ארכיון קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #741 10/05/2012 י"ח אייר התשע"ב
אורי הייטנר

1. אתגר האופוזיציה

יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' היא אחת המרוויחות המרכזיות מהקמת הקואליציה החדשה. כעת ברור בעליל שהיא האלטרנטיבה היחידה לשלטון הנוכחי. רבים מתומכי "קדימה" עשויים לעבור לתמיכה במפלגת העבודה, וסביר שבאזז הדומה לזה שהיה סביב לבני ב-2009 יהיה סביבה, ויביא לה הישג אלקטורלי מכובד. להערכתי, ישראל עומדת לחזור לפוליטיקה שבמרכזה שתי מפלגות גדולות, הליכוד ומפלגת העבודה.
ובנוסף לכך, בשנה וחצי הקרובות שלי יחימוביץ' תהיה ראש האופוזיציה. כמובן שהתואר אינו הופך אדם לאלטרנטיבה שלטונית. הרי במשך כשבוע שלם (!) שאול מופז היה ראש האופוזיציה, ולא היה בכך כדי להפוך אותו לאלטרנטיבה. השאלה היא מה תעשה יחימוביץ' עם התואר. סביר להניח, שהיא תקבל עצות רבות להיות "אופוזיציה לוחמת". צמד המילים הללו הוא סיסמה טובה, השאלה היא איזה תוכן יוצקים בה.
אפשרות אחת, שלבטח רבים יְיָעצו ליחימוביץ' לבחור בה, היא להיות אופוזיציה אוטומטית. נתניהו יאמר שחור – היא תקפוץ: לבן. יאמר לבן – היא תצעק שחור. אופוזיציה לוחמת, לא? כן. אבל לא אלטרנטיבה שלטונית. אלטרנטיבה שלטונית צריכה להוכיח, גם מספסלי האופוזיציה, אחריות לאומית ויושרה.

בעוד חודשיים ימלאו עשרים שנה לבחירות שהעלו לשלטון את העבודה בראשות רבין. תשדיר הבחירות המרכזי של רבין, ערב הבחירות, יוחד לקטע מנאום של בגין, שהלך לעולמו חודשים אחדים קודם לכן. היה זה נאומו של ראש האופוזיציה מנחם בגין בדיון בכנסת על מבצע אנטבה. בגין שיבח ללא סייג את רבין על החלטתו ועל דרך ניהול המשבר וסיים באמירה: "ראש הממשלה – כל הכבוד!"
לכאורה, נאום כזה הוא הדבר האחרון שהיינו מצפים מראש "אופוזיציה לוחמת". והנה, עשרה חודשים אחרי הנאום הזה, בגין נבחר לראשות הממשלה. הלויאליות שלו, לא פגעה בו כהוא זה. הציבור העריך את היותו אופוזיציה לממשלה, לא למדינה.
עצתי לראש האופוזיציה החדשה, שלי יחימוביץ', היא להיות אופוזיציה לממשלה, לא למדינה. לא להיות הנגטיב האוטומטי של הממשלה, אלא לתמוך בראוי לתמיכה ולהציב אלטרנטיבה בראוי לשינוי.
בכל הקשור לסוגיית הגרעין האיראני, על יחימוביץ' לנהוג כפי שנהג בגין באנטבה. סוגיית הגרעין האיראני אינה אידיאולוגית, אין בה "שמאל" ו"ימין" ואין כל סיבה למחלוקת עקרונית. ישראל אינה יכולה להשלים עם נשק גרעיני בידי איראן. אמנם נשק כזה הוא איום על שלום העולם והמזרח התיכון, אולם בראש ובראשונה הוא מאיים על ישראל. איננו יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס, להיות משוכנעים שהשלטון האיראני לא ישתמש נגדנו בנשק זה, אולם גם ללא שימוש בפועל – מזרח תיכון שאיראן מהווה מעצמה גרעינית בתוכו, יהיה מזרח תיכון אחר. במזרח תיכון כזה, ההרתעה הישראלית תפגע קשות, והוא עלול להיות מזה"ת של מלחמה, של טרור חסר רסן, שהשלום כלל לא יהיה בו אופציה. נתניהו וברק מבינים היטב את המחיר הכבד שישראל עלולה לשלם על פעולה צבאית באיראן, ואין ספק שפעולה כזו תהיה האופציה האחרונה, רק אם לא תיוותר כל ברירה אחרת. אולם כדי לא להגיע למצב של אין ברירה, יש צורך בפעולה נחרצת של העולם החופשי. פעולה כזאת תעשה רק תחת איום אמין של ישראל לפעול בכוח. זהו אינטרס לאומי מובהק, ויש ליצור קונסנזוס סביבו. מי שיכול ליצור קונסנזוס זאת האופוזיציה. על שלי יחימוביץ' לנהוג באחריות, ולהתייצב לצד הממשלה בסוגיה זאת.
בסוגייה הפלשתינאית, יש בישראל מחלוקת אידיאולוגית עמוקה, בין המצדדים בשלמות הארץ, המצדדים בפשרה טריטוריאלית והמצדדים בנסיגה מלאה. דבר אחד משותף לשלוש התפיסות – לשלושתן אין פרטנר פלשתינאי. בסיטואציה זו, הוויכוח הפנימי המפלג אותנו מיותר, עקר ופוגע באינטרס הלאומי של ישראל. בוודאי שאין מקום להאשמות הסרק כלפי ישראל, כאילו היא אשמה בקיפאון; הן כיוון שהן שקריות והן כיוון שהן פוגעות במעמדה הבינלאומי של ישראל ומשרתות את קמפיין הדה-לגיטימציה נגד המדינה. מוטב ששלי יחימוביץ' תשאיר את ההאשמות הללו לאהוד לאולמרט. זה מתאים לו. עליה לנהוג באחריות לאומית. מוטב לעצב קונסנזוס לאומי כדי לגשת למו"מ עתידי מעמדה של חוסן לאומי, עוצמה ואחדות, ולא להעמיק את הקרע בחברה, על ביצה שאינה צפויה להיוולד בעתיד הנראה לעין.

בשנה שעברה יצאו מאות אלפי ישראלים להפגנות בקריאה לשינוי חברתי כלכלי והחלפת השיטה הקיימת בשיטה שתבטיח צדק חברתי. מהו אותו צדק חברתי? בקרב מרבית המפגינים הייתה זו בעיקר משאלת לב, כמיהה לשינוי, תחושה שהמצב הקיים אינו צודק.
שלי יחימוביץ', מיום כניסתה לפוליטיקה ועוד קודם לכן, מציבה חלופה סוציאל-דמוקרטית לשיטת השוק הפרוע ותרבות ה"הישרדות", שהונהגה בשלושים השנים האחרונות בידי ממשלות הליכוד, העבודה וקדימה. ספרה המצוין "אנחנו" פורש השקפת עולם רחבה, עמוקה, מבוססת וריאלית, שעשויה להיות אלטרנטיבה אמתית לשלטון הקיים, בנושא שבו באמת יש צורך באלטרנטיבה כזאת.
מה שאיפיין את שלי יחימוביץ' מיום כניסתה לפוליטיקה, לא היה רק החלופה הכלכלית החברתית שהציעה, אלא העמדת החלופה הזאת בראש סדר היום שהציגה. אם לפחות מאז מלחמת ששת הימים סוגיית החוץ והביטחון עיצבה את הפוליטיקה הישראלית, ואנשים בחרו במפלגות על סמך עמדותיהן בסוגיה זו, הציעה שלי עיצוב חדש של הפוליטיקה, סביב סוגיות החברה והכלכלה. המסר שלה היה, שעם כל החשיבות של עיצוב גבולות המדינה, בראש ובראשונה יש לדאוג לתוכן שלה.
בזכות הדרך הזאת היא נבחרה להנהיג את מפלגת העבודה. בזכות הדרך הזאת היא החזירה את מפלגת העבודה מן השוליים למרכז ובזכות הדרך הזאת היא החזירה אותה להיות אלטרנטיבה שלטונית, מה שנראה לפני שנה כחלום באספמיה.
יש לקוות, ששלי יחימוביץ' לא תשעֶה לעצות אחיתופל ולא תהפוך לאופוזיציה אוטומטית, אלא תתמוך בממשלה בסוגיות שבהן היא ראויה לתמיכה ותציב מולה חלופה של שינוי פני החברה הישראלית וקימומה של מדינת רווחה ציונית צודקת.

[אהוד: שלי יחימוביץ' ראש ממשלה? שר ביטחון או שר אוצר? הצחקת אותי. אגב, בהופעותיה היא נראית כאחד האויבים הגדולים ביותר של עצמה].

2. בין מס למס
על פי ההדלפות, משרד האוצר מתעתד להעלות את מע"מ ומס הכנסה. החלטה כזו מעוררת תגובות אוטומטיות – בעד או נגד המהלך.
אני מציע להבחין בין העלאת מע"מ להעלאת מס ההכנסה. מע"מ הוא מס גולגולת רגרסיבי, העושק את החלשים, עלול לגרום לעניים להימנע מקניית מוצרי יסוד חיוניים ומהווה נטל כבד על מעמד הביניים ולכן יש להתנגד להעלאתו.
לעומת זאת, ראוי לתמוך בהעלאת מס ההכנסה – מס פרוגרסיבי צודק, שבו אלה שיש להם נותנים מקצים מקצת הכנסותיהם, בהתאם לגובה ההכנסה, כדי להבטיח חינוך, בריאות, רווחה וביטחון לכלל אזרחי ישראל. מס ההכנסה הוא ביטוי לערבות ההדדית.

3. מ"סבנה" עד גלעד שליט. מה קרה לנו?
היום מלאו 40 שנה לחילוץ ההירואי של חטופי מטוס "סבנה". רבים מהללים בצדק רב את צה"ל ובפרט את סיירת מטכ"ל על הביצוע, אך יותר מכך יש להלל את הדרג המדיני בראשות גולדה, שקיבל את ההחלטה הנועזת. הרי במקרה של כישלון, שהיה מוביל למרחץ דמים, הם היו נושאים באחריות. הממשלה החליטה לא לשחרר 200 מחבלים כדי לחלץ 100 חטופים, פער של 1:2, כדי לא לתת למחבלים אור ירוק לפיראטיות סחטנית כלפי ישראל וכדי לא להיות דוגמה שלילית לאומות העולם של כניעה לטרור.
אתמול התפרסם פרוטוקול ישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בה גולדה הסבירה את ההחלטה.
אהוד ברק פיקד על המבצע ובנימין נתניהו היה מפקד צוות ונפצע בפעולה. חלפו 39 שנים ולשניים האלה, בהיותם הדרג המדיני, לא היו עוז הרוח והמנהיגות והם שיחררו מאות מחבלים ובהם רוצחים רבים, תמורת שחרורו של חייל אחד. לכאורה, יש הבדל בין המקרים, כיוון שלישראל לא היה מודיעין היכן נמצא גלעד שליט. לי זה נשמע יותר כמו "לא יכול – הוא בן דוד של לא רוצה," הן בדרג הצבאי והן בדרג המדיני.

רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?

הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.

הצטרפו לאתר
🏠 A− A A+