12.11.90. יום שני. הערב נסעתי עם נהג נחמד, דברן עברית טובה, בשם אבנר, שהיה פרק זמן חבר עין-גדי. נסענו ב-GMC גדולה, ונוחה יותר ממטוס, והגענו קצת אחרי שמונה למרכז הקהילתי מרום הגליל, ליד צומת מירון, לא רחוק מצפת.
חבל שלא הקלטתי את מהלך הפגישה. כבר בתחילה הופתעתי לשמוע מפי הספרנית כי את "הנאהבים והנעימים" שקיבלה ממרכז ההדרכה, תרומתי, היא אינה שמה בספריה אלא מחביאה, כי הספר לא מתאים לקוראים, שרובם דתיים, אך עדיין לא חששתי ולא חשתי בשום דבר מיוחד.
היתה תצוגה נאה של ספרים שלי, כולל "ערגה" ו"השקט הנפשי", שניראה משומש מאוד מרוב קריאה, ודברים כתובים היו על אודותיי על הקירות בכניסה. הבאתי עימי את הקלטת של "המחצבה", והתחלנו לראות את הסרט. ישבתי מאחור והתבוננתי בקהל, שרובו היה בחורות, חלקן דתיות, רובן מזרחיות, דומני.
לאחר הסצינה הארוטית הראשונה היה קצת אי-נחת, ולאחר הסצינה של ניסים לוי והבת של חדידו, בעמידה, קמה אחת הצופות, היחידה שחבשה שביס, דומני אשכנזייה, ויצאה. חשתי שמארגן הערב, בשם יהודה, והספרנית, אינם שקטים, שאלו אם יש עוד סצינות כאלה, וביקשו שאולי לא נראה את כל הסרט בגלל אורכו, כביכול.
עוד אנחנו מדברים, והנה נכנס פנימה גבר דתי גבוה וקצת שמן, אשכנזי דומני, שאותו הזעיקה כנראה המשובסת, ואמר שאם ימשיכו להקרין כאן את הסרט, יעזוב חלק מהקהל את המקום. אמר זאת כמובן מבלי שהתייעץ עם מי מן הצופים בסרט.
מאחר שהייתי אורח, לא התנגדתי בשלב זה, וניסיתי לשמור עדיין על מצב רוחי הטוב. הווידאו כובה. הנאספים התיישבו במעגל, והחלה שיחה. שאלה ראשונה שנשאלתי, על ידי אישה ממוצא מזרחי, איני בטוח אם זו היתה הספרנית או לא – "האם לא מפריע לך שסילפו את הספר שלך בכך שהכניסו בו סצינות ארוטיות כאלה?"
הסברתי בסבלנות שהסצינות הארוטיות בספר הן הרבה יותר נועזות, אלא שקורא בהן אדם כשהוא עם עצמו, ובדמיונו, ולא צופה בהן בסרט, בחבורה.
בנקודה זו, ואני קצת מקצר שיחה שנמשכה כרבע שעה – החל "הרב" העבדקן, שקבע לעצמו מקום ישיבה כמעט מולי – לחקור אותי מדוע אני מכניס סצינות כאלה לספרים שלי ואם אי-אפשר לכתוב משהו נקי ולא "מסחרי". עושה לי בחילה לחזור על כל טיעוניו, ואולם הרוח הכללית היתה שהתרבות העברית החילונית, כל הספרות, וכמובן כל מה שאני כותב – זו לא יהדות אלא "השפעות מערביות".
"אני את הספר הזה," הצביע בבוז על עותק של "המחצבה", "אולי אקרא כאן, אבל לבית שלי לא אכניס כי יש לי ילדים שאני חייב לדאוג לחינוך שלהם."
כאשר מישהו מהקהל טען נגדו שזו צביעות שהוא מוכן לקרוא אבל לא מרשה לילדיו לקרוא – תפס עצמו ואמר שהוא חושב שאכן זה לא טוב, או מסוכן, או אסור – שספרים כאלה שלי יימצאו כאן בספרייה, היכן שילדים באים ויכולים לקרוא בהם.
באותה שעה חבר שלו, אשכנזי גמור, שמן וגדול כמוהו, בקצה מרוחק יותר, ענה לאחת המשתתפות, שניסתה לומר שיש הכותבים כך ויש אחרת, בציטוט מתקתק של פסוקים שמשמעותם שצריך ש"יהיה מחנך קדוש" או משהו בדומה לזה, ושהוא לא יכניס הביתה פסולת, פסולים, זבל, או משהו בדומה לזה, אלא רק ספרים קדושים.
אמרתי לו שהוא מעליב אותי בדברו ככה, אז אמר שלא התכוון אליי, למרות שזה היה בדיוק נושא דבריו.
שני "הרבנים" הללו, שניראו בעלי-גוף, אשר היושבים במקום חוששים מפניהם ואינם מתנגדים להם, מכל מיני סיבות – תפסו כבר באותם רגעים את כל זכות הדיבור כדי להטיף נגדי ונגד הספרות – באוזני קהלם, וטענו שיש רק ספרות ויהדות אחת, הדתית, הקדושה. הם התנהגו כבעלי-הבית של המקום, וכמעט לא הניחו לי לדבר.
ניסיתי, קודם לכן, להסביר כי הסופר, האמן, אינו יכול לצנזר עצמו בכתיבה, אפילו הוא אדם דתי, אלא רק המצפון האמנותי מנחה אותו, וכי אין קשר בין יותר או פחות ארוטיקה ביצירה – לבין ספרות טובה או גרועה. לא הבינו כלל על מה אני מדבר.
בשלב זה הרגשתי שסבלנותי פוקעת. שני הגברתנים הדתיים האלה, סמלים של טמטום, גסות, צדקנות-עצמית ונהנתנות – החליטו כנראה לנצל את הערב כדי להטיף לצאן מרעיתם, מן המושבים בסביבה. קמתי אפוא בטריקת ספר ואמרתי שהוזמנתי כאורח ואינני מוכן להמשיך לספוג עלבונות כאן ולשבת עם אנשים שאומרים לי בפירוש שאינם מוכנים להכניס את ספריי לביתם משום שהם פסולים בעיניהם, ואני חוזר לתל-אביב.
"מה אתה מתרגז? זה מעלה לך את לחץ-הדם?" חייך לעומתי החאריַית הדתי שישב לידי.
"כן," אמרתי לו. "זה מעלה לי את לחץ-הדם. מעולם לא קרה לי שיעליבו אותי כך בפגישה עם קוראים!" – הוצאתי את הקלטת מהווידאו, לקחתי את התיק שלי ויצאתי בפסיעות גדולות מבלי להסתכל אחורנית.
יהודה, האחראי, רץ אחרי וניסה בחוץ להניא אותי ולבקש שאחזור, אמרתי לו שלא בא בחשבון. אני לא מוכן לשבת עם אנשים שאין להם מה לעשות אלא להעליב אורח שבא אליהם. (במחשבה מאוחרת – חבל שלא אמרתי להם, טרם צאתי, שמידת הכנסת-האורחים שנהגו בי אנשי מירון שרצו להתאים את מידתי למידתם – קרובה יותר לאנשי סדום מאשר ליהדות).
הערתי את אבנר הנהג, יצאנו לדרך, ובתוך זמן לא רב היינו חזרה בתל-אביב, תוך שאני חולק עימו את חוויות הערב הזה. הוא הצטער מאוד שלא נישאר עימי בספרייה כדי לראות ולשמוע את מה שהתרחש שם.
ניראה לי שסיבת השערורייה הזו היתה הסרט. אילו באתי בלעדיו, והרי את ספריי איש מהם לא קרא – ייתכן שהערב היה עובר בדיבורים סתמיים פחות או יותר, כאשר הבורות הכמעט-מוחלטת תומכת בסובלנות שלמראית-עין. אך מרגע שהוצג משהו פומבי יותר – רבע שעה ראשונה מתוך סרט של כשעה וחצי – כבר כולם נהיו מומחים לתועבה שבספריי, ולא אתפלא אם ממחר שוב לא אהיה שם "סופר החודש" ויסלקו את ספריי מן המדפים.
חרא עליהם. גם כיום אנחנו הרוב. יבואו עוד מיליון עולים מרוסיה. ייטמעו בתרבות העברית הכללית, החילונית, אפילו אם יצביעו ליכוד.
עם זאת, טרם החלטתי כיצד להגיב. יש לי עוד שתי פגישות בלוויית הסרט, בגדרה ובעפולה, ואני רואה שהסרט פרובלמאטי לקהלים מסויימים, כגון דתיים, או בני-נוער, למרות שלא הוגבל כלל "למבוגרים בלבד", והוא ממש צמחוני לעומת מידת הסקס והאלימות שבחלק ניכר מהסרטים המיובאים. אבל, כמו שאומר אבנר הנהג: "שם זה קורה אצל גויים!"
נידמה לי שחבל על המרץ שלי, והעצבים, להסתובב עם סרט שלא אני עשיתי בקרב קהל שאינו יודע לקראת מה הוא בא. הרי לא אוכל להודיע שכל פגישה עימי סגורה בפני דתיים ונוער. ייתכן שאטלפן מחר לאביבה ממדור הספרות של "אמנות לעם" ואבקש ממנה לבטל את שתי ההופעות הבאות עם הסרט, ולא לקבל הזמנות נוספות.
התגובות הקשות שהסרט מעורר, מעלות בי מחשבה, שאולי רק בעוד שנים רבות הוא יזכה למלוא הערכתו. כעת הוא בעיקר מרגיז אנשים שונים ומסיבות שונות.

17.11.1990
מועצה אזורית מרום גליל
מרכז אזורי ליד מירון
א.נ.,
בערב ה-12.11.1990 הגעתי לספרייה האזורית שלכם כסופר-אורח מטעם אמנות לעם, יחד עם קלטת של הסרט "המחצבה" שנעשה השנה על פי ספרי והוצג בבתי-קולנוע ברחבי הארץ. הספרנית המקומית קישטה בטוב-טעם את המקום לכבודי ואף הציבה תערוכה של ספריי.
דקות לא רבות לאחר תחילת ההקרנה של הסרט יצאה גברת אחת מן האולם, ועד מהרה שב ובא במקומה גבר גדל-גוף וחובש כיפה, שהודיע שאם לא תופסק ההקרנה, יעזוב חלק מהקהל את המקום. אמר, מבלי ששאל לדעת איש מהקהל.
הסרט הופסק, והחל החלק השני של הפגישה – השיחה עימי. אחת המשתתפות שאלה אם זה לא מקומם אותי שסילפו בסרט את הרומאן שלי והכניסו בו קטעים ארוטיים. עניתי שברומאן יש יותר ארוטיקה מאשר בסרט, אלא שזאת חש כל קורא עם עצמו בשעת הקריאה, שלא כמו בסרט הפומבי.
מרגע זה ואילך נעשיתי מטרה להטפתם של הגבר חובש הכיפה, וגברתן דתי נוסף, שיחד השתלטו על הערב, העליבו אותי באומרם שלא יכניסו את ספריי לבתיהם ושבכלל אסור שספריי יימצאו בספרייה, כי הם ספרים פסולים. עוד אמרו שהספרות העברית, שאני חלק ממנה, איננה יהדות אלא "תרבות המערב", ועוד דברי הבל, כמיטב בורותם בספרות העברית ובתרבות היהודית בת-ימינו, שלא לומר – בתולדות ישראל בכלל; דברים ללא שמץ נימוס ותרבות אנושית, דברים שכוונו להעליב אותי ואת כתיבתי – כל זאת שעה שאני אורח שבא למקום במיוחד לפגישה עם קוראי ספריי.
קמתי ברוגז והודעתי שמעולם לא קרה לי שכך יעליבו אותי בפגישה עם קוראים, ולכן אני חוזר לתל-אביב. הגברתן הדתי הראשון, זה שישב לידי, חייך מול פני בהנאה ואמר: "מה אתה מתרגז? זה מעלה לך את לחץ-הדם?"
מאחר שאיש לא טרח להתנצל בפניי על האירוע המחפיר, ברצוני להודיעכם שאם לא אקבל התנצלות על הכנסת-האורחים שנהגו אנשי מרום הגליל שניסו, כדרכם של אנשי סדום החטאים, ולא כדרך יהודים – להתאים מידתי למידתם – אדאג לתת לכך פומבי בעיתונות, ואמליץ בפני חבריי הסופרים, שלא לדבר שכך אני עצמי אנהג – שלא לבוא יותר לפגישה עם אנשי מרום הגליל.

[כמובן שלא התנצלו ולא היתה שום תגובה למכתב. אב"ע]