"מה ההבדל בין המהפכנים במרכאות של שדרות רוטשילד לבין אלה בכיכר תחריר? יש הבדל קטן ביניהם אבל משמעותי – החבר'ה בכיכר תחריר היו מוכנים לשלם מחיר והחבר'ה בשדרות רוטשילד לא כל כך. ברגע שנגמרה עונת הפסטיבלים וגמרו לשיר שם כל הזמרים, ברגע שהחבר'ה גמרו לחרבן בחצרות של כל השכנים ברוטשילד – נגמר הקיץ וחזרו לאוניברסיטה. בכיכר תחריר אנשים שילמו מחיר עבור העקרונות שלהם. אם זה לא יקרה פה – כל הסיפור של הצדק החברתי יהיה עוד פסטיבל בחודשי הקיץ בישראל. אני חושב שמי שהוביל את זה – רוב האנשים – לא באמת מוכנים לשלם מחיר על העניין הזה."

מעבר לגסות הרוח והציניות – ראוי לתמוה האם האיש שאמר את הדברים הללו מבין בדמוקרטיה, הפנים מהי דמוקרטיה, מודע למהותה. שהרי ההבדל בין המפגינים ברוטשילד למפגינים בכיכר תחריר, הוא שבכיכר תחריר הפגינו נגד דיקטטורה, ולא היה למפגינים מה להפסיד זולת כבליהם. ברוטשילד הפגינו אזרחים של מדינה דמוקרטית נגד מדיניותה של ממשלתם הנבחרת. הם עשו זאת בדרך דמוקרטית, כיאה לחברה דמוקרטית. מי שאינו מבין זאת, אינו מבין דמוקרטיה מהי. אם האיש שאינו מבין א"ב של דמוקרטיה היה ראש שירותי הביטחון של מדינת ישראל, ארגון שתפקידו העיקרי הוא להגן על הדמוקרטיה הישראלית, עובדה זו צריכה להדיר שינה מעיניו של כל אזרח ישראלי.

את הדברים הללו אמר יובל דיסקין במופע האימים שלו במסעדת מג'די בכפר סבא. עד כמה ניתן לסמוך על שיקול דעתו של מי שזאת תובנתו בנוגע למאבק החברתי בישראל? מי שאומר דברים כאלה, עוד עלול לנצל את מעמדו כראש השב"כ לשעבר להטלת דופי בכושר השיפוט של ראש הממשלה ושר הביטחון בממשלה הנבחרת של הדמוקרטיה הישראלית. ביקורת על דרכם ומדיניותם מקובלת במדינה דמוקרטית. הטלת דופי מן הסוג הזה הולמת משטרים תחריריים.

לפני ארבע שנים, הציע אהוד אולמרט לפלשתינאים מדינה בגבולות 49' (עם "חילופי שטחים" קלים) ובירתה ירושלים וקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בישראל המגומדת; פתח מסוכן ל"זכות" השיבה. אבו מאזן דחה את ההצעה. מי שהיה באותם ימים ראש השב"כ יודע זאת מקרוב. הוא גם יודע מקרוב שאבו מאזן מסרב לקיים מו"מ עם ממשלת ישראל, בתואנות שונות, מאחר והוא רוצה לפתוח מו"מ שנקודת הפתיחה שלו תהיה נקודת הסיום של המו"מ עם אולמרט. כאשר האיש היודע זאת מקרוב, מרשה לעצמו לומר "עזבו את הסיפורים שמוכרים לכם שאבו מאזן לא רוצה לדבר," ומאשים בקיפאון המדיני את ממשלת ישראל, הוא מעיד בעיקר על עצמו; על חוסר היושרה שלו.

האם אדם שזה שיקול דעתו, ראוי להיות האורים והתומים שלנו בסוגיה רצינית כסוגיית הגרעין האיראני?

איש אינו רוצה בתקיפה ישראלית באיראן, ודאי שלא ראש הממשלה ושר הביטחון. הכול יודעים שמחירה של תקיפה כזו עלול להיות כבד ביותר. רק דבר אחד מסוכן יותר מן התקיפה – הימצאות נשק גרעיני בידי איראן. אם מדינת ישראל חפצת חיים, אסור לה לאמץ הנחת עבודה לפיה איראן לא תשתמש נגדה בנשק גרעיני, אם יהיה לה נשק כזה. אולם גם ללא שימוש בו בפועל – עצם הימצאותו של נשק כזה בידי איראן, ישנה את כל כללי המשחק המזרח תיכוני. נשק כזה בידי איראן עלול להחזיר את מדינות ערב לאופציית המלחמה הכוללת, בהנחה שאיראן היא תעודת הביטוח שלהן מפני תבוסה. כאשר בידי איראן נשק כזה, ארגוני הטרור ירשו לעצמם לפעול ללא כל עכבות וחשש, כאשר איראן שתעמוד מאחוריהן תבהיר שתגיב "במלוא העוצמה" על תגובה ישראלית קשה. אין כל סיכוי לשלום במזה"ת, שמעליו מרחף נשק גרעיני בידי איראן.

אם האופציה האחרונה למנוע זאת תהיה מתקפה ישראלית, אין מנוס ממתקפה כזאת. אולם כדי למנוע התקפה כזאת, יש צורך בצעדים קשים וחריפים, בעיקר צעדים כלכליים ואולי אף צבאיים, של העולם החופשי כלפי איראן. הדרך היחידה לגרום לכך, היא איום מוחשי ואמין של ישראל לתקוף באיראן. למעשה, רק איום ישראלי כזה, עשוי להיות מנוף לצעדים שימנעו את הפיכת התקיפה הישראלית לבלתי נמנעת.

ההישג החשוב ביותר של ממשלת נתניהו, הוא העלאת האיום האיראני לראש סדר היום העולמי ודחיפת העולם להחרפה הדרגתית, גם אם איטית מידי, של הצעדים נגד איראן.

הצהרות מן הסוג של דברי דיסקין, מפי אדם עם רקורד ביטחוני כשל דיסקין, מחבלות באופן חמור במאמץ החשוב הזה. בדבריו הפגין דיסקין העדר שיקול דעת וחוסר אחריות.

2. "קדימה" – סופו של בלוף

שאול מופז עוד יקלל את יום ניצחונו הגדול על ציפי לבני בבחירות המקדימות ב"קדימה". ניצחונו זה יכתיר אותו כקברן של "קדימה", המפלגה העומדת לנחול תבוסה בבחירות הקרובות. אילו ניצחה לבני, היא היתה זוכה בתואר המפוקפק, בעוד מופז היה שמח לאידה, בחגיגות ה"אמרתי לכם". כעת, תהיינה אלו החגיגות של לבני. 

האמת היא שהתבוסה של "קדימה" לא תהיה בגלל שאול מופז ולא למרות שאול מופז. הסיבה היא אחרת לגמרי. היטיב להגדיר אותה הנשיא האמריקאי לינקולן: "אפשר לשקר לכל האנשים חלק מהזמן ולשקר לחלק מהאנשים כל הזמן, אבל אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן!"

"קדימה" נופלת כיוון שהיא בלוף. 

במובן מסוים, יש צדק פואטי בכך שדווקא שאול מופז יהיה הקברן של "קדימה". הוא, יותר מכל אחד אחר, מסמל את לידתה. ביום שבו כינס מופז מסיבת עיתונאים בה נימק את פרישתו מן הליכוד והמעבר ל"קדימה", רבבות מתפקדי הליכוד קיבלו ממנו מכתב שנכתב יומיים קודם, בו התחייב להישאר בליכוד "כי בית לא עוזבים..."

זוהי "קדימה".

"קדימה" הוקמה בידי פורשים מן הליכוד ומפלגת העבודה, והגדירה את עצמה מפלגת מרכז. מהי מפלגת מרכז? מפלגה הנמצאת במרכז, בין שתי המפלגות הגדולות, מפלגות המוצא של מייסדי "קדימה", הליכוד ומפלגת העבודה. לכאורה, שתי המפלגות דבקות במסר דוגמטי, קיצוני, שאבד עליו כלח ושהוא בסיס לפילוג לאומי. "קדימה" תציג אלטרנטיבה אמצעית, של מרכז, ותבנה סביבה קונסנזוס לאומי רחב.

 מייסד "קדימה", אריק שרון, אמר בתקופת ההתנתקות שיש להבין ש"לא נוכל להגשים את כל חלומותינו בנוגע לארץ ישראל." משמעות דבריו היתה שנצליח להגשים רק חלק מן החלומות. המסר שלו היה שישראל התנתקה מרצועת עזה כדי להציל את מרבית יהודה ושומרון. לקראת ההתנתקות, השיג שרון הישג מדיני גדול מאוד – מכתב בוש, בו לראשונה מאז 1967 קיבלה ארה"ב חלק ניכר מעמדות ישראל בסוגייה הטריטוריאלית.

 אולם מי שצפצף על מסמך בוש לא היו האמריקאים, אלא ראש ממשלת ישראל מטעם "קדימה" אהוד אולמרט, שעקף את מרצ והציע לפלשתינאים מדינה בגבולות 49' (עם חילופי שטחים מזעריים) ובירתה ירושלים, וקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בישראל. וכל "קדימה", מפלגת המרכז, התיישרה סביב דרכו.

אולמרט סיים את תפקידו בשל שחיתותו האישית, אך "קדימה" בראשות ציפי לבני, ובתמיכת שאול מופז וכל הסיעה – דבקה בדרכו המדינית, אף שנחלה כישלון כאשר אבו מאזן דחה אותה על הסף. ציפי לבני המשיכה להציג את עצמה כ"מרכז" אך למעשה רצה על תקן "ציפי או ביבי" – לא כנושאת מסר מגשר, כיאה למפלגת מרכז, אלא מסר דיכוטומי מפלג של "אנחנו או הם". ה"אנחנו" כלל את כל "הגוש". ספירת הגוש כללה גם את חד"ש, בל"ד וכו'. לבני מנעה הקמתה של ממשלת אחדות, וחידדה את המסר הבלתי מרכזי בעליל של אנחנו/הם.

 במסר המדיני שלה, אין כל הבדל בין מרצ ל"קדימה". מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' לבטח הרבה יותר מרכזית מ"קדימה". ומה המסר החברתי/כלכלי של "קדימה"? אין כל הבדל בין הנאו-שמרנות שלה לזו של בנימין נתניהו. הניסיון המגושם והפאתטי של שאול מופז להתחפש פתאום ל"חברתי", מעורר גיחוך. 

בתחום המשפטי היתה ל"קדימה" הזדמנות לקדם אג'נדה חלופית לאקטיביזם השיפוטי ולמשפטיזציה המזיקה של החברה הישראלית. כשציפי לבני הייתה שרת המשפטים, היא ניסתה בכל מאודה להביא לבחירתה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, כדי שתהווה משקל נגד לאהרון ברק ותציב אלטרנטיבה לגישת "הכול שפיט" בה דגל. שר המשפטים בממשלת "קדימה", דניאל פרידמן, ניסה להוביל רפורמה של ממש במערכת המשפט בישראל, הרבה יותר דרסטית מהצעות החוק הספורדיות שהעלו ח"כים מן הקואליציה בכנסת הנוכחית. ולפתע, "קדימה" התיישרה מאחורי הגישה האקטיביסטית, גישתה של הברנז'ה בה החליטה לדבוק, ברנז'ה שהינה המקום הרחוק ביותר האפשרי מן המרכז. התיישרה, ופתאום לבני וחבריה דקלמו את סיסמאות ה"סכנה לדמוקרטיה", כביכול, על העמדות שהשמיעו אתמול.

 מפלגה כזאת, שלא היתה לה ואין לה דרך – יכולה להצליח פעם, פעמיים. אבל יש גבול לכל תעלול. ומאחר ואי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן, הבלוף ששמו "קדימה" נגמר.