האם הצטרפות "קדימה" לממשלה היא תרגיל מבריק או תרגיל מסריח? התשובה היא כן. זהו הן תרגיל מבריק והן תרגיל מסריח. התרגיל המסריק.
זהו תרגיל מבריק של נתניהו ותרגיל מסריח של מופז.
ניצחונו של מופז בבחירות המקדימות במפלגתו היו האסון שלו. כך, התרסקותה והתאדותה של "קדימה" היתה נזקפת לחובתו, בעוד אילו הפסיד היה ניצב בעמדת ה"אמרתי לכם". בסקרים "קדימה" קיבלה 8 מנדטים. כיוון ההתדרדרות שלה היה ברור – תומכיה ומצביעיה זולגים בהדרגה למפלגת העבודה וליאיר לפיד, עד ספק האם תעבור את אחוז החסימה.
מופז הוא אחד הפוליטיקאים האופורטוניסטיים והציניים ביותר בישראל. יומיים אחרי שהתחייב במכתב למתפקדי הליכוד שלא יעבור ל"קדימה" כי "בית לא עוזבים", הוא הבין היכן מרוחה החמאה הפרטית, היכן יוכל לכהן כשר הביטחון או שר בכיר, וערק ל"קדימה". ועתה, אחרי שנשבע בנקיטת חפץ שלא יצטרף לממשלת נתניהו, אותו כינה "שקרן" והכריז בצהלה "זה מוקלט" – זחל לממשלה הזאת, כשברור שכל התירוצים הלאומיים בהם נימק זאת הם שקר. הוא בסך הכול רצה לדחות את רוע הגזירה, להרוויח עוד שנה. אולי יקרה משהו בשנה הזאת שאם לא יציל את "קדימה", לפחות יציל אותו. הוא ידע שחברי קדימה ילכו אחריו – 28 ח"כים שעמדו לאבד את כיסאם בכנסת, זכו בעוד שנה. הם יודעים שמטרתו של שאול מופז תהיה לזחול לליכוד, ומקווים שכמה מהם יינצלו איתו. ואם לא, לפחות הרוויחו שנה. הכול יודעים שזהו תרגיל מסריח של מופז.
לעומת זאת, התרגיל של נתניהו – מבריק. מאז בחירתו, הוא רצה בממשלת אחדות, שהוא הציר המרכזי בה, כשיש בה מרכיבים מימין לו ומרכיבים משמאל לו. הוא רצה מאוד בממשלת אחדות עם "קדימה" והתפשר על ממשלה עם מפלגת העבודה, אך נשאר עם קומץ חברי "עצמאות" המדשדשת בסקרים סביב אחוז החסימה. והנה, הוא השיג את מבוקשו – כאשר אוטוטו עמדו להיערך בחירות מוקדמות. הממשלה תכהן עד סוף הקדנציה, הקואליציה תהיה יציבה, הוא לא יהיה תלוי בחרדים ובקיצונים והוא יוכל למשול. נתניהו יוכל לנהל את המשבר האיראני עם גיבוי פרלמנטרי רחב מאוד (כעת מופז ימחא כפיים לדרך שאותה תקף בחריפות עד אתמול).
אחדות לאומית, יציבות שלטונית וחקיקת חוק שיתמודד עם מארת ההשתמטות החרדית מצה"ל – טובה למדינה, אולם קומבינות פוליטיות מכוערות משחיתות את הפוליטיקה וגורמות לאובדן אמון הציבור בדמוקרטיה.
האם הקמת הקואליציה החדשה היא תרגיל מבריק או תרגיל מסריח?
זאת נדע על פי מבחן התוצאה. אם בשנה הזאת יחוקק חוק טוב ואמיתי שיקדם את שוויון החובות בישראל, תתקבלנה רפורמות בשיטת הממשלה שיקטינו את כושר המיקוח והסחיטה של הקצוות ויבטאו את רצון הרוב הציוני והדמוקרטי ותסוכל התגרענות איראן – ההיסטוריה תשפוט את המהלך כאחד המבריקים בתולדות המדינה. אם כל אלה לא יקרו וכל מה שיצא מהמהלך הוא דחיית הבחירות – ההיסטוריה תשפוט אותו כאחד המסריחים בתולדות המדינה.
2. הסתירה המובנית של ישי בר
תגובה ל"דרוש מבוגר אחראי", מוסף "הארץ" 11.5.12
אלוף (מיל') ישי בר החליט, לדבריו, לצאת מן הארון על מנת להתריע מפני תקיפה באיראן, או בלשונו "הסתערות למלחמת ברירה".
מעקב אחר הלוגיקה הפנימית של דבריו, יקשה להסביר כיצד גיבש את המסקנה הזאת.
ראשית, אין בר מטיל ספק בחומרת הבעיה. "אי אפשר לזלזל בסכנה האיראנית. זה איום משמעותי והרטוריקה שלהם כלפי ישראל אינה משתמעת לשתי פנים." ובמילים אחרות, גם ישי בר סבור שאין להשלים עם האיום הזה.
כיצד הוא מציע להתמודד עימו? "ישראל צריכה לעשות כל מאמץ להיות חלק אינטגרלי מקואליציה בינלאומית בהובלה אמריקאית. בשום פנים ואופן אסור לנו לשחק את תפקיד החמור הקופץ בראש."
בכך הוא צודק לחלוטין, ואני משוכנע שגם נתניהו וברק יחתמו על המשפט הזה. אולם השאלות הן מה היתכנותה של קואליציה כזו, ומה עלינו לעשות אם לא תהיה.
על השאלה הראשונה משיב בר בעצמו: "צריך לתת גם מחמאה לדרג המדיני. ההתחייבות של אובמה שארצות הברית לא תסבול ולא תכיל איראן גרעינית, היא הישג בלתי רגיל לישראל."
צודק. וכיצד הושג אותו הישג בלתי רגיל לישראל, של הדרג המדיני? בכך שישראל נתנה ונותנת לעולם להבין שהיא לא תשלים עם איראן גרעינית, ואם לא תיוותר בידיה ברירה אחרת, היא תתקוף. כלומר "לשחק את תפקיד החמור בקופץ בראש." השגת ההתחייבות של אובמה היא תולדה של המדיניות הזאת, וההתחייבות הזאת תישאר בתוקף אך ורק כל עוד המדיניות הזאת תישאר בתוקף.
במילים אחרות, הדרך היחידה להימנע ממצב שבו באמת התקיפה תהיה מלחמת אין ברירה, שהרי גם בר מודע לגודל הסכנה האיראנית, היא איום מתמיד, מוחשי ואמין לתקוף את איראן, אם העולם לא ימצא דרך אחרת למנוע את התגרענותה.
גם בביקורתו בר על "ההשוואה בין האיום האיראני למצבם של היהודים באירופה ערב השואה" יש סתירה פנימית. איך הוא מנמק את הביקורת? "זה משדר כאילו מדינת ישראל נכשלה בתפקיד ההיסטורי של מתן ביטחון פיזי לתושבי המדינה. ב-39' יהודים ברחו לארצות בטוחות וכולנו יודעים מה קרה למי שלא הצליח לברוח. מי שמשווה את מצב היהודים אז למצבנו היום אומר במשתמע: תברחו מכאן. הספינה טובעת. זו השוואה מופרכת."
זוהי ביקורת סרק, כיוון שה"השוואה" שנתניהו עשה בין האיום הגרעיני לשואה, היתה בדיוק ברוח זו. הוא לא טען שמצבם של אזרחי ישראל דומה למצב היהודים ערב השואה, אלא שמצב אזרחי ישראל הפוך למצבם של היהודים ערב השואה. ההבהרה שישראל לא תשלים בשום אופן, גם במחיר פעולה צבאית, עם נשק השמדה המונית בידי איראן, היא שדר לכך שישראל לא נכשלה בתפקיד ההיסטורי של מתן ביטחון פיזי לתושבי המדינה, אלא שהיא דבקה בתפקיד הזה. ההשוואה נועדה להבהיר שאיום כמו זה של השואה ינחל כישלון חרוץ, כיוון שישראל חזקה ותמנע אותו.
אני מעריך ומוקיר את אלוף (מיל') ישי בר, שהיה המח"ט שלי במילואים, בחטיבת הצנחנים. לצערי, החוכמה ושיקול הדעת המאפיינים אותו כל כך, לא באו לידי ביטוי בדבריו על האיום האיראני בראיון, וחבל.
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל
3. מר גדעון לוי, "אחמד בא לעולם"
"אחמד בא לעולם" עמוד שלם שלך, "הארץ" 25 בינואר. האם שאלת את עצמך, כיצד זה קורה שהפלשתינים, לצידנו 60 שנה, עדיין אין להם דבר חוץ ממערכת ענפה של טרור, חימוש, לוחמים, נשק והרג?
מדוע אין לאישה שכרעה ללדת בתל רומיידה, בעיר ערבית, שגודלה כנתניה, חדר יולדות משלה? פשוט חדר עזרה ראשונה וחדר יולדות.
הלילה לא נרדמתי מהמילים הנרגשות, האנושיות, המתחשבות, החמות ואינטלקטואליות כל כך שלך, כדרכך והרגלך. כל כך אנושי ומרגש: "אישה כורעת ללדת בשכונת תל רומיידה בחברון. היא הולכת ברגל למחסום."
מכאן נשברתי: "(אסור לאמבולנס פלשתיני להיכנס )" ... מדוע האמבולנס לא לוקח אותה לחדר הלידה על שם יאסר עראפאת הגדול והזכור לטוב שבנה מדינה, והשיג אותה במו ידיו?!
איזה פואטיקה, פרנסיס בייקון! – "קמתי במיטה רטובה מדמעות: כפאח סידר לא הגיעה... משתרעת על הכביש, בעלה לצידה, השכנים מביאים מזרן..." איזה נשמות טובות! חס וחלילה, לא יכניסו אותה לביתם...
"בקור מקפיא, נולד בנם, אחמד." כשיגדל, לא ישאל מדוע אימו היתה צריכה לקפוא. גם אביו ואימו לא ישאלו מדוע מיליוני דולרים מוזרמים לנשק ולחומרי נפץ, וחדר לידה אחד, אחד! – אין בחברון הערבית.
היהודים אינם רגישים ואינטלקטואלים כמוך מר לוי, הם פשוט דואגים קודם כל לבניהם, לבני משפחתם, ורק כשהם מוכרחים, כי הורגים אותם, הם משיגים גם נשק, באותה סביבה, באותם ימים, מרצחים פרצו להרוג את בני הישיבה. באותו כביש שכיפאח כמעט קיפחה את ישבנה מקור.
אינני מתפלא עליך: אני קורא אותך כדו"ח מודיעין, כחומר זמין על מה חושב האוייב.
כמוך לא חסרים לנו, בעם המופלא והמורכב בגווניו הרבים. כמוך, היו לנו לאורך כל ההיסטוריה של עמנו, תמיד קמו כאלה שדאגו לאויבינו, ולא השמיעו מילה, אפילו אחת! לטובת בני עמם... "הקלגסים, הכובשים והמנוולים," שבנו ארץ מופלאה שאפילו 21 המדינות, בעלות כל אוצרות הטבע שבעולם, עם כל אוכלוסיית מאות המיליונים שלהם, ואמונת העל שלהם, מתאמצות כל כך להשמידה ואינם מצליחים, גם לא יצליחו בכך לעולם.
בעיתון שנותן לך במה כל כך מתרחבת והולכת הפכת לבינתחומי, אפילו פרשן טלוויזיה. חוץ מלרקוד אתה עושה הכול. אבל, לא קראתי מילה אחת שלך למשל על השוטר שנרצח השבוע, או על החקלאי הזר בעוטף עזה, או אולי על תושבי שדרות שעירם נחרדת זה שבע שנים; וודאי שלא תכתוב מילה על 18,000 יהודים שנעקרו מבתיהם וראו את הרס ביתם, מפעל חייהם על חולות מדבר שהפריחו, בשכנות לעזה המקוללת, שתישאר כזו, כל עוד מנהיגיה יעסקו במה שהם עוסקים יום יום, ולא ידאגו ולו לשנייה, לבני עמם.
הפעם הקדשתי כמה דקות לתגובה זו פשוט, בגלל רמת הפואטיקה המדהימה של סיפור נרגש כל כך זה. אינני מתפלא עליך כלל. האינטלקט נשפך לך מהאוזניים כמו לבשארה המשכיל והנאור.
אך מה קרה לבוס שלך, מר שוקן, שאותו הנני מעריך באמת, שנותן לזבל שלך להשתלט על העיתון?!