מאי 1990

18.5.90. יום שישי. [סנט פיטרסבורג, העיר, פלורידה]. 14.45. אני יושב במקום הנקרא בשם The Pier, מזח ארוך בנוי כביש ושדרה החודר אל תוך מפרץ טמפה, בכיוון מזרח, ובקצהו מרכז קניות ומסעדות בן כארבע קומות. אני לבד. זה עתה אכלתי, לראשונה, המבורגר אמריקאי (2.5 דולר) פלוס פפסי בכוס גדולה וצ'יפס (1.76 דולר), יושב ליד החלון הצופה לים, בקומת הקרקע, במסעדה של שירות עצמי וחנויות כאחד. בדוכן ההמבורגר עבדו שתי ערביות שדיברו ביניהן בשפתן, ובחור ערבי היה במטבח מאחור. כאשר הוגשה לי המנה אמרתי – "שוקראן!"
המגישה הופתעה קצת ושאלה בחיוך משתאה: "מאיפה אתה?"
אמרתי: "מישראל."
"אנחנו בני-דודים, לא? – " השיבה במעין שאלה.
"וידידים." הוספתי לשם נימוס.

בבוקר ירדתי מהחדר במלון לשחות בחוף מפרץ מקסיקו. יהודית הלכה מוקדם לכנס האחיות להפרייה חוץ-גופית במלון "טרדווינס" הסמוך, שם היתה אמורה גם לאכול ארוחת בוקר. אני הסתפקתי בקפה, ביוגורט, בגבינה הצהובה ובלחמניות שקנינו אתמול בערב.
חזרתי מהשחייה לאחר שבדקתי בעיון, בהסתכלות מרחוק, את שיטת המצנח-שט, Parasail. ולאחר שהתברר לי כי לשכור זוג דרגשי-שכיבה עם גגון-בד מתקפל עולה 12 דולר ליום, וויתרתי על כך.
התרחצתי, התלבשתי, וירדתי להתייעץ בקונסיירג', גוייה נחמדה, בלונדית דרומית בשם כריסי, היושבת מבוקר עד חמש אחר-הצהריים ליד שולחן בפינת הפואייה של המלון כדי לעזור לאורחים לתכנן את שהותם במקום. דומה שהיא פגשה לראשונה בחייה תייר מישראל. היתה מאוד מנומסת והשתדלה לעזור. התברר שהדרך היחידה להגיע למוזיאון דאלי שבסנט פיטרסבורג העיר היא במונית, ואכן היא הזמינה עבורי מונית בטלפון. סתם כך אין חולפות מוניות באיזור.
הגיע נהג נחמד בשם בובי, והפלגנו לדרך. חלק ממנה היה מוכר לי, מיום אתמול, אך בנקודה מסויימת עזב את הדרך הראשית 275, שבה הגענו מנמל התעופה של טמפה, ופנה ימינה, מזרחה, לעבר סנט פיטרסבורג העיר, והביא אותי עד לכניסה למוזיאון דאלי, קרוב לחוף, בדרום העיר.
בנסיעה שוחחנו.
"מאין אתה?"
"מישראל."
"נדמה לי שאנחנו ידידים."
"לכם אין הרבה ידידים בעולם, וגם לנו לא, אז אין לנו כנראה ברירה אלא להיות ידידים." עניתי.
הנסיעה עלתה 15 דולר. בטרם נפרדנו שאלתי מה הוא מייעץ לי לראות לאחר שאסיים את הביקור במוזיאון. הוא תיאר לי את הדרך מהמוזיאון הזה למוזיאון לאמנות יפה של העיר, ומשם לפיר, אף נתן לי את כרטיס הביקור שלו – בובי, מספר 88, והטלפון של התחנה כדי שאוכל להזמינו ולחזור עימו למלון.

וכך נכנסתי אל מוזיאון דאלי [דה סאלוואדור דאלי מיוזיאום, ט'ירד סטריט סאות' 1000, סנט פיטרסבורג], וביליתי בו כשעתיים מרתקות. חלק מהזמן הצטרפתי לקבוצה מונחית, והמדריכה הסבירה בסבלנות כל פרט כאילו זו לה הפעם הראשונה, והשיבה לשאלות ולהערות. נזכרתי במדריך המצרי שהריץ אותנו על פני המוזיאון בקהיר, ובמדריכים הטרודים במוזיאונים באירופה. כאשר סיימה ניגשתי אליה ואמרתי לה שמעודי לא פגשתי בהדרכה מעולה שכזו במוזיאון. היא ענתה: "זה רגיל אצלנו. יש לנו כאן כל הזמן שבעולם."
תחילתו של המוזיאון נעוצה בזוג אספנים אמריקאים עשירים מקליבלנד, ריינולדס ואלינור מורס, שפגשו לראשונה ביצירותיו של דאלי בתערוכה רטרוספקטיבית שנערכה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק ב-1942. הם הפכו לרוכשים נלהבים של תמונותיו, לידידיו האישיים במשך כארבעים שנה, נעשו למומחים ביצירתו ואף הירצו וכתבו ספרים עליו.
בשנת 1971 גדל האוסף עד כדי כך שמשפחת מורס פתחה אותו לציבור באגף של בניין העסק שלהם ברובע התעשייתי בביצ'ווד, אוהיו, ואולם לאחר שנים אחדות התברר להם כי האוסף, שערכו הגיע כבר ל-125 מליון דולר, יהא חייב במיסים גבוהים אם ירצו להמשיך להציגו בדרך זו, ולכן החלו לחפש עיר שתקבל את האוסף – בתנאי שייבנה עבורו מוזיאון מיוחד שיכיל את כל החומר שאספה משפחת מורס על דאלי, וכן שהאוסף יישאר תמיד בשלמותו אף פריט לא יימכר ושום תמונה לא תושאל למוזיאון אחר כלשהו.
התנאים היקרים והמגבילים היו קשים לרוב המוזיאונים הקיימים, והם לא מיהרו לקפוץ על המציאה. כתבה על האוסף, שהתפרסמה בוול סטריט ז'ורנאל, הציתה את דמיונו של ג'יימס מארטין, התובע הכללי של סנט פיטרסבורג העיר. הוא אירגן במהירות קבוצה של אנשים פרטיים שהקימה קרן במטרה להביא את האוסף החשוב לפלורידה, ולעירם. היוזמה המקומית של אנשי סנט פיטרסבורג הצליחה. הם עמדו בתנאים, ופתחו את מוזיאון סאלוואדור דאלי ב-7 במרס 1982, ובכך אכן העלו בבת-אחת את עירם על מפת המוזיאונים העולמית.

המוזיאון מכיל לא רק מתמונותיו של דאלי אלא חומר תיעודי נוסף משלו ומשל הזוג מורס, שהקדישו את חייהם לא רק לאיסוף יצירותיו אלא גם לעיקוב מקרוב אחר חייו, לכתיבת ספרים עליו ולליוויו בהופעות בפני קהל אמריקאי. הם אף ביקרו אצלו פעמים אחדות, במחוז הולדתו שבפורט לילגאט, קאטאלוניה, כדי להבין את הרקע הגיאוגרפי המיוחד, תצורות הקרקע, החול, ההרים – שבו גדל ואשר לדבריהם כל אלה מעמידים את יצירותיו באור פחות סוריאליסטי. צילומי נוף מסביבתו זו של דאלי, שהביאו עימם ומצויים בקאטאלוג האוסף, מראים על קירבה רבה בין מחוזות חלום של דאלי בציוריו לבין נופים קיימים בסביבות פורט לילגאט.
תצוגת התמונות מתחילה משמאל לכניסה, באולם גדול אחד, קצת חשוך כדי שמירב האור יהיה על התמונות, המסודרות על פי סדר כרונולוגי. עבודות מוקדמות בסגנון קלאסי ואימפרסיוניסטי, אחר כך התקופה הסוריאליסטית לרבדיה, ולבסוף שלוש תמונות ענק משנותיו האחרונות, על כל אחת מהן עבד כשנה, בהן "גילוי אמריקה על-ידי כריסטופר קולומבוס", ו"הטוריאדור ההאלוציגני". אפשר לעמוד ולהתבונן בהן, ובכל תמונה שלו, זמן רב.
שני ציורים משכו מאוד את תשומת ליבי. האחד, שנקרא בשעתו "מטוס מוקא מתוך תותח", משנת 1940, מתאר, לדברי המדריכה, את אימֵי מלחמת העולם השנייה, שהיתה אז בתחילתה. שם התמונה כיום "אבא ארך-הרגליים של הערב... תקווה!".
הציור השני שמו "תינוק גיאופוליטי מתבונן בהולדתו של אדם חדש" (1943), והוא מתאר ילד אפריקאי מזה-רעב, מחזיק ברגלי אימו הערומה והשדופה מרעב אף-היא. השניים מתבוננים בכדור-הארץ בצורת ביצה, הם נמצאים מצד ימין, ליד יבשת אפריקה, מביטים לעבר הצד השמאלי, שבו מן המקום שבו מצוייה ארה"ב על המפה בוקעים יד וחצי חזה של אדם חדש, ששאר אבריו עדיין לוטים בקליפה, והוא כאפרוח הבוקע מביצתו. תוך כדי יציאתו מהביצה הוא נשען בידו השמאלית, באצבעות דורסניות, על אותו חלק ממפת אירופה שבו שוכנת גרמניה הנאצית.
לדברי המדריכה, תהליך בקיעתה של ארה"ב מתוך ביצת כדור-הארץ, הוא התרשמותו של דאלי, שמצא בתקופת המלחמה מקלט בארה"ב, מכך שארץ זו היא הכוח העולה שיכריע את העולם ויכונן בו סדר חדש. מעין תקוות העולם, וגם תודתו של דאלי עצמו לארץ שנתנה לו מחסה ובה נתגלה והוכר כשרונו.
תצוגת הספרים על דאלי, באולם הכניסה, מתחילה באלבום הראשון של ציוריו, שהודפס בראשית שנות ה-40 על-ידי המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. עותק ממהדורה השנייה, המתוקנת, משנת 1946, של האלבום, מצוי בידי מאז גיליתי את דאלי בראשית שנות ה-50, והייתי גאה לראות אלבום זה ראשון בתצוגה. האלבום ליווה אותי בכל גלגוליי, יחד עם אלבום אל-גרקו. שני ציירים ספרדים שמאוד מצאו חן בעיניי והמשיכו לעניין אותי כל השנים, אם כי הערכתי לאל-גרקו רבתה יותר במרוצת הזמן. כאשר ביקרנו בספרד, ב-1980, ביליתי פעמיים במוזיאון הפראדו שבמדריד שעות ארוכות בחדר המוקדש כולו לאל-גרקו, והוא משך אותי יותר מגוייה ומוולאסקז.
קניתי קצת חומר – גלויות, ספר התערוכה, כדי שגם אוכל להשתמש בו אם אכתוב רשימה על המוזיאון. באולם הכניסה למוזיאון נמצאת חנות ובה, לבד מגלויות וספרים, גם מזכרות העומדות כולן בחותם דאלי – חולצות, תיקים, ספלים וכדומה, אך אלה נראו לי כבר על גבול הקיטש.

מכל עיר, מסעדה, מוזיאון או אתר אחר אנחנו רגילים לבקש וגם לרכוש חומר – כרטיסי ביקור, תפריטים, תוכניות, גלויות, מפות וכדומה, ומצטבר תיק די רציני. הניירת הזו עוזרת, לאחר זמן, להיזכר וגם להבין טוב יותר מקומות שהיינו בהם, ואף לתאר אותם.
יצאתי ברגל מהמוזיאון והתחלתי ללכת צפונה בט'ירד סטריט [הרחוב השלישי]. סנט פיטרסבורג מחולקת לרחובות לאורכה ושדרות לרוחבה, ההיפך ממנהטן. עברתי על פני האוניברסיטה של דרום-פלורידה, שהמיבנה של מוזיאון דאלי היה פעם מחסן ענק של מחלקת חקר הימים שלה, והגעתי עד לשדרה הראשונה דרום. שם פניתי ימינה לעבר הים, ועברתי על פני מגרדי-שחקים שבלב העיר, חלקם עדיין בבנייה. תנופת-בנייה מורגשת בכל מקום אך הרחובות היו כמעט ריקים מאדם. בתים בני קומותיים, בסגנון קולוניאלי, עם מרפסות ארוכות שעליהן מצל גג רעפים מוארך – איפיינו את הרחוב. כה בלטתי בבדידותי עד שלא פעם עצרו אנשים לשאול אותי כיצד להגיע למקום זה או אחר. היה די חם. מזלי שהלכתי עם כובע. הגב היה קצת תפוס. לקחתי כדור אביטרן. בשדרה הראשונה פניתי שמאלה, קרוב לחוף, והמשכתי למוזיאון האמנויות היפות של סנט פיטרסבורג.
המוזיאון ניצב בלב פארק יפה שהוא מעין הרחבה לטיילת שלאורך החוף. בניין קולוניאלי, בצבעי כתום-ורוד, אם איני טועה. הקפתי את כולו עד שהגעתי לכניסה. הכניסה חינם. אפשר לתרום. תרמתי שני דולר ונכנסתי. כל המסלול שעשיתי היה לפי עצתו של נהג המונית בובי. הסיור במוזיאון היה מאכזב. הספיקה כחצי שעה. רוב התצוגה – ציור אמריקאי משעמם מתקופות קודמות, ורק פה ושם איזו רכישה בודדת של צייר אימפרסיוניסטי צרפתי. פשוט אין מה לראות, והדבר הטוב ביותר במוזיאון היה בית-השימוש.

יצאתי מהמוזיאון. השעה היתה כבר 14.30. הלכתי ברגל לכיוון ה-Pier, המזח, כשאני עובר בדרכי על פני המוזיאון ההיסטורי, שלא עניין אותי, ומגיע ל"טרולי". הטרולי הוא אוטובוס בצורת קרון-עץ של חשמלית ישנה. כל הפנים ספון עץ טבעי מבריק, וגם העיצוב החיצוני, והכתובות, הם של כלי-רכב עתיק. הנסיעה חינם. על חשבון העירייה. שתי "חשמליות" כאלה נוסעות כל הזמן הלוך-ושוב בין תחילת המזח לבין הפיר שבקצהו, כביש רחב בתוך הים, שהוא המשך של השדרה השנייה צפון. מרחק הנסיעה כשלוש דקות בלבד, אך הדבר נוח ומפתה בחום הכבד, ומושך כנראה מבקרים אל מרכז הקניות והמסעדות הגדול שבקצה הפיר.
בצד דרום, בכניסה לפיר, ביתן קטן, מסוגנן ולו גג צפחה חרוטי, ועל הרצפה לפניו מתרוצצת להקת שקנאים אפורים שאוכלים ממה שהמבקרים קונים ונותנים להם, מעופפים מדי פעם בטיסה נמוכה אל הים השקט, וחזרה. הריח – בהתאם.
בקומה הראשונה של הפיר שפע חנויות ומסעדות. וכך חנכתי את ההמבורגר הראשון שלי בארה"ב, שהבעייה היחידה לאוכלו היתה שאין נותנים עימו מזלג או כף כדי לאסוף בהם את שפע התוספות שנלוות אליו באופן חופשי.
עליתי במעלית שקופה, ממנה נשקפת העיר, אל הקומה העליונה, המשמשת כמסעדה בסגנון דרום-אמריקאי. הקפתי את המרפסת סביב כאשר נשקף אלי הנוף הימי של מפרץ טמפה, והעיר טמפה בצפון-מזרח. לאחר שטעמתי למטה גם גלידה, לראשונה בארה"ב, והחלטתי שאינה טובה יותר מהטובות בארץ, קניתי בולים ושלחתי גלויית "שלוש אחיות" לחיים באר, שאותה כתבתי ערב קודם. בגלוייה רואים שלוש בחורות מאחור, בבגדי-ים שחורים, כל אחוריים בבגד-ים אחר, בעל אופי משלו, כמו "שלושת הקופים".
בעל הדוכן, שנראה גם הוא כערבי, הסביר לי שאצלו עולים הבולים 45 סנט במקום 36 האחד, בדואר. קניתי חמישה כי ידעתי שלא יהיה לי זמן לגשת לסניף דואר. אני יוצא מפתח הפיר ושואל על תיבת-דואר, כדי לזרוק את הגלוייה לחיים. מראים לי על תיבה, בצד הצפוני. אני ניגש. לא רואה חריץ. לוחץ. נפתח מכסה רחב, כמו של פח אשפה. נבהלתי. זו תיבת-דואר זו? הלא אפשר להשחיל בה צרור פצצות, להצית אותה או לגנוב את כל תוכנה! לא ייתכן!
חיפשתי בצדדים איזה סדק בטחוני לשלשל בו את הגלוייה. לפחות כאלה שהיו בארץ לפני שהקטינו את הסדקים כך שמעטפת-נפץ לא תיכנס דרכם – אין! ראיתי שאנשים כבר מתבוננים בי בחשד. דחפתי את מכסה פח-הזבל הזה והשלכתי את הגלוייה פנימה. משוגעים! זו תיבת-דואר!? אין כאן שום תודעה ביטחונית?
ניגשתי לטלפן לבובי בתחנת המוניות. האנגלית שלי לא מי-יודע-מה. בדרך כלל יהודית שר-החוץ בנסיעות שלנו, מארגנת כמעט הכול ודוברת עבורי בכל נושא מסובך – כתשלום עבור ארוחה או קניית כרטיס. הפעם בכל זאת הצלחתי להסביר היכן אני, לאחר שתחילה ביטאתי פִּיר כפְּיֵיר, כמו בצרפתית – Pier, והם לא הבינו מהיכן אני מטלפן.
ישבתי בחוץ וחיכיתי למונית. השעה היתה כבר 16.00 לערך. הגיעה נהגת וסיפרה שבובי נמצא עתה בשדה-התעופה ולכן שלחו אותה. בחורה בריאה, בהירה, בעלת זרועות איתנות שמחזיקות בהגה, ושיער מתולתל. פיטפטנו בדרך. הזכרתי בשיחה שאני בא מתל-אביב והיא לא הגיבה. לא הבנתי מדוע. לאחר רגעים אחדים, בעודנו ממשיכים לדבר, שאלה אותי, להפתעתי:
"מאיזו ארץ אתה?"
"ישראל."
"אף פעם לא פגשתי איש שבא משם."
מסתבר שלא ידעה איפה נמצאת תל-אביב.
הנסיעה הפעם, לפי המונה גם היא, היתה קצת יותר ארוכה, והשארתי בידי הנהגת 16 דולר. בובי, וגם היא, כאשר שמעו מפי שאנו עומדים לנסוע לקרוב שלנו, ליד אורלנדו, הציעו בנימוס רב לעמוד לשירותנו אם רק נפנה לתחנה להזמינם.