בני וירצברג: מגיא ההריגה לשער הגיא

פרקי יומן זיכרונות ורשמים מימי השואה ואחריה עד לימי תקומת ישראל. מהדורה חדשה בהוצאת כרמל, ירושלים, 2008, 224 עמ'. המהדורה הראשונה ראתה אור בהוצאת "מסדה" 1967

בהיותו כבן תשע השתנו כליל חייו של בני וירצברג. תחילה גורש עם אביו ואימו מהמבורג לפולין, זאת משום שאביו היה אזרח פולני שהשתקע בגרמניה, ועם החמרת חוקי הגזע גורשו היהודים בעלי הסטטוס הזה חזרה לפולין, אחר-כך הגיעו הגרמנים לפולין עצמה, והחלה לילד ולהוריו פרשה של נדודים וסבל בל יתואר, שבמהלכם איבד באושוויץ תחילה את אימו ולימים גם את אביו, ונשאר יתום בודד מכל. ייתכן שמה שעזר לו לשרוד היתה שליטתו המופתית מאוד בשפה הגרמנית, שאותה רכש בבית הספר בהמבורג. בזכות השפה הרהוטה, בכמה מעמדים גורליים, הצליח לדבר עם מפקדים גרמניים ולדחות בזמן-מה את גזר דין המוות שריחף על אביו, עד שהאב כשל באחד ממצעדי המוות הנוראים, בחורף ונהרג לנגד עיניו.

את הספר האוטוביוגראפי המדהים והמרתק הזה בלעתי ביומיים. חייתי יום ולילה עם חוויותיו הנוראות של הנער ההופך להיות סמכות לאביו הגאה-לשעבר, שנשבר בתנאי המחנה והעבודה הקשה. אבל הנער מצליח לשרוד בתנאים הנוראים, להגיע ליום השחרור, לראות את המצילים האמריקאיים על אדמת גרמניה, את חבריו שחלקם נפטרים דווקא משום המזון הפתאומי שעליו הם עטים, ואז מגיע הרגע המרגש והמדהים שכמו חוצה את פרשת חייו של הנער לשניים. כל מה שהיה קודם, וכל מה שעתיד לבוא אחר-כך –

באחד הימים, לאחר ששהינו כשבוע באותו מקום [כבר בגרמניה לאחר שנכנעה], ראיתי התקהלות גדולה והמולה רבה. יצאתי במרוצה מן הצריף, חששתי שמא אירע משהו. כשהתקרבתי, הבחנתי בעיני רבים בדמעות. ההתרגשות היתה עצומה. פילסתי לי בכוח מעבר בין הנדחקים והגעתי קרוב למרכז המעגל. לא האמנתי למראה עיניי: גבר גבוה, רחב-כתפיים, עם עיני תכלת, בשנות הארבעים לערך, לבוש מדי-צבא ועטור סמל כחול-לבן עם מגן דוד על זרועו, עמד במרכז המעגל ושוחח בשלווה נפשית וביטחון גמור עם העומדים לידו. שאלתי מי הוא גבר חסון זה והשיבו לי, כי זהו חייל יהודי מארץ ישראל! פרצתי בבכי עז. לפתע חשתי כאילו נמצא לי, בפעם הראשונה, תחליף לאמא ולאבא. תקף אותי רצון להתרפק על האיש ולנשקו. רציתי לנגוע בידי בסמל המגן-דוד הכחול-לבן, שנשא בגאווה. אך לשווא. הצטופפו רבים וגבוהים ממני מסביבו וקטונתי מלהגיע אפילו לד' אמותיו. הרגשת שמחה עמוקה השתלטה עליי. כאילו בא הקץ לבדידות וליתמות. ראיתי ס.ס. גרמני מרצח; ראיתי חייל אמריקאי, כושי טוב-לב – אך חייל יהודי גאה, גבוה משכמו ומעלה עם עיטורים על חזהו וסמל "מגן דוד" על מדיו היפים – כזאת אף בחלום הוורוד ביותר לא יכולתי לראות... רצתי לצריף שלי כדי לבשר לחבריי על אשר ראו עיניי.

כשחזרנו למקום כבר מצאנו קבוצה של חיילים עם סימן מגן דוד כחול וכתובת עברית רקומה "חי"ל" – שאחר כך הוסבר לנו שפירושה, "חטיבה יהודית לוחמת". כולם היו חמושים בנשק שהיה שמוט להם אלכסונית מעבר לחזה. בפעם הראשונה ראיתי שניים אלה – יהודי ונשק – כרוכים ביחד! לרגע דימיתי לעצמי, מה היה קורה לאותם רוצחים מוגי-לב, אילו תחת נשים ותינוקות חסרי-ישע היו עומדים מולם יהודים מזויינים חסונים אלה, ומיד תקפתני לפתע תוגה עמוקה: מדוע, הרהרתי, לא הגיעו במועד, כדי למחוץ את ראשיהם של מפלצות הרצח?

התנערתי חיש מהר. מראה-ההווה היה כה עז, הוא החדיר בנשמתנו רוח-חיים מחודשת. למרות הצפיפות, הצלחנו לפלס לנו דרך אליהם. פניהם הביעו תימהון על שילדים כה צעירים מתגלגלים כאן, יתומים, ללא כל מטרה. הם החלו לשוחח איתנו ביידיש. אף ששפה זו היה בה משהו מן הגלותי, היא יצאה משום-מה מפי חיילים אלה כאילו בניב אחר, ניב שהיה חופשי מן הצליל הגלותי. העיניים הטובות, הנשק, הכתובות העבריות על השרוולים, החיוך הגאה והביטחון העצמי, כל אלה שיווי למוצא-פיהם איזו חמימות, איזו הרגשת חופש, שלא ראיתי כמוה. הם שאלונו שאלות רבות. אנו, מרוב התרגשות, כמעט שלא יכולנו לדבר. אף הם נתקלו בילדים ניצולים זו הפעם הראשונה. נדמה היה, כאילו מזניחים הם קצת את המבוגרים במחנה, אשר ניסו ללא-הרף להתקרב ולדבר עם חיילי החי"ל.

ישבנו איתם על הארץ. ולבסוף החל הדיבור לפרוץ מתוכנו. ילד ילד וסיפורו. הרגשתי שלרגעים, למשמע סיפורי-המאורעות, החיילים כמו התאבנו.

בינם לבין עצמם דיברו עברית. שפה זו היתה מוכרת לי רק מבית-הכנסת, אך לא יכולתי לתאר לעצמי שאפשר לדבר בה כבכל לשון, ואף על פי שכמה מילים אף היו מובנות לי, לא יכולתי לעקוב אחריהן בגלל השטף שבו דיברו. שיחתם לא הבינונו, אך ברי היה לנו שהם כאילו סיכמו ביניהם דבר-מה, ושוב עברו ליידיש ופנו אלינו. ניחושנו היה נכון. הם שאלונו – האם נסכים לבוא איתם. ברצונם, אמרו, להוציא אותנו מכאן במהירות האפשרית ולהתחיל לדאוג לעתידנו. למעשה, הסבירו לנו, היתה זו אחת המטרות העיקריות שהציבו לעצמם כשרגלם דרכה על אדמת גרמניה המובסת.

הם שאלו לשמות כל הילדים שהיו במקום, רשמו אותם, ונפרדו מאיתנו בידידות, בחיבוקים ובברכת "שלום". מכוניות המשא הצבאיות שהמתינו להם נשאו גם הן על דלתותיהן מרובע כחול-לבן עם "מגן-דוד" גדול במרכזו. נדמה לי, שזו היתה לנו הרגשת-הנקמה המתוקה ביותר, משהסתלקו המכוניות בהשאירן ענן אבק מאחוריהן, ונשים וגברים אוסטריים וגרמניים עמדו והסתכלו בדגל ובסמל היהודי, ובחיילים העבריים. עתה ידענו – כי אין אנו עזובים עוד לנפשנו.

"מגיא ההריגה לשער הגיא", עמ' 109-110.

מכאן והלאה מתחיל חלקו השני של הספר, שהוא מרגש ולעיתים מביא מחנק בגרון לא פחות מחלקו הראשון. פרשת עלייתו של הנער היתום עם תשעה מחבריו ארצה, בשלהי שנת 1945, וקליטתם בקיבוץ גבעת השלושה, ששכן אז בגבעה במערב פתח-תקווה, ואילו אדמותיו היו במזרח, בחלקות שנקראו בשם ה"נזלה", והיום יושבים עליהן שני הקיבוצים שהמשיכו אותו – גבעת השלושה מאוחד, ועינת.

אני עוד זוכר את עגלותיהם עולות ויורדות ברחוב פיק"א שבו גרתי ושהיה בדרכם היומית מהקיבוץ ל"נזלה". וגם את פנחס רשיש, שהיה חבר הקיבוץ, ומאחר שצלע על רגלו, היתה לו עגלה נמוכה רתומה לחמור שבה היה נוסע למועצת הפועלים ולימים גם נבחר להיות ראש העיר, נוסע כשרגלו האחת, דומני הימנית, פשוטה קדימה מבלי יכולת לכופפה.

אי אפשר שלא להתרגש מקבלת הפנים שעורכים חברי הקיבוץ לנערים הפליטים, שחלקם עדיין לא נגמל מההרגל להטמין פרוסות לחם בכיסיהם. בתוך שלוש שנים הם הופכים, מרצונם, ל"צברים", אנשי עבודה בחקלאות, לוחמי פלמ"ח, דוברי עברית, שינוי מדהים שעליו הם שמחים ובו הם גאים כי הוא מטרת חייהם, להיקלט בתרבות העברית, הקיבוצית, הארצישראלית של אותן שנים. בתוך שלוש שנים עובר הנער-הבחור בני מטמורפוזה – מיתום רעב ורזה וחסר כל ללוחם פלמ"ח שמשתתף בקרבות בשער הגיא, בירושלים, ואחר כך בנגב, במסגרת חטיבת הראל של הפלמ"ח.

אף שבני וירצבורג מעיד שכתב את ספרו כדי שלא יחשבו שהיהודים הלכו כצאן לטבח, כדי שיבינו שלא היתה ליהודים ברירה אחרת כי הגרמנים שברו אותם כליל נפשית בטרם הושמדו – אין כספר להעיד על המאמץ העצום שעשו היישוב העברי הקטן, ובייחוד חיילי הבריגדה, והקיבוצים – בקליטת "שארית הפליטה", בייחוד הילדים, ובמתן חיים חדשים להם בארץ-ישראל.

הספר נקרא כעדות שאין לפקפק בה. יש בו רק קטע אחד שנראה לי יותר משאלת לב. בקרב מול החיילים המצריים הסודאניים שומע בני פקודות בגרמנית. כאשר היריות שוככות והמצרים נסוגים, הוא מגלה בשדה הקרב, בין החיילים השחורים, לוחם בהיר שיער אחד שכתובת הקעקע של ה-ס.ס. חרותה בו בבית השחי, כמנהגם, והוא יורה בו באקדחו כסוגר מעגל של נקמה על רצח כל בני משפחתו.

מהחומר הנלווה לספר, וכלול באחריתו, מתבררת גם האמת המרה. בני וירצבורג, לאחר שכתב ופירסם את ספרו בשנת 1967, שקע בדיכאון עמוק וסופו שירה בביתו בראשו באקדחו שהיה לו מימי המלחמה. נורא. חרף כל מלחמתו ההירואית לשרוד, לנצח – קמו הצללים מן העבר, הצטרפו לאכזבות שבהווה, והרגו אותו בידי עצמו.

המבקשים לרכוש את הספר יכולים להתקשר לבתו של בני וירצברג – דליה וירצברג-רופא, לפי הדוא"ל: dz_r@017.net.il