה עימו. לדבריו, כאשר פגש סבא בפראנצויז כבר היה זה ישיש מופלג, אחד מארבעה או חמישה חיילים ששרדו, בעולם כולו, מצבאו של בונאפארטה. ידיו של החייל הוותיק היו דקות כקלף, פניו צנומים כפני ציפור וחיוכו כבר כמי שחזר לתקופת הילדות. באחד הימים הגיעה אוניית-מלחמה צרפתית לחוף יפו, רב-החובל ועימו קציניו עלו לירושלים כדי לראות את הלוחם היהודי. לכבודם לבש אהרון פראנצויז מדי- צבא עתיקים בכחול, אדום ולבן, ואלה הלמו שוב את גופו שרזה מאוד בזקנותו. הקצינים ערכו טקס צבאי לפני חדרו הדל, הניפו דגל, תקעו בחצוצרה, ניגנו את המארסילייז (עכשיו סבא שר, בקול בריטון נאה, בפני שתי האחיות הרחמניות הצבאיות מהודו, שטרם שמעו את סיפורו – את תחילת ההימנון הצרפתי, כשהוא מלווה עצמו בהקשת ידית הסכין על השולחן, ואני היחיד שמנסה להצטרף אליו בקולי הדקיק), הצדיעו בחרבותיהם והשאירו לו מתנת-כסף נאה. פראנצויז גילה בשעתו לסבא כי הוא-הוא האיש שבצעדו עם נפוליאון אל חומות עכו, הפציר בו להכריז על חזרת היהודים לארץ-ישראל ובניין בית-מקדשם, והבטיח שבני-עמו, מתוך הכרת תודה לבונאפרטה, יהיו נאמנים לצרפת. (לימים ביקשתי להעיד על כך בפני עורכי ספר העלייה הראשונה, וענו לי שמקבלים רק עדויות מ-1882 ואילך, ואילו סבא שייך ליישוב הישן).
על פני הנוכחים, לבד מהאחיות המנומסות, ניכרו אותות חוסר-סבלנות למישמע הסיפור המתמשך, ואילו אני ירדתי נירגש מכיסאי, ניגשתי אל סבא, תפסתי בידו המגויידת, המשיית, החומה (מאז נשרף בהתפוצץ מנוע הגאזוגן של המשאבה בפרדס), ואמרתי:
"סבא, אתה גם נגעת בפראנץ?"
"פראנצויז, כן, אורי, לחצתי את ידו." וכיסה בכף-ידו האחרת על ידי הקטנה, כמחבק אותי ברכות.
"אז אם הוא לחץ את היד של נפוליאון, ואני נוגע בך..."
וכולם צחקו. ואילו אני זוכר עד היום את הרעד שעבר בי אז ממגע נפוליאון.
לקינוח הסעודה הכינה אימי רסק קישואים מתוק שבושל עם קליפת לימון וקינמון וצונן בחלקו העליון של המקרר, על שליש בלוק הקרח הנמס לאיטו. דודי אלכסנדר חשש שהלפתן לא יערב לחיך האורחות והביא להן תפוחי-זהב מהבּוֹקסָה במסדרון. האחות שלא אכלה דבר מאז הדג הממולא לקחה תפוח-זהב, חצתה אותו בקו-המשווה שלו, ביקשה מדודי את המלחיה, בזקה באצבעותיה השנהביות מעט מלח על כל מחצית, דקרה קלות בסכין כדי להפריד את חצאי הפלחים מעורם, והחלה אוכלת מהם בכפית, כאילו היה זה אשכולית או תפוח- אדמה צלוי במדורה.
לא רק אני לא ראיתי בחיים צורה שכזו של אכילת תפוח-זהב, גם סבא. אפשר לחרוץ בסכין פעמים אחדות באלכסון את הקליפה לאורכה, לחתוך את כיפת הקוטב העליון, להפשיל אותה, לרדת ולהפשיט את שאר הפרי בעקבות החריצים, לנגב בלובן הקליפות את כף היד, לתקוע את האגודלים במרכז הפרי ולהפריד אותו לפלחיו; אפשר לחתוך אותו לאורכו לחצאים ולרבעים עד שמתקבלים שמונה פלחים שווים וחשופי ציפה, להפשיל את הקליפה מקצותיהם ולנגוס בהם אחד-אחד; אפשר לקלף בלהב חד את תפוח-הזהב כולו תוך כדי סיבובו, לשמוט את הקליפה שנעשתה כקפיץ רקדני, לחתוך מהפרי, העטוף עדיין במעט לובן, מטבעות-מטבעות כקווי-רוחב מקוטב אל קוטב, ולתיתן בפה; אבל להמליח ולאכול תפוח-זהב בכפית כאילו היה ביצה רכה?
הסתכלנו בה בהשתאות, ואימא העירה, תוך שהיא מביטה בתוכחה לעבר דודי אלכסנדר: "לפי כל הסימנים לא אתפלא אם היא בהריון."
לא הספיקה לסיים את הערתה, שנאמרה מתוך ביטחון גמור שהאורחות אינן מבינות עברית, והנה לקחה האחות השנייה תפוח-זהב, חצתה, המליחה, פירדה בסכין והחלה אוכלת בכפית אף היא.
סבא העיר לאימא משהו ביידיש, כנראה – שלא ייתכן ששתי האחיות בהריון, ודודי אלכסנדר פרץ בצחוק רם שעלה וירד חליפות אך לא הסתיים כי החליפה אותו סירנת-האזעקה של הג"א. אבא, שהיה כל הערב קודר וביקורתי גם בלא מילים, כיבה את האור, הדליק את הבָּטָרִיָה, פנס-הכיס, וכשהוא מחפה עליה בכף-ידו יצאנו מהחדר המואפל, שסדינים שנצבעו שחור כיסו על חלונותיו, אל החצר החשוכה. חשבתי שכולם שמחים כמוני שנפטרנו מליפתן הקישואים המתוק. ירדנו לחפירה המקורה עץ שכרה אבא בטורייה בראשית המלחמה. אימא ואני ישבנו בספסל לאורך הקיר האחד, ובספסל ממול ישב דודי אלכסנדר כשהוא חובק אחות הודית מכל צד וממלמל עימן להרגיען. אבא עמד למעלה, משגיח כלפי מערב לשמוע אם מטוסים באים. סבא המשיך דרכו בחצר חזרה אל ביתו שעמד מול ביתנו.
"חייתי כבר די שנים ואין טעם שאצנן את העצמות הזקנות שלי במקלט. אבל אנשים צעירים, כמוכם, תשמרו על הילד..."
לאחר כרבע שעה שמענו קולות עמומים של התפוצצויות בחוץ. התחלתי לבכות. אימא הוציאה אותי לשאוף אוויר ואבא פקד עליה לחזור מיד פנימה אך אותי השאיר, הרים על זרועותיו, ויחד התבוננו במערב. ביתנו עמד על גבעה גבוהה, ומתחתיו השתרעו רק פרדסים-פרדסים עד פרדס אַבּוּ-לֶבֶּן. בקצה האופק החשוך נראו בהרות אדמדמות ונשמעו קולות שבאו תדיר בהפרש-מה של זמן, כרעמים לאחר ברק. המראה היה כה מעניין, שנרגעתי.
"מה זה, אבא?" שאלתי.
"מפציצים את תל-אביב."
הייתי רק פעם אחת בתל-אביב, נסעתי באוטובוס-קומותיים מהתחנה המרכזית לים ושמרתי למזכרת כרטיס-נסיעה של "המעביר" שבו מצוייר אוטובוס.
"חבל אם אוטובוס-הקומותיים יישרף." אמרתי כשאני נרדם בזרועות אבי.

*
אחרי יומיים נחקרתי על-ידי אימי (בתקופת המלחמה אהבתי לעמוד במיטבח ולהתבונן בה מבשלת): "מדוע אמרת שהאחות ההודית מתגעגעת למשפחה שלה?"
"מפני שנאנחה. אימא, את חושבת שהיא הרה?"
"אולי."
"בעד זה דוד אלכסנדר שכב עליה שוב פעם?"
"שכב? מי שכב? הוא לא שכב עליה! אתה מדבר שטויות מהדמיון שלך! דוד אלכסנדר לא שוכב סתם על דודות, לא שוכב בכלל! ומה זה שוב פעם?"
"חשבתי שצריך להכניס לשם כל פעם שוב כדי להאכיל את התינוק בפנים שיגדל, לא?"
"אני תיכף אכניס לך שככה תדבר על המשפחה שלנו! ששוכבים? טמבל! מי הכניס לך לראש שטויות שכאלה? להאכיל! הזיות, בגלל האזעקה, שלא ישנת בלילה."
ברחתי לחדר הגדול, והיא אחריי. רדפה אותי פעמיים סביב השולחן האוכל הכבד שניצב במרכז החדר, מבלי לתפוס אותי. בסיבוב השלישי, כדי לחסוך ממנה את הרוגז המתגבר על כך שאינה תופסת אותי, היטלתי עצמי החוצה כמו פרטיזן מרכבת-אוייב משוריינת בשבועון "הבוקר לילדים". רצתי לחצר של סבא ומצאתי אותו קוטף אשכוליות מהעץ.
"טוב שבאת לעזור לי בגרייפפרוט," אמר והחל מטפס על העץ, מוריד במקטפה את האשכוליות הגבוהות יותר, ומוסר לי אותן בזהירות להניח בכופה, סל נצרים עגול, מרופד מבפנים טלאים של שקים כדי שלא לפגוע בפרי.
"סבא, אתה חושב שהאחות ההודית של דוד אלכסנדר הרה ויהיה לי בן-דוד מבומביי?"
"אישה שממליחה תפוח-זהב אפשר להאמין עליה כל דבר." ענה סבא ממרומי העץ. "קח עוד גרייפפרוט ותשים בזהירות בכּוֹפָה."
"אתה יודע שדוד אלכסנדר שכב עליה בחדר-השינה בשביל להאכיל לה את התינוק שבתוך הבטן?" הנחתי את האשכולית הצהובה בסל-הנצרים, כתינוק בעריסה.
"די, די... אסור לי לשמוע דיבורים כאלה ממך. כאשר תגדל – תבין."
מכיוון מרכז המושבה התקרב ונשמע קול דהרה כבד על משטחי הביטון של הכביש, שהיו מחוברים ביניהם לרוחב בפסי אספאלט שחורים וגבנוניים. מייגו'ר נורדי הענק עלה עם סוסו מהרחוב לחצר, ואחריו צעד שבוי איטלקי שמנמן ששימש אצלו סייס ומשרת אישי. נורדי ירד מהסוס, ליטף את ראשי המתולתל ונתן לי מתנה סמל מושחר של הצבא הבריטי עם תותח ארוך-קנה ואריות מלכותיים. הוא הצדיע בחביבות לסבא, שירד לכבודו מהעץ, ובטרם המשיך עימו אל מרפסת הבית, שם אהבו שניהם לשבת לפעמים לפנות-ערב ולעשן את מקטרותיהם כשהם מתבוננים בפרדסים המשחירים והולכים ומשוחחים על חקלאות, הורה לשבוי שלו לעזור לי לעלות על הסוס ולערוך לי סיבוב.
מייג'ור נורדי היה מוזמן גם הוא אלינו לסעודת ליל שישי. ריח המדים שלו מילא את הבית, וקולו הרועם הזיז את הלהבות בפמוטים. הוא לא נשאר לשבת זמן רב. שמעתי אחר-כך שאבא אומר לאימא שהבורי חם-המזג ממהר כדי שיספיק לבקר אצל גברת מ. למסור לה דרישת-שלום מבעלה שבאלכסנדריה, בסגנון הידוע של אשת פוטיפרע.
חשתי עצמי עתה כראש-השומרים של המושבה, שייך איברהים-מיכו, שהיה חולף בחוצותיה כשהוא רוכב על סוסתו הדקה, לבוש חליפת-רכיבה בהירה, מגוהצת בקפידה, וקצות שפמו הלבן צהובים מעישון המקטרת. ממרום האוכף ראיתי לפני את גבו של השבוי האיטלקי, שהוליך את הסוס הכבד במורד הרחוב, על גבול הפרדסים. עברנו על פני שדרת הוואשינגטוניות המובילה לאחוזת פֶלְז. מכונית הסקודה של אדון פלז היתה מורמת באוויר על ארבע בוקסות, צמיגיה מכוסים בשקים, בגלל המחסור בבנזין, וכמוה מכונית הפורד של ראש העיר, בעלת המושב הנפתח מאחור, שגם על פני ביתו עברנו בהמשך הדרך. "לפני שפרצה המלחמה," הזכיר פעם אבא, "החזיק אלכסנדר במפתח נוסף לסקוֹדָה של אדון פלז והשתמש בה לעיתים קרובות וגם היה מסיע אותנו. מה שאסור לו, כנראה, באוטו של הצבא הבריטי."
"אתה רואה, לאלכסנדר יש תמיד מכונית, ואתה הולך ברגל." אמרה אז אימא.
"מה את עושה את עצמך לא יודעת מדוע נתן לו אדון פלז את המפתח?"
"אתה תמיד רואה שחורות."
הערצתה המתמדת של אימא להצלחות הדוד אלכסנדר ולידיעה המושלמת שלו בעברית ("הוא יודע לכתוב, לא כמוך!") – היתה מעלה בדרך-כלל את רוגזו של אבא, אך הפעם צחק: "לשונות רעות במושבה סיפרו לגברת פלז – 'ראינו אתמול בלילה את האוטו של בעלך ליד הבית של גברת ... ושל גברת...' – גברת פלז התחילה לעשות לו סקנדלים – 'איפה היית?' – אז הוא עשה את אלכסנדר שותף לאוטו שלו ומאז כל פעם שהיו מוסרים לגברת פלז שראו את הסקודה על יד הבית של מישהי, והיא היתה באה אל בעלה בטענות, הוא היה צוחק – 'הלא את מכירה את אלכסנדר... יש לו גם בן ביהוּדִיָה...' – זה היה האליבי שלו."
"אבא, מה זה אליבי?"
"הסתלק מכאן! מה אתה נדחק לשיחות של המבוגרים!" – והם עברו לדבר יידיש, שפה שלא אבין. "בניטו! הי, בניטו..." קראתי ממרום הסוס אל גב השבוי שחור השיער.
הוא היפנה אלי מבט טוב-לב, תמה, של בן-כפר שמנמן, כחול-עיניים, ששמח לשמש משרת בארץ-ישראל במקום למות במידבר המערבי.
"בניטו – איטאליאנו בראבו ג'נטי, א-לאגרו – נו וולנטי!"
שמעתי מדודי אלכסנדר שכך אומרים להם – שהאיטלקי אדם אמיץ אך לא אוהב להילחם, אבל השבוי לא שמע אלא אותי, הוא עצר והניח לסוס לעבור על פניו ואז דקר כנראה במשהו את אחוריו כי הסוס פתח בדהרה ואני בקושי החזקתי עצמי על האוכף המקפץ וצעקתי בכל כוחי: "בניטו! בניטו... קינג ג'ורג'... ויקטור עמנואל... אני אספר עליך למייג'ור נורדי..."

*
דודי אלכסנדר לא האריך לשבת בארץ-ישראל לאחר שהסתיימה המלחמה. הוא הכיר בתל-אביב גברת אחת, שהיתה מנגנת בפסנתר לחיילים הבריטיים בבית קפה בטיילת, הבטיח לה נישואים אך בינתיים לקח ממנה גאראנטי, חתימה על שטר-ערבות להלוואה. באותה תקופה הכיר גברת אחרת, אלמנת-צייר עשירה, גם היא מתל-אביב, גר אצלה, הבטיח גם לה נישואים, השפיע עליה למכור את הווילה שלה כדי שיוכל לבנות על המגרש בית-דירות, לקח מאנשים תמימים אוואנסים, מקדמות, על חשבון הבניין, והניח בקופה שבחדרו; מעודפי הצבא רכש מוטוצייקל, יחדיו טסו השניים בכבישים ורקדו בבתי-הקפה; דודי אהב מאוד לנהוג בנדיבות וברוחב-יד ולעזור לאנשים בעת צרה, אף כי לא תמיד מכספו-שלו.
יום אחד נפגשה האלמנה עם המנגנת בפסנתר, וכתוצאה מכך ברח דודי מן הארץ כשהוא עוזב אחריו צרור תביעות-מאסר של נשים ונושים שנפלו ברשתו, כולל תלונה מצד האלמנה על שהשחית בשעת מריבה, בסכין-מיטבח, פורטרט שלה שצייר בעלה המנוח. לאחר שנעלם התאספו בביתה כל אלה שהיה חייב להם כסף, וציפו במתח רב לפיצוח הקופה שהשאיר אחריו. הן לא ייתכן שביזבז את הכל. הם מצאו בקופה רק זוג גרביים של דודי אלכסנדר. אולי לכן הגיעה יום אחד בדואר מתל-אביב לביתנו חבילה ששלחה האלמנה ובה קופסת צחצוח הנעליים של דודי אלכסנדר, שהכילה מברשות, רצועות קטיפה סגולה ומשחות קיווי ריחניות. לא היה שני לו במושבה בהברקת נעליו.
הוא ניתק כל קשר עם המשפחה שלנו, שהתביישה בו. שמענו שהשתקע בכפר קטן בדרום-איטליה, שם התחתן עם אישה פשוטה שהעריצה אותו וילדה לו בן. ממה התפרנס? זו היתה משפחה איטלקית גדולה, ודודי הופיע בכפר בדיוק לאחר שאבי המשפחה נפטר, וכך, במשך שנים אחדות עסק בחלוקת הירושה בין הקרובים; כאשר נתארכה החלוקה, גירשו אותו גיסיו האיטלקיים והוא עבר לרומא, שם גר בגפו והתפרנס בדוחק כמורה לעברית בקהילה. יום אחד נדרס בחצותו רחוב. ועד-הקהילה קבר אותו בחלקת העניים, ואיש מאיתנו בארץ לא פקד את קברו.

*
בן-דודי החורג פנדי הגיע אלינו יום אחד כשהוא סבור בטעות שחוק השבות חל עליו. אימו, שעבדה כל ימיה בבית-החולים בבומביי ולא נישאה לאיש, גילתה לו לפני מותה שאביו לא היה חייל אנגלי שנהרג בקרבות אל עלמיין אלא נהג יהודי מהמושבה פתח-תקווה בשם אלכסנדר.
הביא אותו אלי בן-דודי החורג איז'ו ה"ממזר", בנה של גברת מ. שנולד במלחמה בטרם שב בעלה מאלכסנדריה, והיה דומה בפניו לי יותר מאשר למייג'ור נורדי, מה שמראה שאימרת נפוליאון הראשון על הקיבה שמחוללת מהפכות בעולם אולי לא היתה אלא אליבי לדודי אלכסנדר, שמתברר כי לא תמיד סירב להזמנותיה של גברת מ. להיכנס אל ביתה.
פנדי הסתובב בשוק הגדול בפתח-תקווה ושאל על דודי אלכסנדר, ואחד מבני האיכרים הוותיקים, שהכיר את דודי ומעלליו, הצביע בפני פנדי על איז'ו, שהוא קצת מפגר, ואני העסקתי אותו בקנייה היומית עבורי של ירקות טריים למסעדה שלי, שפאר תפריטה היה סאלאט הירקות שהייתי מכין במו-ידיי כפי שלמדתי מאבא, שלמד מסבא – והוא צירוף המתכון ההונגרי (השריית קוביות המלפפון הזעירות במלח, כדי להפיג את מרירותן), עם הארצישראלי (קילוף העגבניות הבשלות, תוספת הפטרוזיליה, השמיר, הנענה, שמן הזית הירוק, גבינת הצאן והזיתים). לזכרם נשארתי נאמן לשוק הגדול בפתח-תקווה.
עוד בטרם קלטנו את פנדי כטבח, כבר היינו ארבעה – שימל מיהודיה, שוטף-הכלים והמנקה, שישן אצלי במיטבח של המסעדה כדי שלא לחזור כל ערב למחנה הפליטים נור-שאמס ששם גרים שאר בני-המשפחה שלנו, מהצד שלו, והצעיר מבינינו ויקו הרתך, מהכפר הקטן בדרום-איטליה, היחיד שגם נשא ממש את שם-משפחתנו כי היה בן חוקי של דודי אלכסנדר. הוא הגיע ארצה כעובד זר בסולתם, ולאחר הפיטורים לקחתי אותו בתור מלצר, וגם לימד את הטבח להכין פסטה וקנלוני אמיתיים. ויקו היה היחיד מבינינו שמעודו לא הלך בסנדלים, והקפיד שנעליו תברקנה כראי.
כאשר הביא איז'ו את פנדי מפתח-תקווה למסעדה שלי על חוף הים ביפו, לא ידעתי אם להאמין לסיפורו המגומגם. מי יודע, אולי בקצב הזה יופיע לי גם איזה בן-דוד מהצד של ג'אמל-פאשה הקטן, מתורכיה? אותה תקופה כבר לא היו בחיים – לא סבי, לא אבי וגם לא דודי אלכסנדר, כדי לאמת את הדברים. אולי איז'ו, בשכלו הילדותי, מותח אותי? – כמו בחלום לקחתי תפוז, חציתי אותו בקו-המשווה שלו, הנחתי לפני פנדי, וכאשר בזק על החצאים התאומים את המלח ראיתי לפתע שאני מביט גם בו כמו בראי, הוא אני – רק כהה יותר, ומיד קמתי לחבק אותו, סיפרתי לו על מות אביו ועל שלושת אחיו ואני בן-דודו – החורגים, וקיבלתי אותו לעבודה.
במשך תקופה ארוכה היתה המסעדה שלי, "הדודנים" – ממש אטראקציה, והיו עלינו בלי סוף כתבות מצולמות במקומונים. ההצלחה החלה עוד לפני בואו של פנדי. היינו, שלושה אחים חורגים ובן-הדוד שלהם, זה אני – כל אחד ממש "קוֹפּיָה" (כפי שאימי אומרת) – העתקה, של השני, עד שלעיתים התחלתי לחשוד שאולי דודי אלכסנדר היה גם אבי. עבדנו בחריצות ואנשים באו לא רק כדי לשבת מול הים ולאכול מהסאלאט שלי אלא גם להעיף עין עלינו, כפי שתוארנו במקומונים, שנראינו כמין פלא ביולוגי שעליו היה ודאי מדקלם א-פרופו דודי אלכסנדר, הפעם בגרמנית – "אלע מנשן זיינן ברודער".
עם בואו של פנדי פיטרתי את הטבח הקודם, הכנסתי לתפריט עוף בטנדורי ועוד מאכלים הודיים, וחמשתנו, כולנו כבר בני חמישים, פלוס-מינוס, עבדנו ונראינו מבוקר עד ערב כאיש אחד. בגמר העבודה היינו נאספים במרפסת הצופה לים לְשֶׁבת-יחד של תיישים זקנים, משוחחים על גורלות חיינו השונים. ואם היה ספק בליבי באשר למוצא המשותף שלנו, הסירוהו קולות הציוץ שהיה משמיע כל אחד מבני-דודיי החורגים כאשר היינו מגיע לדבר בעסקי-נשים – ושהיו זהים בדיוק לציוצים ששמעתי מפי דודי אלכסנדר כאשר שכב לפני כיובל שנים באחוריים מקפצים בחדר-השינה של הוריי על האחות הרחמניה הצבאית מהודו.
האסון אירע בגלל אהבתו של פנדי לים. כל שעה פנוייה היה רץ לטבול את עצמו, למרות שעל החוף, מול "הדודנים", ניצב שלט גדול של העירייה המזהיר במפורש, בעברית ובאנגלית, שאסור לשחות כאן וכי השנה כבר טבעו פה שני אנשים. כאשר פנדי החל לבלוע מים, רץ לעזרתו אחיו שימל שבכלל לא ידע לשחות, וכאשר כבר שניהם פירפרו בין הסלעים, הסיר אחיהם ויקו את חגורתו עם הארנק ודילג לקראתם כשנעליו המבריקות שוקעות בחול ואחריו מקרטע איז'ו אחיהם המפגר. את כולם בלע הים בזה אחר זה. מסיבות דתיות לא יכולתי לקבור אותם במקום אחד. גם לא לשבת שבעה עליהם. השכרתי את המסעדה לזוג עולים מרוסיה והחלטתי להקדיש עצמי לכתיבה. יהי סיפור זה, הראשון שכתבתי, מזכרת לנשמתם של איז'ו, ויקו, שימל, פנדי, ולנשמת אלכסנדר דודי, עליו השלום. ת.נ.צ.ב.ה.

תל-אביב, יולי-אוגוסט 1990, אב תש"ן