[אוגוסט 1990]

[נוסח המאמר ששלחתי ל"הארץ" בתחילת אוגוסט 1990 והתפרסם בשינויים קלים בעמוד הראשון של החלק הפובליציסטי, ביום 19.8.90].

בתקופה שקדמה להקמת המדינה התקיים ביישוב היהודי קרע בין "הפורשים" לבין "היישוב המאורגן". חילוקי הדיעות החריפים בין שני הצדדים, אצ"ל ולח"י מצד אחד, וארגון ההגנה (שהיה משותף ל"ארץ-ישראל העובדת" ולחוגי האזרחים) מצד שני – היה אופי המאבק בבריטים ובערבים. "היישוב המאורגן" הכין את הכלים להקמת המדינה, ובזכותו קמה מדינה ריבונית ודימוקראטית שלא נגררה לתוהו-ובוהו של שלטון הרחוב ושל הנהגת האירגונים הקיצוניים, שנתקראו אז גם בשם "טרוריסטים" ופגעו לא רק באנגלים ובערבים אלא גם באחיהם היהודים.
מאבק הערבים בציונות היה רצוף מעשי רצח אכזריים של יהודים כמעט מראשית ההתיישבות העברית החדשה. "היישוב המאורגן" גרס "הבלגה", כלומר, שלא תהיה מלחמת הכול בכול, ושתגובת הקיצונים ברחוב היהודי, ה"טרוריסטים" למיניהם, לא תגלוש לאותה מידה של אנארכיה, של נקמת רצח ללא הבחנה – שאילו ניתן להן דרור ספק אם היתה קמה היישות הדימוקראטית והריבונית ששמה מדינת ישראל. אילו התגברו בשעתם "הפורשים" על "היישוב המאורגן" – היינו עלולים להיראות כבר אז כלבנון היום, ארץ של מלחמת הכול בכול, באין שלטון מרכזי, באין "הבלגה", כאשר טרוריסטים למיניהם, חמומי-מוח ברחוב, ויסודות פליליים המוצאים להם פורקן ותועלת במעשי-אכזריות – נותנים את הטון ושולטים במה שהיתה פעם מדינה מסודרת.
ארגוני הטרור הערבים מנהלים בנו מלחמה עיקשת ועושים כל שבכוחם כדי לפורר את מדינת ישראל ולעשות לה מה שהצליחו לעשות בלבנון – ארץ הפקר ומלחמת אזרחים שבה שכונה נלחמת בשכונה, עדה בעדה, מיליציה במיליציה, והרחוב והיצרים שולטים. ככל שהמצב אצלנו מחריף, ומעשי הרצח המכוּונים, הפרובוקאטיביים, שעושים בנו הערבים, מצליחים לזעזע אותנו יותר ויותר ולעורר בנו את רצון הנקמה שלוחת-הרסן – כן משחקים לידיהם בתגובותיהם, (נוסח "הפורשים" של אז) – כל חוגי הטרור, האלימות, הקנאות, וארגוני המיליציות של יהודים שבקירבנו, העוזרים בכך לפלסטינים לפורר את ישראל.
אילו היתה ממשלה אחראית בשלטון כיום, היתה מבינה שהסכנה הנוראה האורבת לפתחנו כיום היא הלבנוניזאציה הזוחלת והתפוררות הסמכות שלה-עצמה, של השלטון המרכזי, של "היישוב המאורגן". הצרה היא ש"היישוב המאורגן" אין לו הרבה נציגים בממשלה הקיימת [הכוונה לממשלת יצחק שמיר], למרות שמבחינה חברתית הוא אולי גם כיום הנושא על גבו את המירקם הדמוקראטי והריבוני של מדינת ישראל. יש יותר נציגים בממשלה לאנשים שהלך-רוחם הוא עדיין בסגנון "הפורשים" של אז, שאהדתם הגלוייה והנסתרת נתונה למשתוללים ברחובות, למבצעים מעשי-נקם ללא הבחנה, למביאים את ישראל אל סף מלחמת אחים – ואין תמיכתם נתונה חד-משמעית לכוחות הסדר והחוק, לאנשים במדים הנשחקים ונקרעים בעבודתם הסיזיפית בין ערבים ליהודים, ובין רחוב יהודי ההולך ומקצין בתגובותיו לבין ממשלה המשדרת מסרים של הבנה, עידוד והעלמת-עין כלפי מנטאליות יהודית הגורסת תגובות של כמעט מעשי לינץ' ושל נקמת דם ללא הבחנה.