סיפורו של אברהם שפירא
שומר המושבה
סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי
והוצאת עם עובד 1993

זכר לנשמת הָר [אהרון] מנדל,
"האילם שפירא"

הצעה לכיתוב העטיפה מאחור:
"חסן-ביי! אתה המפקד ואני בידיך, תוכל לעשות בי מה שאתה רוצה, אבל לא אזוז מכאן לפני שתתנצל על מה שאמרת על נשות פתח-תקוה!"
"איך אתה מעיז לדבר אלי כך? פקודה אחת ממני – וגם גופתך תתנדנד בחוץ על החבל..."
"אתה מכיר אותי היטב ויודע שלא אתה, ולא שום אדם אחר, יפגעו בכבוד בנות-עמי בנוכחותי." שפירא שולח ידו קדימה בהבעת פקודה שאינה סובלת דיחוי. "בבקשה – אתה יכול לתלות אותי, אבל קודם – תתנצל!"
הכול בטוחים שעתה יצא חסן-ביי מגדרו ויסתער על שפירא בחרבו. אך לפתע הוא קם בחיוך, ניגש אליו ואומר בקול מרוכך:
"היית צריך להבין שלא התכוונתי לבנות פתח-תקוה. רק אמרתי שיש בכלל, בעולם, נשים רעות, מופקרות, מנשים כאלה צריך להיזהר..."

"היופי בסיפורו הוא בפרטים," אומר הסופר חנוך ברטוב. "כמו ב'מזרחון'. הגיבור הבודד על סוסו, שהוא בעצם השריף, האיש שבידיו הופקדו ביטחון היישוב, החוק והצדק, ואם תרצו גם המוסר. באברהם שפירא יש היסוד הזה – הגיבור הבודד היוצא למרחקים להחזיר את הסדר לעולם. עומד מול מתנכלים, שודדים, פורעי-חוק, אבל הוא נוהג איתם על-פי העקרונות שלו, המוסר שלו. הוא מבין אותם, לומד אותם, מסתדר איתם, אבל הוא לא נהפך לאחד מהם."

הוא נולד ברוסיה בשנת 1870, עלה ארצה עם הוריו ב-1880,ולאחר תקופה קצרה בירושלים וביהוד, עלה על אדמת פתח-תקוה והיה ראש-שומריה, גיבורה והסמל שלה במשך יותר מ-80 שנה, מבואו אליה בעודו נער ועד פטירתו בה ב-1965, בגיל 95.
על קברו אמר השר יגאל אלון: "אנו נפרדים מגיבור, אשר שמו וחייו יהיו צרורים לנצח בדפי ההיסטוריה. העם אומר לך תודה, אברהם שפירא, על פועל חייך שהיה מוקדש ללא שיור לתהילתו."

תוכן העניינים

פרק ראשון: הירידה אל הבאר
פרק שני: שני מחנות בשדה מריבה
פרק שלישי: כיצד זחל ובא אלינו הרעב?
פרק רביעי: בר-מצווה לעגלון צעיר
פרק חמישי: דמות נער עברי חדש
פרק שישי: כמעט נהרג בקטטה עם ערב-מלאלחה
פרק שביעי: השומר הראשי סנדר חדד
פרק שמיני: רוחל במושבה ורצח הקצב
פרק תשיעי: בעקבות שודדים בהרי חברון
פרק עשירי: הסטירה. חלוצים באים למושבה
פרק אחד-עשר: דו-קרב האצבעות, מחסה לאוהבים
פרק שנים-עשר: שמירה עברית ודגל קרוע
פרק שלושה-עשר: חסן-ביי פוגע בכבוד נשות פתח-תקוה
פרק ארבעה-עשר: בימי ניל"י: שפירא נעשה מוכתר ונאסר
פרק חמישה-עשר: מכלא דמשק...
פרק שישה-עשר: ...לבית-החולים הצבאי בסטאמבול
פרק שבעה-עשר: חזרה למושבה וגעגועים לסוסה שנגנבה
פרק שמונה-עשר: מאורעות מאי 1921, המושבה בסכנה
פרק תשעה-עשר: הקרב הגדול על פתח-תקוה, באים הפרשים ההודים
פרק עשרים: האווירון זורק פצצות... ושפירא נאסר
פרק עשרים ואחד: סעודת השלום עם הכפר יהודיה בדרום...
פרק עשרים ושניים: ...וזבח השלום עם שבט אבו-קישק מצפון
אחרית דבר

פרק ראשון
הירידה אל הבאר

הנער שמשתלשל כלפי מטה, בחלל הבאר, מרוכז כולו במאמץ הקשה. גופו הצנום קשור בחבל. החיבורים הדוקים על גופו ומכאיבים לו אך הוא נושך שפתיו בשיניו ושותק. מלמעלה נשקף עיגול שמיים כחול-קייצי. האור מסתנן פנימה וקרניו מבהירות קצת את הדפנות החשוכות. נשמעת חריקת גלגילה המחוברת בקורת-עץ על פי הבאר ומשחררת לאט את החבל היורד. תחתית הבאר מוצפת מים אפלים ובהם משתקף עיגול השמיים כמו בראי, רק שהוא כהה וקטן יותר, כירח מהופך.
"אברמ'ל! תיזהר... זאת אני, אמא!" חודר אליו מלמעלה קול חרד, הנשבר ומתעמעם בגלל העומק.
על שפת העיגול העליון מופיעות פני אימו. הפנים כהות בגלל הקרניים השופעות מאחורי השביס אשר לראשה. הן מסתננות כקורים לבנים, שקופים-למחצה, וצונחות באלכסון אל חלל הבאר.
הנער שותק. פני המים בקרקעית הבאר הולכים וקרבים אליו ככל שהוא יורד בחבל. האוזניים נאטמות. קולות שבאים מלמעלה דועכים. רגליו היחפות משתקפות בעיגול המואר מתחתיו. בהגיעו לקרקעית, מכות כפות רגליו גלים במים הקרירים. עיגול המים הנוצץ נשבר ומתפצל למעגלים רבים, כמו לאחר זריקת אבן לאגם. הנער מושך פעם ופעמיים בחבל, מאותת לאביו, העומד ומחזיק בו למעלה, שיפסיק לשחרר את החבל.
הוא חופן בכפו מים טריים, שותה מעט, שוטף פניו, מנער את הטיפות. עיניו כבר התרגלו לאפלולית. הוא מבחין בדלי-עץ צף ליד דופן הבאר. מיד הוא פוסע לקראתו במים הרדודים, מרים אותו בפיסת חבל קרוע שמחוברת לידית, וכורך אותה למותניו, זאת כדי להעלות את הדלי עימו למעלה.

*
"אברמ'ל ילדי, אתה שומע? זאת אני... אמא! תענה לי..." מתרוצצת ביילה, אימו של הנער, סביב לבאר של הכפר הקטן.
מלמטה לא נשמעת תשובה.
"אוי, למה הרשיתי לך לרדת... אוי, אוי..."
לאב, יצחק-צבי, עוזרים שני נערים. הוא ממתין בדריכות, זנב החבל הדומם בידו – לאות שאפשר להתחיל למשוך חזרה, ולהעלות את בנו. הוא גם מושך פעם ופעמיים בחבל, לאותת למטה, אך שום תגובה לא באה.
בצד ממתינה קבוצה לא גדולה של נשים, ילדים וילדות. הם מחזיקים סירי נחושת, כדי-חרס וכלי-בית אחרים, ואלה משמיעים קולות חלולים כשהם נוגעים זה בזה. הנאספים מצפים בקוצר רוח לחידוש השאיבה מן הבאר. הנשים לבושות שמלות כבדות וארוכות שרוולים. הלבוש הבלתי-מתאים, שהביאו עימן מרוסיה, מגביר את הסבל והצמא שלהן, בהמתנה הממושכת, בחום הקיץ.
"שלום-עליכם! מדוע יהודים מחכים? מה קורה שם?" שואל הגביר דוד-מאיר גוטמן, ויורד ממקום-מושבו ליד העגלון, בעגלת-משא שהגיעה למרכז הכפר.
אחריו יורדים מהעגלה איכרים אחדים ועימם אחיו הגדול של אברמ'ל, מיכאל, המכונה גם מיכל ויחיאל-מיכל. אלה שבים מעבודת השבוע בשדותיהם, המצויים צפונה משם, בפתח-תקוה הנטושה, ומצטרפים עתה לבני-משפחותיהם הנקהלים סביב לבאר.
"בצהריים נקרע החבל והדלי נפל למטה," מסביר יצחק-צבי.
"כך? ואין בכל יהוד שום דלי אחר? או עוגן שאפשר להוריד לבאר ולהעלות בעזרתו את הדלי?"
"אין. לא הכינו. ביפו אפשר אמנם לקנות דלי או עוגן, אבל יום שישי היום, ואפילו אם ייצא שליח רכוב על סוס, לא יספיק ככל הנראה לחזור לפני כניסת השבת. ומה נעשה? נישאר בלי מים לרחצה לאנשים החוזרים מהשדה? ובלי מי-שתייה לשבת? אז אמר לנו אברמ'ל: 'אל תדאגו!' – והוא התנדב לרדת לבאר ולהעלות את הדלי. עכשיו אני חושש, אולי זה היה חוסר-זהירות לסמוך כך על אומץ-ליבו."
"אוי, למה הרשיתי לך לרדת... אוי... בן-זקונים שלי, אוי ווי..." מתרוצצת האם ללא הפסקה, מהדקת מדי פעם את כפות-ידיה על צידי ראשה הנתון בשביס.
"די, די אמא!" מרגיע אותה בנה מיכאל, לאחר שהציץ רגע פנימה אל חלל הבאר. "אברום בסדר, תסמכי עליו, הוא בטח קושר עכשיו את הדלי."

*
מדוע השתתק הנער, העומד ברגליים יחפות על קרקעית הבאר?
קרירות המים, טחב הקירות, האפלה והשקט, מחזירים אותו לפתע אל שלוות היער בכפר-הולדתו נובה-מיכאילובקה. הוא רץ אחרי אחיו הגדול מיכאל, חכות בידיהם, לדוג דגים בנחל. המים מדגדגים את כפות-רגליהם. ערב שבת, אביו מספר אגדה על גלגול מחילות המוביל מהגולה לארץ-ישראל. ואולי זו גם הדרך חזרה? הירידה לבאר מנתקת אותו מהחום ומהקיץ ומהאור החזק של הכפר החדש, מהעייפות שנוסכת באברים ארץ המזרח הריקה והחשופה – והיא מחזירה אותו לאוקראינה הגשומה, המוצלת, וליערות שמהם בא, למקום שבו נולד.

*
אברהם ניצב בפתח החנות של אביו במיכאילובקה, חנות כפרית שהיא גם פונדק. בחדר שתקרתו נמוכה, ליד שולחנות-עץ ארוכים, יושבים איכרים מהכפר ומן הסביבה, מדברים בקולות רמים ושותים וודקה. אחד קונה במשקל מלח, טבק וסוכר, נרות וגפרורים. אחר ממשמש בגלילי-הבד שהביא האב מהעיר הגדולה חארקוב. על קירות העץ העתיק מתנוססים ספלים, סירים, מחבתות וכדים. הרצפה חורקת.
חבריו של אברהם, בני-איכרים, מתרוצצים בחצר. סוסים רתומים לעגלות מזוררים שם באפם, ראשיהם נתונים בשקים שהושמה בהם מנת חציר טרי, ולסתותיהם החבויות נוברות בו. פרות ועגלים חוזרים מהמרעה. כלבים נובחים להרבות שמחה. סייחים קופצים חופשיים. לפני הילד אברהם נפרש מרחב שדות ירוקים, מרבדי פרחים וחורשות-יער. הנה מתקרבת מרכבה, פעמוני הסוסים מצלצלים ממרחק, בקצב הדהרה. אולי זה, הפעם, אליהו הנביא בא?

*
נקישות חזקות על התריס, באמצע הלילה. "אדון יצחק-הירש! אדון יצחק-הירש!"
ניקיטה השומר, שמשמש בנאמנות את המשפחה שנים רבות כעגלון וגם כמוזג בפונדק, עומד בחוץ וצועק בבהלה: "את כל החנות לקחו... בשלוש עגלות... אותי הם קשרו, המנוולים, ולפני שהסתלקו – התירו והזהירו, יהרגו אותי אם אקרא לכם לפני שהם, כבר מעבר לנחל... לא חיכיתי... הם שם..."
יצחק-צבי מתלבש מיד ויוצא לחצר. שם מנוצ'קה, בתו הקטנה של השומר, בוכה בגלל סימני הקשירה, כסימני צליפות, על פרקי-ידיו של אביה. אברהם יורד מהמיטה הגדולה שבה הוא ישן עם אחיו. לבוש כתונת-לילה, הוא ניגש אל הילדה ומלטף את שערה הצהבהב להרגיעה.
"די, די מחזר קטן..." אומרת אימו, ומתחננת בפני האב שיישאר בבית ולא יסכן את חייו לחינם.
"אבא, קח אותי איתך לתפוס אותם!" נוצצות עיני הילד הכחולות.
יצחק-צבי עולה על הסוס ונעלם בחשיכה. בבוקר הוא חוזר לאיטו, עצוב, זקנו כמו האפיר בשעות האחרונות. עד לכפר הסמוך, צ'רנייבקה, רדף אחרי הגנבים, שם נודע לו כי כבר הספיקו להיעלם למרחקים. הלכה כל הסחורה.
"אין דבר," הוא אומר, "בעזרת השם נתגבר, נעבוד ונחזיר את האבידה! – ריבונו-של-עולם – הוא יעניש את השודדים!"

*
סדר פסח כבר נערך בבית חדש, בעיירה טוקמאק, שנמצאת אף היא באיזור טאווריה שבאוקראינה. האב התגבר על נזקי הגניבה ושיקם את הפונדק, אבל לאחר זמן קצר עקרה המשפחה ממיכאילובקה. יצחק-צבי פתח בעיירה הסמוכה חנות אריגים, והוא נוסע מדי פעם להביא סחורה מהערים הגדולות, ועד אודיסה מגיע.
"אבא," שואל אברהם כשמגיעה השעה לפדות את האפיקומן, "מה שאתה מבטיח לנו כל שנה תמורת האפיקומן – אתה מקיים, ורק את ההבטחה 'לשנה הבאה בירושלים!' – אתה לא מקיים, ואנחנו נשארים כאן. מדוע?"
"בני, מדי שנה ביום הכיפורים אנחנו מבטיחים שנחזור למוטב ולא נוסיף לחטוא, ואחר כך נשארים דברינו הבטחה ריקה, ואנחנו חוזרים על המעשים הרעים."
"אבל מדוע עזבנו את הכפר? שם היה יותר טוב, ובכלל – לא חטאנו, רק שלא היינו צריכים לפחד מהגנבים ולעזוב. הלא שם הבית שלנו!"
"אברמ'ל, אתה נולדת במיכאילובקה, ביום כיפור, אבל זה לא הבית שלנו. אנחנו לא משם. המשפחה שלנו, משפחת שפירא, היא שושלת רבנים ליטאית – אבי, אביו של אבי, דור אחרי דור. רק אני לא רציתי להיות רב, להיות תלוי בחסדי אחרים, לחיות בעוני. רציתי להיות אדם פרודוקטיבי, כלומר יצרני, חקלאי. לגור בכפר. להוציא לחם מהארץ כמו אבותינו שחיו בארץ-ישראל. הממשלה הרוסית נתנה ליהודים אדמות באוקראינה, וכך הגענו למיכאילובקה."
"אבל אתה הרי אינך איכר?"
"לא הצלחתי," נאנח האב. "בהתחלה ניסיתי. אבל כל שאר היהודים שבאו איתי – השתמטו אחד-אחד מעבודת האדמה הקשה, מהחריש, מהטיפול בבהמות. הם חזרו לעיירות שלהם. נשארתי לבד. הייתי מוכרח להפסיק גם אני, ופתחתי את הפונדק והחנות. אבל אני מבטיח לכם – עוד יבוא יום וכולנו נגיע לארץ-ישראל ונשב בה ונעבוד את האדמה בכפר שכולו יהודים! הנה, רק לפני שבוע סיפרו לי באודיסה על יהודים שעלו מהונגריה ויסדו כפר אחד, פתח-תקוה, לא רחוק מהמקום שהדג הקיא את יונה הנביא, ביפו."
"ושם, בכפר שלנו, לא יהיו גנבים?" שואל הילד.
"רק גנבים של האפיקומן!" מרגיע אותו האב בחיוך.

*
לפנות ערב בטוקמאק. הגגות של בתי העיירה צפופים, מסתירים את האופק, לא כמו במיכאילובקה, כפר הנמצא בלב שדות רחבי-ידיים. לאחר שסיימו יום לימוד שלם של תורה ב"חדר", מפי המלמד - יוצאים אברהם וחבריו לטייל קצת מחוץ לסימטה. פתאום מופיעה לקראתם חבורה של נערים "שקצים", בניהם של השכנים הגויים.
אברהם שמח לקראתם. ואסילי! איוואן! – הוא זוכר את ידידיו מבין ילדי הגויים בכפר, כיצד רצו יחדיו אחרי עגלה לעלות עליה, התבוננו בשיכור המוטל לצד הדרך, התקינו מקטרות-עץ לעישון עלים, צדו דגים בנחל.
אך ואסילי ואיוואן ושאר חבריהם בטוקמאק, הם ביריונים. השקצים מתקרבים וכלבם מתרוצץ לפניהם. עיניהם נוצצות בבוז. חוסמים את הדרך.
"בוא נברח, אברמ'ל!" רועדים חבריו של אברהם.
"השתגעתם? מה יעשו לנו?"
"אלה – מסוכנים, והכלב – "
אברהם שורק לכלב, כנהוג בכפר. החיה המפחידה קרבה אליו ומלקלקת את כף-ידו.
"הי, ז'ידלאק!" ניגש ואסילי אל שעיה, הקטן בחבורה, ומוריד במשיכה את כובע-המצחייה של הנער על פניו, עד שאינו רואה דבר. "אימך המסריחה כבר הדביקה את הכינים השמנות שלה לראש שלך!"
אברהם, צנום אך זריז, אינו רגיל להבליג כשהוא רואה עוול. לכן הוא ניגש אל ואסילי ומושך בכובעו כפי שזה עשה לשעיה. "אל תהיה גיבור מול מי שחלש ממך!"
האות ניתן. "יהודונים מסריחים!" – "פלישתים ארורים!" – שתי קבוצות הנערים פותחות בהתכתשות – אך יד הגויים על העליונה. הכלב נובח, מאיים לנשוך את היהודים בקרסוליהם, ואלה נושאים רגליהם ובורחים. אברהם נשאר לבד, אגרופיו החזקים מחליפים מהלומות עם ואסילי. השאר רוחשים כבוד לנער האמיץ, ולכן עומדים סביב ואינם מתערבים.
"ברח! ברח אברמ'ל! בסוף יתנפלו עליך כל השקצים!" קוראים אליו חבריו הנסים.
אברהם מפסיק בחוסר-רצון את התיגרה ונמלט משם גם הוא, מסמיק ומלא בושה.
"פחדנים! ז'ידלאקים!" הוא מטיח בחבריו, בהשיגו אותם, "אם הייתם נשארים איתי ועוזרים להכות, לא היינו צריכים לברוח!"
"יהודים לא מכים." – "אסור!" – "שבת היום!" – "הכלב מסוכן!" – "המלמד יעניש!" – הם עונים לו.
"עלובים! עבדים בנפש! מדוע רק עלינו רובצת הקללה הזאת תמיד, לברוח?"
"לברוח זה רע? טיפש! אני אספר מחר למלמד שלא ברחת, אברמ'ל – ובגללך כולנו היינו בסכנה גדולה!"
טראחחח... אברהם פורק עתה את כעסו בהתכתשות עם חבריו, מכה באגרופיו מה שלא הספיק לחבוט בשקצים. "נמאסתם עלי כאן כולכם, נמושות, פוחדים מוואסילי ואיוואן! תודה לאל, בקרוב אני עוזב אתכם והולך לכפר!"
"תפסיק להרביץ, משוגענר! גרובאן! מה תלך, לאן תחזור? – לחזירים של מיכאילובקה-שמיאלובקה!?"
"אני אלך לכפר בארץ-ישראל! אבא יקנה שם אדמה לכולנו, כל המשפחה, כך הבטיח, בפסח!"

*
שבת אחר-הצהריים. מחר נוסעים כל בני-המשפחה לארץ-ישראל: יצחק-צבי ואשתו ביילה; בניו של יצחק-צבי מאשתו הראשונה - מרדכי ומנחם עם נשיהם וילדיהם; בניו ובנותיו של יצחק-צבי מאשתו השנייה ביילה – מיכאל עם אשתו הצעירה, שרה עם בעלה שמשון, איטה וחנה הקטנות, וצעיר בניו, בן העשר, אברהם.
החפצים כבר ארוזים בארגזי-מסע גדולים, מחוזקים בחישוקים. תרנגול מכה בכנפיו על הגג. תרנגולות מחטטות במקוריהן בקרקע; אחת יוצאת בראש מורם, מקרקרת בגאווה להודיע שהטילה ביצה. צועני פורט על כינור בקצה הסימטה. מחלונות נמוכים בוקעות נחירות של בני-משפחה מבוגרים, שמילאו כרסם בסעודת-השבת האחרונה של העיירה טוקמאק. סביב אברהם מצטופפים חברים, בחצר ביתו.
"אברמ'ל, תזכור אותנו כאשר תראה את אשכול הענבים הגדול שהמרגלים נשאוהו בשניים במוט אחד?"
"וכאשר תגע בנציב המלח אשת לוט, ליד צוער?"
"ותראה את סולם יעקב, שראשו מגיע השמימה?"
"ותמדוד את ערש עוג מלך הבשן ברבת בני-עמון?"
"תזכור אותנו, אברמ'ל... בארץ-ישראל..."

*
שיירה בת עשר עגלות עמוסות בני-משפחה וחפצים עושה דרכה מטוקמאק. ליד העיר חרסון הן חוצות על גבי דוברה את נהר הדניפר הרחב. על גבי הסיפון מחכים בסבלנות הסוסים הרתומים, ראשיהם טמונים בשקים מלאים תבן, והם מזוררים ומעיפים אניצים אל רצפת העץ, ולעיתים פותחים בצהלה פראית ומקישים בפרסותיהם; העגלות, הקשורות לווי-חיזוק, מעצבנות אותם.
אברהם בן העשר יושב במרום אחת העגלות, מים זורמים למטה ונדמה לו שהוא חש אותם מדגדגים את כפות-רגליו היחפות. גזעי-ענק כרותים, קשורים יחד, נסחפים בזרם, הם יגיעו אל סוחרי-עצים ובעלי מינסרות, ששוכנים מרחק ימים רבים במורד הנהר. שדות התבואה הרחבים של אוקראינה מצהיבים, מבשילים סביב. גבעות רכות וחלקות-יער ירוקות. כל רגע הכל משתנה, הכל מתחדש. מה שהיה שוב לא יהיה.

*
השיירה מגיעה לעיר-הנמל הדרומית אודיסה, לחוף הים השחור. יצחק-צבי נפרד מהעגלונים. מיכאל מספר: "אבא שילם להם ביד רחבה." המשפחה מתגוררת ימים אחדים באכסניה כשרה. אבא ואמא קונים עוד אריגים, בגדים, נעליים, רפואות וצורכי-מזון לדרך.
בעיר רעש והמולה כמוהם לא שמע אברהם מעודו. בתים גבוהים. חנויות ומחסנים ענקיים. ספינות קיטור, בעלות ארובות שחורות, צופרות בנמל. ספינות בעלות תרנים ומפרשים, ספינות חמושות בתותחים. מלחים מטיילים עם נשים צוהלות שפניהן צבועות באדום ובשחור. והים – ים גדול, אמיתי, משתרע עד קצה האופק. לראשונה בחייו טובל בו אברהם את כפות רגליו היחפות.

*
חם. כל בני-המשפחה עומדים על הרציף, בבגדי-מסע, לקראת העלייה לאונייה "רסייה". מיכאל שולח יד לעבר האופק ומסביר לאחיו הצעיר: "שם, רחוק-רחוק, מעבר לים, נמצאת ארץ-ישראל, והמושבה החדשה פתח-תקוה, שבה יקנה אבא שדות וכרמים ויבנה בית ולו חדרים רבים לכל המשפחה."
"ולדעתך זה טוב יותר מסעודת שור הבר והלווייתן, שהמלמד הבטיח לנו שנאכל כאשר יבוא המשיח?!" שואל אברהם כאשר הם עולים בכבש האונייה.
"כאשר יבוא המשיח אנחנו כבר נשב בפתח-תקוה איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו!" משיב מיכאל.

סבלים בכובעי-מצחייה, בעלי גבות עבותות, זורקים את הצרורות ואת ארגזי-המסע המשפחתיים לבטן האונייה. המהומה הולכת וגוועת. המנוע מפעפע ומשמיע קול נהמה. האונייה מתכוננת להפליג. השוטרים עוזבים. נשמעת צפירה אחרונה, המחרישה את האוזניים. המלחים מסלקים במהירות את הכבשים, והאונייה מתחילה להתרחק לאיטה מן המעגן. הכל ממהרים לסיפון כדי להשקיף בפעם האחרונה לעבר החוף, שם המון צפוף מנופף בכובעים ובממחטות.
האונייה מתקדמת תחילה בריפיון, כאילו אינה רוצה לנטוש את נמל אודיסה, אך הנה היא אוספת כוח, ולפקודה: "במלוא הקיטור!" מגבירה את מהירותה. לעיני הנוסעים מתמזגים באוויר החם אוניות שנשארו במעגן ואנשים ובניינים שעל החוף, ומאבדים את קוויהם.
יורד ערב. החום נמוג זה מכבר. השמש שוקעת, דומה שהיא מתאחדת עם פני הים ברצועת-אור ארוכה. גלים עצומים מצליפים בכוח על דפנות האונייה אך זו מתקדמת בלי לנטות לצדדים, כשהיא פולחת בגאווה את הנחשולים המתגעשים מולה. למרות שנושבת רוח חזקה, מסרבים מיכאל ואברהם לעזוב את הסיפון. במלוא החזה הצעיר הם שואפים אוויר ים רענן, משיב נפש, עד שהם נעתרים לרדת למטה, אל בטן האונייה, לשתות תה.

*
האונייה "רסייה", המפליגה בים השחור, מגיעה בערב המחרת לפתח מיצרי הבוספורוס, ועוגנת שם. לעיני הנוסעים נשקפות צלליות של מבצרים נישאים, בעלי חומות משוננות. בבוקר נכנסת "רסייה" למיצר-הים. לאחר שעתיים היא עוגנת בנמל קושטא, היא קונסטנטינופול, היא איסטאנבול, היא סטאמבול – בירת הממלכה העות'מאנית, הנמצאת בצד הצפוני, האירופי, של הבוספורוס.
על קו החוף נשקפים עשרות צריחים וכיפות של מסגדים וארמונות. מרחוק מבחינים הנוסעים בצי של סירות, ועוד בטרם נעצרת האונייה הן מקיפות אותה מכל צד. כקופים זריזים מטפסים ספני הסירות ועולים אל האונייה. כהרף-עין הם פושטים על הסיפון ומציעים את שירותיהם בהמולה טרדנית. בני-המשפחה יורדים בסירה. מטבע שמניח יצחק-צבי בכף-ידו של פקיד-מכס קצר-ראייה ובעל שפם, פותחת בפניהם את שערי הנמל, והם יוצאים אל גשר גלאטה המפואר וכביש החוף, שם מרוכז עיקר המסחר של העיר.
הבתים גבוהים ומלוכלכים. על המדרכות הצרות ובכבישים מנמנמים כלבים שמנים, הנהנים משיירי האוכל, המושלכים ברחוב בשפע. עוברים-ושבים, העוקפים אותם כדי שלא להרגיזם, עושים זאת כאילו מתוך אמונה טפלה. לפני כל טראם הרתום לסוס רץ פועל, שתפקידו לגרש את הכלבים, כי מעצמם אין הם מפנים את המסילה.
בני משפחת שפירא נכנסים לרחובות הצרים של העיר ופוקחים עיניהם לכל צד. המוני הולכי-רגל, חמורים, סוסים וכרכרות. סימטאות השוק צפופות ומלאות מכל טוב המזרח, כמו באגדות. המוכרים קוראים ושרים ומסלסלים בקולם בשפה לא-מובנת. האוויר רווי ריחות חדשים - בשר צלוי, דגי-ים טריים, עורות כבשים, קפה, תבליני-מזרח חריפים. רועה בעל שפם אפור, המריץ שלוש עיזים שחורות, עוצר בלב הסימטה, משתופף לצידן, וחולב חלב מהביל מאחת העיזים היישר לתוך כד חרס של קונה רעולת פנים, שאך זה ניגשה אליו.
והנה עוברת ברחוב, בתנועה גלית שקטה, שיירה של בהמות גבוהות כגבעות, כמותן טרם ראה הנער אברהם מימיו – שלושה גמלים חומים-צהובים, בעלי דבשת. לצווארם הארוך ענודה מצילה מדנדנת. הצוואר מסתיים בזקנקן, ומשני צדדיו משקיף בנער, המתבונן בסקרנות כלפי מעלה – זוג עיניים גדולות בעלות עפעפיים ארוכים והן פקוחות ועצובות מאוד. הגמלים פוסעים כמהלכים על כרים קטנים והם קשורים זה אחרי זה כמו יצאו ברגע זה מסיפורי המקרא; נושאים זוגות-שקים גדולים מלאים פחמים ונוהג בהם נער שחום ויחף, רוכב על חמור. נשמע קול חרחור עמוק הבוקע מתוך לוע פעור, כמין ברכת-פרידה, ואורחת הגמלים צועדת ברכות ונעלמת לאיטה בסימטה סמוכה.

*
לפתע רעש וקולות של שיירה מתקרבת. בראש רצים שומרי-ראש במצנפות ומדים רקומים, הם נושאים מטות מקושטים שגולות-כסף בקצותיהם, ומקישים בהם על מרצפות הרחוב אגב ריצה, בפנותם דרך לשיירה בקרב ההמון; בעקבותיהם רצים חיילים חמושים ברובים ארוכי-קנה, ובסופו של דבר מגיעה כרכרה מפוארת, סגורה. כמו לפי פקודה כבר עומדים הכל ומניפים ידיהם כלפי מעלה וצועקים בהתלהבות עצומה:
"פדישהמיז צ'וק ישסון!"
"מה זה קורה כאן?" שואל יצחק-צבי בפליאה.
"יום שישי היום – יום סאלם-אל-מאליכ, שבו יוצא השולטן עבד אל-חמיד מארמונו המפואר ביילדיז-קיוסק להתפלל במסגד הגדול, והכל מברכים – 'מלכנו יאריך ימים!' – " מסביר לבני-המשפחה מלווה יהודי מקומי, שדבק בהם. "ותרימו ידכם לברכה גם אתם!"
"מדוע אנחנו חייבים?" שואל אברהם. "הלא אנחנו נוסעים לארץ-ישראל!" – תוקפת אותו הרגשה מוזרה של התנודדות על קרקע לא-מוצקה, כאילו הוא חוצה את הים ברגליו היחפות.
"גם ארץ-ישראל נמצאת תחת שלטונו של השולטן ירום-הודו! ואם רק ירצה – שום יהודי לא ייכנס לשם!" מסביר המלווה.
"אנחנו נתינים רוסים," עונה מיכאל. "אמנם הצאר, השליט שלנו, לא אוהב יהודים, אבל אלפי צליינים רוסים נוסעים כל שנה לארץ-ישראל לבקר במקומות הקדושים לנצרות, לכן לא ירשה לתורכים להפלות בין נתין לנתין!"

*
שומרי-הראש במדיהם הצבעוניים ממשיכים להכות במטות בעלי גולות-הכסף על אבני הסימטה. הרעש הולך ומתגבר ומתערבבים בו קולות הקשה בכדים, בסירים ובמחבתות, ואל קריאות "פאדישאהמיז" ו"סאלאם-אל-מאליכ" פולשות מלמעלה צעקות ונקישות עמומות מסוג אחר:
"טה, טה-טה טה טם! אברמ'ל! אברמ'ל! מה קרה לך? טה טה-טה טה טם! נרדמת? ענה לנו! משוך כבר בחבל!"
אברמ'ל מרים עיניו ורואה גבוה מעליו תזמורת שלמה – פרצופיהן שחורי-הצל של נשות-הכפר, המקישות סביב על פי הבאר בכליהן הריקים כדי לעורר אותו. האם נרדם באפלה הקרירה? האומנם חלף זמן כה רב?
"אני כבר עולה חזרה לארץ! תיכף..." הוא צוחק, מהדק למותניו את דלי-העץ האבוד ומושך בחבל, מאותת שיתחילו להעלותו.

הגלגילה חורקת. החבל נמתח. הנער אמנם רזה מאוד, אבל עתה נוסף הדלי על משקלו – והלא החבל כבר נקרע קודם-לכן מכובד הדלי בלבד! באמצע הדרך פוקע מיתר בחבל. האב נחרד כאשר הוא מבחין בקטע פגום בחבל העולה בגלגלת. רק לאחר שהחבל נלפף פעמים אחדות סביב הגלגלת ומתהדק – הוא נרגע מעט.
הנער, למזלו, לא חש בתקלה. רק כשהוא מגיע למעלה ופוגש בפניהם החיוורים של אימו, אביו, אחיו וכל יתר הניצבים מסביב לבאר – הוא מבין פי כמה היתה עלייתו מסוכנת מירידתו, ועליו להודות לאל ששמר עליו מריסוק אברים.
מיכאל אחיו מקצר את קטע החבל הפגום וקושרו מחדש. נשות הכפר מתחילות לשלשל בזו אחר זו את הדלי לקרקעית הבאר, ושואבות במרץ מים לכליהן. מהר, מהר, עליהן להספיק להכין את כל צורכי הבית והרחצה לפני כניסת השבת, ולדאוג שיהיו די מים בחבית, כדי שבני-משפחתן לא יצמאו.

המשך יבוא