לפני שנה, ב-14.5.11, קראתי את עיתוני השבת והבטן התהפכה לי. כל כך רציתי להגיב – עשרות מאמרי תגובה השתוללו במוחי, הרבה יותר מן הבמות שלרשותי. מה עשיתי? ישבתי וכתבתי סקירת עיתוני סופשבוע. האמת היא שההגדרה "סקירה" אינה מדוייקת, נכון יותר היה לכנות זאת "ביקורת עיתוני סופשבוע".
זה יצא קצת ארוך מדי, ולא הייתי בטוח שזה יעניין מישהו, אך העליתי את זה לבלוג ולפייסבוק. להפתעתי, התגובות היו נלהבות. אנשים ביקשו שאמשיך ואכתוב סקירות כאלו. אנשים אמרו שמכל מה שאני כותב, הסקירה הזאת היא החשובה ביותר. וכך, קיבלתי תגובות מסוג זה גם בהמשך. לשמחתי, אהוד בן עזר העלה את הסקירה ל"חדשות בן עזר", וכך היא הגיעה לעוד קוראים רבים, ובהם מעצבי דעת קהל רבים.
לנוכח התגובות חשתי מחוייבות ובמשך שנה פירסמתי את הסקירה כמעט בכל שבת וחג.
לצערי, הזמן והאנרגיה שנדרשו ממני להכנת הסקירה ולכתיבתה, פגעו בעונג השבת שלי ושל משפחתי. לכן, החלטתי להפסיק לפרסם את המדור. יתכן שמדי פעם, אראה לנכון לכתוב סקירה כזאת, אך לבטח לא כמחויבות שבועית.
2. הברירה המצרית
אילו "האביב הערבי" היה מה שכל כך רצינו שיהיה, מה שקיווינו שיהיה, מה שאפילו קצת רימינו את עצמנו וסיפרנו לעצמנו שהינו, הרי שהאדם האחרון שהיה ראוי בעינינו לרשת את מובארק היה הגנרל אחמד שאפיק. אילו אכן היה "האביב הערבי" התקוממות של עם שוחר חירות נגד שלטון העריצות והדיכוי של מובארק, ודאי ששאפיק, שהיה עצם מעצמות הרודנות המובארקית וראש הממשלה האחרון ששירת את הדיקטטור, היה פסול מכל וכל לתפקיד.
והנה, כל אדם שפוי ונאור בעולם, מייחל היום לבחירתו של שאפיק לתפקיד. זאת, מאחר שהאלטרנטיבה אינה לך ולנסה מצרי, לא וצלאב האוול מצרי ואף לא נלסון מנדלה מצרי. הברירה המצרית היא בין תואם מובארק לבין חומייני המצרי. וברור שהסכנה החומייניסטית חמורה יותר.
לנו, מדינת ישראל, עניין מיוחד בתוצאות הבחירות, שעלולות להיות להן השלכות מרחיקות לכת באשר לעתיד הסכם השלום בין המדינות. לא בכדי הגדרתי זאת "עתיד הסכם השלום" ולא "עתיד השלום", כיוון שאם להיות כנים עם עצמנו, אין שלום בין ישראל למצרים. אין כל דמיון בין השלום למענו שילמנו מחיר כבד כל כך – נסיגה מכל סיני ועקירת כל יישובי חבל ימית ומרחב שלמה, לתמורה שקיבלנו תמורת הנסיגה. למעשה, השלום בין ישראל למצרים נרצח יחד עם הנשיא סאדאת ב-6 באוקטובר 1981. מובארק הפר את הסכם השלום והפך אותו לעפר ואפר.
השלום אמור היה להפוך את ישראל ומצרים לשתי שכנות ידידותיות, כמו שתי מדינות שכנות באירופה. ישראל ומצרים חתמו ביניהן על עשרות הסכמי נורמליזציה בתחומי הכלכלה, התרבות, החינוך; הסכמי תיירות וסיוע חקלאי ועוד. מובארק הפר את כל ההסכמים הללו ברגל גסה. בניגוד לסאדאת, שבארבע השנים בין ביקורו ההיסטורי בירושלים להירצחו ביקר בישראל לא פחות מחמש פעמים, מובארק סירב בעקשנות לבקר בישראל במשך 30 שנות שלטונו העריץ (זולת קפיצונת קלילה להלווייתו של רבין). היחסים בין ישראל לבין מצרים לא היו יחסי שלום קר, אלא הייתה זו מלחמה קרה. מלחמה חד-צדדית, של מצרים נגד ישראל. מצרים הייתה ראש החץ של כל מאבק מדיני נגד ישראל, היא הובילה את הוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן שהייתה יריית הפתיחה למסע הדה-לגיטימציה נגד קיומה של ישראל. ממשלת מצרים הובילה הסתה אנטי ישראלית ואנטישמית חמורה ביותר במערכת החינוך ובכלי התקשורת המצריים. פעמיים החזירה מצרים את שגרירה מישראל, ובשני המקרים ישראל שילמה מחיר מדיני עבור החזרת השגריר כעבור שנים אחדות. נכון, מצרים של מובארק הקפידה לא לבטל פורמאלית את ההסכם, שהניב לה סיוע אמריקאי אדיר.
עם זאת, מצרים כיבדה בקפדנות את הנספח הצבאי של ההסכם, שהוא החשוב ביותר מבחינתנו. הגבול בין המדינות היה שקט וצבא מצרי לא נכנס לסיני. האם כך יהיה גם בעתיד?
מובארק היה דיקטטור. גם דיקטטורה אינה מתעלמת מדעת הקהל, אך היא מושפעת ממנה הרבה פחות מדמוקרטיה. דעת הקהל המצרית שונאת את ישראל ומתנגדת להסכם השלום. סביר להניח שאם שאפיק יבחר לנשיאות, הוא ירצה להמשיך את דרכו של מובארק. אך הוא לא יוכל להתעלם מדעת הקהל ומהרוב העצום של האסלאם הקנאי בפרלמנט. ואף על פי כן, רבים הסיכויים שהוא ימשיך לקיים את הנספח הצבאי של הסכם השלום ויקפיד לא לבטל את ההסכם. כלל לא בטוח שכך יהיה אם יבחר מוחמד מורסי, נציג "האחים המוסלמים". ודאי שהוא לא ימהר לבטל מיד את ההסכם, אלא יתחיל לשחוק את מה שנשאר ממנו, יסלים את העימות המדיני עם ישראל וינצל הזדמנות עתידית לביטולו. אם החומייניזם ינצח במצרים, חלילה, מצרים עלולה לחזור להיות מדינת עימות צבאי עם ישראל.
חוסני מובארק היה דיקטטור מושחת ויריב קשה ביותר של ישראל. אחמד שאפיק הוא ממשיך דרכו. ובכל זאת, לנוכח האלטרנטיבה, בחירתו של שאפיק היא התקווה הגדולה של העולם החופשי ושל ישראל.
לנוכח הטבח הנורא בסוריה, כדאי שניקח בחשבון את האפשרות, שגם הקצב מדמשק יתגלה כרע במיעוטו, לנוכח האלטרנטיבה.
עלינו להפסיק לסמם את עצמנו באשליות, ולהבין את מהות השכונה בה אנו חיים.
פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
אהוד: קוראי המכתב העיתי יודעים שאני טענתי דברים אלה למן הרגע הראשון – שהמצרים עוד יתגעגעו למובאראכ וש"מהפכת תח'ריר" מביאה להרס של מצרים, ולצערי צדקתי. אני גם הייתי למן ההתחלה ביקורתי כלפי הבלוף של מהפכת "רוטשילד ת'חריר", וזאת בעת שרובכם תמכתם בשתי ה"מהפכות" אלה בהתלהבות של שוטים.
3. הם לא אשמים
המהגרים מאפריקה לישראל אינם אשמים. סבלם אמיתי, תנאי חייהם קשים באמת ורצונם לשפר את מצבם וליהנות מחברת השפע טבעי.
כל מדינות השפע המערביות מתמודדות עם תופעת ההגירה מארצות העולם השלישי. בכל מדינות אירופה, ההגירה יוצרת משבר לאומי. אולם מצבה של ישראל שונה משל מדינות המערב האחרות מכמה בחינות. ראשית, ישראל היא המדינה המערבית היחידה בחלק זה של העולם, אי של חברת השפע בלב העולם השלישי. הנגישות אליה היא הקלה ביותר – ניתן לעשות זאת במהירות יחסית בדרך היבשה. שנית, ישראל היא מדינת לאום קטנה מאוד, המצויה באיום דמוגרפי כבד גם ללא אותם מהגרים. שלישית, ישראל היא חברה שסועה המתמודדת עם מצוקות חברתיות קשות, וההגירה מצטרפת אליהן ומחריפה אותן. רביעית, ישראל היא המדינה היחידה במערב המצויה לאורך כל שנותיה במלחמה, מלחמה על קיומה.
היעדרה של מדיניות הגירה בישראל, היא מחדל מתמשך. אולם היום על המדינה להתעשת. 60,000 מהגרים אינם איום אסטרטגי, אולם שערים פתוחים עלולים להציף את ישראל במיספר בלתי מוגבל של מהגרים, עד כדי איום קיומי. לכן, על ישראל לסכור לחלוטין את גבולותיה עם מצרים וירדן כדי להקשות ככל הניתן על ההסתננות, ולהוציא מישראל בהדרגה את המהגרים הבלתי חוקיים הנמצאים בתוכה (זולת מיעוט פליטי החרב שיש להעניק להם מקלט כל עוד הם זקוקים לו), או להעניק להם תעסוקה במקום ייבוא מהגרי עבודה חדשים.
המהגרים אינם אשמים בהעדר מדיניות הגירה בישראל. ודאי שאין הם אשמים בריכוזם, כמדיניות ממשלתית (בלתי מוצהרת ובלתי רשמית, אך הלכה למעשה), בשכונות המצוקה של דרום ת"א. המדיניות הזאת החריפה את המצוקה של תושבי השכונות. עניי עירנו קודמים ועלינו להעדיף את טובתם על טובת המהגרים. חשוב לזכור – לא המהגרים הם הסיבה למצוקתם של תושבי השכונות, אלא המדיניות החברתית הכלכלית של המדינה והעדר מדיניות רווחה ישראלית; הוצאת המהגרים מן השכונות לא תפתור את המצוקה, כל עוד מדינת ישראל לא תלחם בעוני. אולם המצוקה הסוציואקונומית מחריפה כל בעיה ויכולת ההתמודדות של בני השכבות הנמוכות נמוכה יותר משל המעמדות הגבוהים יותר. כשיורד גשם חזק בת"א, השיטפונות הם תמיד בשכונות המצוקה. כאשר עובדי העיריה שובתים, הזבל אינו נערם בשכונות הפאר של ת"א אלא בשכונות העוני. גם היכולת להתמודד עם מסה של מהגרים קשה הרבה יותר בשכונות אלו. ודווקא שם רוכזו בידי המדינה רבבות מהגרים, במדיניות שהפכה את דרום ת"א לחבית אבק שריפה.
מצוקה כלכלית היא מדמנה, וכפי שהיא מדרדרת לסמים, לזנות ולפשע כך היא מדרדרת גם לגזענות. וכפי שברוני סמים וסרסורים יודעים היטב היכן לפעול, כך גם פוליטיקאים דמגוגים שוחרי רע, שדיג במים עכורים – אומנותם, יודעים היטב לאן להגיע. הם משלהבים את היצרים, מסיתים את העניים נגד מי שנמצאים מתחתם במדרג החברתי, כאילו היו הם האשמים במצוקתם. כמו סוחרי הסמים, כך סוחרי השנאה העטים על המצוקה, מוכרים לתושבי השכונות מקסם שווא; המהגרים הם הסיבה למצוקתם, וגירושם יפתור את בעיותיהם; המהגרים הם האויב שיש להילחם בו.
על מדינת ישראל להתמודד באומץ עם משבר ההגירה. העדר התמודדות עד היום, היא מחדל לאומי. לא המהגרים מאפריקה אשמים במחדל אלא מדינת ישראל והנהגתה. חובתה של החברה הישראלית להגן על המהגרים שבתוכה מפני גילויי השנאה, האלימות והגזענות ובראש ובראשונה מפני תגרת לשונם של פוליטיקאים ציניים וחסרי אחריות, המציתים אש זרה.
על מדינת ישראל לפתור את משבר ההגירה כאילו לא הייתה מתקפת גזענות ושנאת זרים ולהילחם בגזענות ובשנאת הזרים כאילו לא היה משבר הגירה.
אהוד: כאשר עובדי העירייה בתל-אביב שובתים, הזבל נערם ב"שכונות הפאר" של העיר בדיוק באותה מידה שהוא נערם בשכונות העוני (ואפילו יותר, כי ה"עשירים", כמוני למשל, מייצרים יותר זבל) – זאת ועוד, השכונות הדרומיות לא היו שכונות עוני ומצוקה אלא שכונות של יהודים אזרחי ישראל שרוצים להמשיך לחיות בכבוד ובביטחון כפי שחיו עד כה.
אין בישראל שום מתקפת גזענות אלא תגובה טבעית של תושבי ערים שנאלצים לקלוט במיספרים הולכים וגדלים אוכלוסייה של מסתננים שעצם ישיבתם כאן היא עבירה חמורה על החוק. אילו היו המסתננים פלסטינים – כבר היו יורים בהם בגבול ואיש לא היה קורא לכך גזענות אלא חלק ממלחמתה של ישראל על קיומה כמדינה יהודית ריבונית שגבולותיה אינם הפקר.