על דלות המחקר ההיסטורי כפרופגנדה פוליטית
פרופסור שלמה זנד מאוניברסיטת תל אביב, השלים מפעל עצום. הוא חיבר שני ספרי תעמולה במסווה של מחקר מדעי אובייקטיבי. הספר הראשון הוא: "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", תל אביב, 2008, והשני: "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?", תל אביב, 2012.

האג'נדה הפוליטית של זנד – חיסול מדינת היהודים
שני ספריו של זנד, מיועדים לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו, שישראל חייבת להתחסל כמדינת היהודים, ועליה להפוך למדינה ערבית. לצורך זה הוא חייב להראות שהעם היהודי (או "עם ישראל") לא התקיים כלל בהיסטוריה, והוא אינו קיים גם עתה. העם היהודי הוא רק פיקציה ציונית-פוליטית מומצאת, ולכן אין לו זכות למדינה.
בנוסף טוען זנד שגם המושג "ארץ ישראל" הוא המצאה, פיקציה-ציונית, מלאכותית. בניגוד לכך, טוען זנד, יש קיום למושג "ארץ פלישתים" ("פלשתינה" – "פלסטין") וקיים גם "עם פלישתינאי". מכיוון שהיהודים של היום הם רק צאצאים של מתייהדים, כוזרים, בֶּרְבֶּרִים, וכד', הרי הם שודדים כעת ארץ לא להם, ארץ השייכת לערבים.
ספריו של זנד משתלבים היטב במאבק הבינלאומי לעשיית דה-לגיטימציה ודה הומניזציה לעם היהודי, ולמדינת ישראל, במטרה להביא להכשר לחיסול מדינת ישראל ועם ישראל (פוליסייד וג'נוסייד), ולכן הם נהפכו לפופולאריים בעולם, ותורגמו ל-20 שפות.
הספרות האנטישמית של זנד, היא ההוכחה המובהקת לטענתו של פרופסור אלן דרשוביץ, שהסכנה הגדולה ביותר, והנזק הגדול ביותר לדה לגיטימציה של ישראל, מקורו בישראלים.
שלמה זנד מטיף לחיסול מדינת היהודים-ישראל:
http://www.presstv.ir/detail/235898.html

האם קיים עם ישראל – העם היהודי
קביעתו העיקרית של זנד בספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" ("אני כוזרי גאה", "הארץ", מוסף "ספרים" 19.3.08). ש"מעולם לא היה עם יהודי, קיימת רק דת יהודית," היא פרופגנדה מגוחכת.
אין הגדרה אמפירית ואובייקטיבית למושג "עם". "עם" הוא רק קבוצת אנשים המגדירה את עצמה כ"עם". התודעה של קיום "עם יהודי" הייתה קיימת אלפי שנים בקרב האנשים שראו עצמם כבני העם היהודי, וגם בתודעת בני עמים אחרים. לפי כל קריטריון מדעי, ליהודים יש מורשת משותפת, דתית, היסטורית, קהילתית, ובעיקר תודעה עצמית כעם, הרבה יותר רצינית מרוב הלאומים הקיימים בעולם.
זנד, (בדומה לתועמלנים הערבים), טורח להביא מושגים טריוויאליים רבים בספרו, אבל משמיט בגלל האג'נדה הפוליטית שלו, את העובדה שהמושג "עם ישראל", הוא מושג מפתח גם בתרבות הערבית-מוסלמית. ספר הקוראן מספר אך ורק על ההיסטוריה של "עם (שעב) ישראל". הנארטיב הערבי הוא על מלכיו, נביאיו, וגיבוריו של "עם ישראל" ולא של "הדת היהודית".
הרמב"ם למשל נקרא במקורות הערביים: מוסא בן מימון, בן עבדאללה, אל-קרטבי אל-אסראא'ילי (איש קורדובה הישראלי). בהקשר זה מעניין שרק ערבי אחד (מלבד מוחמד) מופיע בשמו הפרטי בקוראן. ודוק: בקוראן לא מופיע כלל המושג "עם ערבי" או "עם פלישתי", קל וחומר אין בנמצא "עם פלישתינאי".
מן הבחינה המדעית (במנותק מהפוליטיקה) לא ברור מדוע זה טרח זנד כל כך קשה על "מחקריו". בספרו, אין כל חידוש הגותי, או מחקרי. כולו פלגיאט. ה"תגלית" שלו, שהיהודים אינם עם, אלא רק דת, "נתגלתה" כבר לפני 48 שנה ע"י האינטלקטואל ו"החוקר" המובהק – יאסר ערפאת. ו"התגלית" הזו, עליה חוזרים כל התועמלנים הערבים, קיבלה גם ביטוי פוליטי עם פירסומה ב"אמנה הפלשתינאית" הידועה מ-1964 (לפני "הכיבוש"). כידוע לפי אותה "אמנה", היות והיהודים אינם עם אלא דת, יש לבצע בהם טרנספר, ולסלקם מאדמת פלסטין. (זה עוד הומאני יחסית, מפני שלפי אמנת החמאס יש לרוצחם).

לאיזה עם שייך זנד?
זנד, אינו מגדיר עצמו כחלק מהעם היהודי, מכיוון שלדעתו אין בנמצא כלל עם כזה, והיות שהוא אינו דתי, ואינו מאמין בדת היהודית, לא ברור אם הוא רואה עצמו כבן העם האוסטרי, שם נולד, או כבן העם הפולני, משם באו הוריו, ואולי הוא בן העם הערבי-פלישתינאי. (בניגוד להגדרת הערבים, זנד שולל בארוגנטיות מעם זה את "הערביות", ונשאר רק עם "הפלישתיות").

הלאום המדומיין של זנד
בדומה להיטלר שבעקבות מונח פילולוגי (שפות אריות ושמיות) השתמש במונח המדומיין "הגזע הארי", זנד מפברק המצאה של עם מלאכותי חדש – "העם הישראלי". "העם הישראלי" הינו לאום מדומיין הכולל יהודים וערבים.
טענתו הדמיונית של זנד בדבר קיומו של "לאום ישראלי" שאינו יהודי, הכולל גם את הערבים, ומוגדר ע"פ שם המדינה, היא טענה נלעגת בלשון המעטה. ניסיונו של זנד לדחוף את הערבים אזרחי ישראל לסד הלאום הישראלי: ("אני מכיר בלאום הישראלי"), נראה כהתנשאות גזענית פתטית, על רקע פרסום חזונם: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני, והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי."

מקורות ההשפעה של זנד
מאמציו "האינטלקטואליים" של זנד לשלול את קיומו של העם היהודי אינם חדשים. זנד מסתמך בספרו על ספרות אנטישמית עשירה:
בדומה לזנד גם "האינטלקטואל" יוסף סטלין, אשר מונה לתפקיד קומיסר לענייני לאומים עם הקמת בריה"מ, טען בחיבורו "על השאלה הלאומית" כי היהודים הם אינם עם, מפני שאין להם טריטוריה משותפת, שפה משותפת, ויחסי ייצור משותפים. לכן היהודים אינם זכאים לייצוג, וניתן לחסל את מפלגותיהם, בייחוד את "הבונד".
בדומה לזנד גם "האינטלקטואל" היטלר, טען בספרו "מיין קמפ" כי היהודים אינם עם, אלא גזע שיש להשמידו. (היטלר לא טען לקיום גזע "ארי" מול "שמי" אלא גזע "ארי" מול הגזע "היהודי". כידוע היטלר גם ביטל את המושג "שמי" בתעמולה הנאצית כמענה לבקשתו של ידידו, קצין הס.ס, מייסד הרעיון הלאומי הפלשתינאי - המופתי הירושלמי מוחמד אל חוסייני, שותפו להשמדת היהודים).
את דברי "האינטלקטואל" ערפאת שטען שהיהודים אינם עם אלא דת, ולכן הם אינם זכאים למדינה, ויש לבצע בהם טרנספר, כבר הזכרנו.
למרות "האינטלקטואלים" סטלין, היטלר, ערפאת, וזנד: כל זמן שיהיו יהודים שיראו עצמם שייכים לעם היהודי, יתקיים העם היהודי!

"ארץ ישראל" – ארצו של עם ישראל-העם היהודי
את המושג "ארץ ישראל", טוען זנד, בספרו "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?" – "המציאו" פרוטסטנטים אוונגליסטים, ויהודים ציונים במאה ה-19." – בקביעתו זו אין חשיבות לעובדות, אלא לתעמולה. כאילו אין המושג "ארץ ישראל" מופיע במקורות היהודים הקדומים, ובעיקר בתודעת היהודים, כמו גם בתודעת אלו שאינם יהודים.
זנד מתחיל את ספרו בעדות אישית על חוויותיו כחייל במלחמת 1967. כאשר הגיע לירושלים העתיקה עם חיילי צה"ל ששחררו אותה מהכיבוש הירדני, חשב בליבו שהנה הוא הגיע לראשונה בחייו לחוץ לארץ... הוא לא היה יכול להבין כיצד החיילים האחרים לידו אינם רואים את ירושלים העתיקה, ומקום בית המקדש, כחוצה לארץ. כשהגיע לכותל המערבי, הוא מדגיש, הדבר היחיד שהעסיק אותו, היה רק למצוא מקום להשתין... (שם עמ' 12-13).
זנד אינו מוותר גם על הנאראטיב האנטישמי הקלסי. בכישרון תיאורי רב הוא אורג סיפור על חיילי צה"ל הרוצחים ערבי שנשא עימו שטרות כסף רבים, ומשליכים את גופתו לנהר הירדן. (היכן ש"בני ישראל האמיתיים", הוא מדגיש בלעג, חצו את הירדן). (שם עמ' 15).
זנד ההיסטוריון, מודע היטב לעובדה שאין כמו הנארטיב האנטישמי הקלאסי, על יהודים רודפי בצע, הרוצחים גויים למען כסף, כנאראטיב המועיל במכירת ספרים בעולם. אין ספק, בשנאת ישראל הפתולוגית אין זנד נופל מרבותיו.
מעלה גיחוך סיפורו (מוסף "הארץ" 25.5.12) שהוא כל כך הזדעזע מרצח הערבי, שמיד הלך והשיח את ליבו בפני לא אחר מאשר מאיר וילנר. קשה להאמין, זנד, ומאיר וילנר שתמכו תמיד ברצח ההמונים של סטלין, ומעולם לא הזדעזעו ממנו – מזועזעים לפתע עכשיו.
אין טעם להתמודד עם טיעוניו על כל פסוק בתנ"ך המזכיר את המושג "ארץ ישראל": כי בכולם לדעתו אין הכוונה ל"ארץ ישראל".
יהושע יא,כא: וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא, וַיַּכְרֵת אֶת-הָעֲנָקִים מִן-הָהָר מִן-חֶבְרוֹן מִן-דְּבִר מִן-עֲנָב, וּמִכֹּל הַר יְהוּדָה, וּמִכֹּל הַר יִשְׂרָאֵל: עִם-עָרֵיהֶם, הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ. יא, כב לֹא-נוֹתַר עֲנָקִים, "בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
שמואל א פרק יג יט: וחרש לא ימצא, בכל "ארץ ישראל":
יחזקאל פרק מ, ב : במראות אלוהים, הביאני אל "ארץ ישראל"; ויניחני, אל-הר גבוה מאוד.
דברי הימים ב' לד : וינתץ את-המזבחות ... בכל –"ארץ ישראל"; וישב, לירושלים.

ביטול המסורת הנוצרית
זנד מתווכח אפילו עם המסורת הנוצרית. ישו הוגדר ע"פ המסורת הנוצרית כ"בן דוד מלך ישראל" (ולא כבן גולית מנהיג "הפלישתים") ולכן ישו קרא לארצו "ארץ ישראל" (ולא פלשת): הברית החדשה, מתי ב' 19: "אַחֲרֵי מוֹת הוֹרְדוֹס נִרְאָה מַלְאַךְ יהוה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלוֹם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְאָמַר: "קוּם, קַח אֶת הַיֶּלֶד וְאֶת אִמּוֹ וְלֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי מֵתוּ הַמְבַקְשִׁים אֶת נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד." הוּא קָם וְלָקַח אֶת הַיֶּלֶד וְאֶת אִמּוֹ וּבָא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל". על דברי הברית החדשה הנ"ל טוען זנד, כי זה מוזר שהשתמשו בשם "ארץ ישראל", לכן, זו לדעתו רק תוספת מאוחרת. (עמ' 37)

ביטול המסורת היהודית
לדידו של זנד גם אם אמרו היהודים דורות על דורות: "לשנה הבאה בארעא דישראל" הם לא התכוונו לכך. והא ראייה: סבו של זנד, יהודי בשם גוטנברג, היה יהודי דתי מלודז', שהצליח להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. אבל, קובע זנד, הוא לא בא לחיות בארץ, אלא רק להיקבר בה בהר הזיתים... כי הוא רצה להיות כמו אלו שעוקפים אותך בכביש מימין, להיות ראשון בתחיית המתים... ולצורך זה הסבא ("המנוול"), מכר את רכושו ולא השאיר דבר למשפחתו. ( עמ' 15). ידועה התיאוריה שהשנאה העצמית מתחילה משנאת הבית.

ממה מתעלם זנד בעקבות האג'נדה שלו
כבר הזכרנו שבעקבות האג'נדה הפוליטית שלו אין מזכיר זנד את הקוראן. מעניין שגם ה"אינטלקטואל", ערפאת, ש"גילה" לזנד שהיהודים אינם עם, ושאין בנמצא "ארץ ישראל", התעלם לחלוטין מן העובדה שהעם היחיד המופיע בקוראן הוא "עם ישראל" ונביא הערבים המוסלמים – מוחמד, טען ש"אללה" אלוהיו, (ודוק: לא אלוהי ישראל אלא "אללה" – אלוהים הערבי-מוסלמי) מסר לו באמצעות המלאך גבריאל שרק "עם ישראל", הוא הזכאי לקבל את "ארץ ישראל" על שתי גדות הירדן. (סורה 7 פסוק 137) ו"אללה" אף מזהיר את "עם ישראל" לבל יוותר אפילו על שעל מאדמתו פן יאבד: "עמי בואו אל הארץ הקדושה אשר ציווה אללה לכם ולא תיסוגו אחור פן תלכו לאבדון.". (סורה 5 פסוק 21).
כמה עלוב זנד, מול אלוהי ישראל, אלוהי הנוצרים – ישו, ואלוהי המוסלמים – אללה, הרואים את "ארץ ישראל" כארצו של "עם ישראל".
לא יעזור לזנד ולמרעיו האנטישמיים: כל עוד ישנם יהודים (ושאינם יהודים) הרואים את ארץ ישראל כארצו של עם ישראל. תתקיים "ארץ ישראל".

ודע מה שתשיב לפיליסטיני
("פיליסטיני" כינוי לבור חסר השכלה ותרבות)
מתי ואיך הומצאה פלשתינה?
מתי ואיך הומצא העם הפלשתינאי?
מקור השם פלשתינה בכתבי הרודוטוס. בספרו "היסטוריה", קרא הרודוטוס לארץ: "אשור הפלישתית". לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא, שינה הקיסר האדריינוס את שם הפרובינציה הרומית שנקראה אז יהודה JUDEA ל- – SYRIA PALESTINAעל שם הפלישתים שכבר לא היו קיימים בתקופתו. מטרתו היתה מחיקת שם היהודים מארצם.
בהגות האירופאית נפוץ מאד המושג: "פלישתיות" – פיליסטיניזם. מכיוון שהפלישתים הגיעו להישגים חומרים ניכרים אבל לא פיתחו כתב או תרבות כתובה, ציין המונח "פיליסטיני" (או "פיליסטר" בגרמנית) כינוי לאדם בור, נבער מדעת, חסר תרבות.
שלטון הכיבוש הערבי של "ארץ ישראל" במאה השביעית, שימר את השם ג'ונד (אזור) "פלסטין" ככינוי מינהלי לדרום א"י בלבד. צפון א"י נקרא "אורדון" – "ירדן".
בשלהי התקופה העות'מאנית החלו משכילים ערבים-מתמערבים (באופן בולט נוצרים-אורתודוכסים) להשתמש בשם האירופי "פלשתינה", וביפו נוסד ב-1911 העיתון "פלסטין". כך עבר המושג היווני-רומי-אירופי במקורו – לערבית.
המונח פלסטין ככינוי פוליטי לארץ ישראל כולה, אומץ ע"י הערבים רק לאחר שהבריטים קראו לשלטון המנדט –PALESTINE . ראוי לציין שלמרות שערביי א"י אימצו לעצמם במשך השנים את הכינוי "פלישתים", אין כל קשר, אתני, תרבותי, או היסטורי, בין הערבים לפלישתים.
השלטון הבריטי יצר מלאכותית שלוש מסגרות מדיניות מלאכותיות, ויצר בתוכן "יש מאין" שלושה עמים מלאכותיים:
א. מדינת "עבר הירדן" ו"העם העבר ירדני".
ב. בתחומי מסופוטמיה יצרו הבריטים מדינה שקראו לה "עיראק" ויצרו את ה"עם העיראקי".
ג. בשטחי המנדט הבריטי שהבריטים קראו לו PALESTINE החל להיווצר העם "הערבי פלישתי" – בערבית "פילסטיני". ("היהודים" בתחום פלשתינה נשארו עם שמם המקורי, אבל כונו בשפות אחרות "פלשתינאים".
ככלל היהודים התנגדו למונח הבריטי "פלשתינה" ודרשו להוסיף את השם העברי: "ארץ ישראל". רק לאחר מאבק הסכימו הבריטים להוסיף לפרסומים הרשמיים ולכסף, את שם הקיצור: "א"י". גם ערביי ארץ ישראל התנגדו למושג "פלשתינה" שנכפה עליהם ע"י הבריטים. לדידם המושג Palestine טעון במשמעויות אירופאיות, שיש להן זיקה ברורה לתנ"ך וליהודים. השם הרשמי Palestine בהצהרת בלפור שניתנה ליהודים וכתב המנדט שהתייחס אליה, קבר לדידם את חלום הממלכה הערבית הגדולה. כבר בהסכם פייצל-וייצמן ב- 1919 – שהבריטים סייעו לנסחו, ציין המושג Palestine את הצד היהודי העומד מול הצד הערבי. לכן בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם, ערבים רבים דרשו שהארץ תוגדר כ"סוריה הדרומית" אשר בירתה בדמשק.
גבולות המנדט הבריטי השפיעו על התודעה הערבית, וערביי א"י בתחום המנדט החלו לאמץ לעצמם בהמשך את השם "פלסטינים".
לאחר הכיבוש והסיפוח של שטחי "יהודה ושומרון" ב-1948 למדינת "עבר-הירדן" שינתה מדינת "עבר הירדן" את שמה למדינת "ירדן" ואת שם עמהּ שינתה ל"עם הירדני". כבמטה קסם נהפכו ערביי יהודה ושומרון ל"ירדנים".
הגדרת ערביי א"י כ"ירדנים" התקבלה גם ע"י השמאל הישראלי. לדוגמא אהרון כהן – איש "השומר הצעיר" (שנאשם בריגול למען בריה"מ), בספרו המונומנטאלי "ישראל והעולם הערבי", (ספרית פועלים, מרחביה, 1964), אינו מזכיר את המונח "עם פלשתינאי" או "פלסטינים" אפילו פעם אחת בכל 641 עמודי הספר. לפני 1948 הם היו לדידו "ערבים" או "ערביי ישראל". לאחר מכן "ירדנים". לפני מלחמת ששת הימים עדיין לא חדר המושג המומצא "עם פלשתינאי" לשיח השמאל הישראלי.
בשנת כתיבת ספרו של כהן, חוברה "האמנה הפלשתינאית" הטוענת שאין כלל בנמצא עם "פלסטיני". קיים רק "עם ערבי-פלסטיני", וגם הוא רק חלק בלבד מ"האומה הערבית".
הרבה לעג ספגה גולדה מאיר, מ"הפיליסטינים" הישראלים כאשר אמרה: "הלא גם אני פלשתינאית!"
אבל עובדתית הצדק היה עימה: היא אכן היתה פלשתינאית ונשאה בשעתו תעודת זהות פלשתינאית. היא צדקה מפני שלא קיים כלל עם-פלשתיני. (ספק גם אם קיים עם ערבי-פלשתיני). גולדה הייתה פלשתינאית אבל לא ערבייה-פלשתינאית.
המונח "עם פלסטיני" (ללא הערביות) הוא המצאה של השמאל הפיליסטיני הישראלי, המאוחר.

מחזק את הדברים האינטלקטואל הערבי-נוצרי, ד"ר לפילוסופיה, (ומרגל למען החיזבאללה) – ד"ר עזמי בשארה. בשארה טוען כי אין כלל בנמצא "עם פלסטיני", והמושג "עם פלסטיני" הוא המצאה של הקולוניאליזם האירופאי. "יש רק 'אומה ערבית' אחת," מדגיש ד"ר בשארה, "ופלסטין זו סוריה הדרומית".
http://www.youtube.com/watch?v=P3n5-yG-6dU

אהוד: מי, לכל הרוחות, העניק למתעתע הזה זנד, חביב עיתון "הארץ" הפרו-פלסטיני – פרופסורה באוניברסיטת תל-אביב, שבה הוא יושב על חשבוננו ומקונן על שיח' מוניס?