השעה 2.00 אחר חצות. אני מביא כאן את המאמר שכתבתי שלשום לעיתון "דבר", ואמור להתפרסם הבוקר, יום רביעי, 23.1.91.
כבר אירעה לא פעם בהיסטוריה של מדינות, שבהן התגורר ציבור גדול של יהודים – תופעה של שקיעת מעמדה של המדינה לאחר גירושם. מי יודע אם גורלה של ספרד הנוצרית לא היה אחר, אלמלא גירשה מקירבה את יהודיה. גרמניה, לאחר עליית הנאצים, הצליחה אמנם לכבוש בכוחה את מרבית אירופה עד אשר הודברה, אך דומה כי מעודה לא שבה גרמניה לאותו מעמד בתרבות העולמית כפי שהיה לה בתקופה, הפרובלמאטית מאוד, שבה מילאו היהודים תפקיד מכריע בתרבותה, בכלכלתה ובעולם המדע שלה. כך, למשל, גירוש המדענים היהודים מגרמניה לארה"ב הביא לייצור פצצות האטום הראשונות בידי האמריקאים, וגרמניה לא הצליחה להגיע לכך.
היינריך בל, בספרו המצויין "תמונה קבוצתית עם גברת", תיאר עולם גרמני בן ימינו שבו חסרה הנוכחות המפרה של הזר יהודי, ובמקומו יש תחליף עלוב – שבוי רוסי ואחר-כך פועל תורכי. אמנם התאוששה גרמניה מבחינה כלכלית, ולאחרונה גם מדינית, אך מי יודע אם תחזור בה אי-פעם אותה תקופת פריחה, קצרה-יחסית וטראגית-בסופה, כאשר היהודים היו חלק ממנה, ויצרו בשפתה ובתרבותה.
מהי פולניה כיום, ללא יהודיה? ארץ אומללה, שנותרה בה שנאת יהודים מבלי יהודים, ואשר כניראה גם היא תתקשה להגיע לתקופות של פריחה תרבותית וכלכלית, כאלו שידעה כאשר היהודים היו חלק חשוב ממנה.
רוסיה התייצבה במשך שנים באורח חד-משמעי לצד הערבים; ולאחר מלחמת אוקטובר 1973 לא הותירה כמעט ברירה לאזרחיה היהודים: גם מי מהם שלא ראה עצמו ציוני, או מהגר-בכוח לארץ אחרת, אלא ביקש לחיות ולתרום מכישרונו למולדתו – מצא עצמו חשוד על אי-נאמנות לה, ומורחק מעמדות השפעה ומקידום בכל תחום, בייחוד במדע; לכן הפך על כורחו ליהודי-לאומי ולעריק-סובייטי. בריה"מ, המאבדת כיום את יהודיה במספרים הולכים וגדלים, היא ממלכה שוקעת, ושקיעתה אולי החלה באותה נקודה שבה החלה למעשה לגרשם ממנה וויתרה על תרומתם לה, על הכישרון היוצר שלהם.
ברומאן של סולז'ניצין "במדור הראשון", המתרחש בימי סטאלין האחרונים, ישנה סצינה מאלפת: ויכוח בין נרז'ין, בן-דמותו של הסופר, לבין ידידו היהודי ליב רובין, שניהם מצויים בבית-הסוהר למדענים בפרבר מוסקבאי. רובין עודנו מאמין בקומוניזם, כדרך שתביא לגאולתה של רוסיה, וטוען שהאידיאולוגיה והשיטה הצודקות הללו נפלו לידי באנדיטים, שסילפו אותן. נרז'ין מרחיק ראות: הרעיון האינטרנאציונאלי והקוסמופוליטי של הקומוניזם זר, לדעתו, לרוח הרוסית הלאומית, הפראבוסלאבית, לכן הוא פסול-מיסודו, ולכן אין עתיד ליהודים ברוסיה האמיתית, המושתתת על לאומיות ודת בלבד.
ספרו המרתק של סמי מיכאל "חופן של ערפל", והסיפורים בעלי העוצמה של שמעון בלס בקובץ "בעיר התחתית" – מתארים דילמה יהודית דומה, הפעם בבגדד. גלות יהודית זו, העתיקה והמושרשת ביותר בתולדות עמנו, חיתה דורות על גבי דורות במישטר של הפרדה, של כל עדה ועדה לבדד תשכון. לאחר קץ הקיסרות העות'מנית חלה בקרב יהודי עיראק פריצה הדומה לזו שעברה למשל על יהודי גרמניה בתקופת האמנציפציה וההשכלה, או על הקומוניסטים היהודים ברוסיה הסובייטית: היהודים נעשו חלק פעיל, תוסס, בהקמתה ובהפרייתה של חברה חדשה, בה הם לוקחים מעתה חלק כשווי-זכויות.
יהודי בגדד, בתקופה שבין תום מלחמת העולם הראשונה לבין הקמתה של מדינת ישראל, עמדו במרכז תחומים חשובים להתפתחות עיראק המודרנית; לא רק במקצועות החופשיים והכלכליים הרגילים ליהודים, אלא גם כלוקחים חלק בעיצוב תרבותה המודרנית ובמרד הפוליטי העומד לחול בה; מעמד חשוב היה להם במפלגה הקומוניסטית העיראקית, ובייסודה, (והוא הושכח מתולדות עיראק, מסיבות שלא קשה לשערן). היה לחלק מצעיריהם חלום, דומה לזה של ליב רובין לגבי רוסיה – על עיראק כמדינה חילונית קומוניסטית, המעניקה זכויות שוות לערבים, לנוצרים וליהודים.
בשום מדינה ערבית בעידן המודרני לא היו יהודים שלובים כל-כך בתרבות ובספרות הערבית, כמו בעיראק. אך המציאות הוכיחה להם שאין הדבר יכול להתקיים ולהתפתח. בגדד, הן הריאקציונית, המלוכנית, והן הקומוניסטית-המהפכנית – לא רצתה ביהודיה, ויהיו זקנים-שמרנים או צעירים-מורדים – ולא הכירה בהם כשותפים שווי-זכויות. לגיבורי בלס ומיכאל התברר שמקומם היחיד הוא כציונים, בישראל. כך גלתה מארצה העדה היהודית המיוחסת והעתיקה ביותר, זאת לאחר כשלושים שנות אמנציפציה בלבד, ורובה עלה לישראל והגיע בו להישגים רבים יותר אולי משל בני כל גולה יהודית אחרת שבאו אלינו מארץ ערבית.
במשך השנים בגדד, כברלין וכמוסקבה בשעתן – נעשתה חזקה מאוד מבחינה צבאית, במקביל לדחיקת או לזריקת היהודים ממנה, או לאחר מכן. אבל אולי לא מקרה הוא שדווקא המדינה הדמוקרטית, שאליה היגרו מיליוני יהודים ממזרח-אירופה, והם חיים בה באמנציפציה מלאה, ארה"ב – היא בעלת העוצמה המדבירה כיום, מתוך עליונות טכנולוגית, את בגדד שבגדה ביהודיה. כך הדבירו בשעתן בנות-הברית, ואמריקה בראשן, את גרמניה במלחמת העולם השנייה. כך קנתה ארה"ב את ההגמוניה על פני מוסקבה, בימינו.
ומה היה קורה אלמלא בגדה בגדד ביהודיה? אכן, האשימו את ישראל שנקטה פרובוקאציות לשם עידוד בריחת היהודים מעיראק. אך נשווה בנפשנו מה היה מצבם של יהודיה כיום, אילו נשארו בה אז, ולא כאזרחים שווי-זכויות במדינה חילונית דמוקרטית, כפי שחלמו לשווא סמי מיכאל ושמעון בלס בנעוריהם – אלא מה שסביר יותר, כבני-ערובה...