תוכניתו של ראש הממשלה להעתיק את בתי שכונת האולפנה אל תוך היישוב בית אל, על קרקע מוסדרת, ובניית עשרה בתים ביישוב על כל בית שייעקר, עוררה תגובות שליליות ומחאות מ"שמאל" ומ"ימין".
המחאה מ"שמאל" מובנת ולשיטתם – מוצדקת. הם לא חיפשו בנרות, במשך שנים, את בעל הקרקע, כדי לחזק את היישוב בית אל. מטרת המהלך שלהם, היה עקירת היישובים וצמצום מיספר המתיישבים, והנה הם מגלים, למגינת לבם, שמילוי החלטת בג"ץ ככתבה, כלשונה וכרוחה, מביא דווקא לתוצאה הפוכה לזו שלמענה פעלו – לחיזוק ההתיישבות ולתוספת תושבים. לא הקרקע הפרטית של הגבעה עניינה אותם, אלא עצם מפעל ההתיישבות, שהם שוללים אותו מיסודו ורואים בו עוול, והנה, המהלך שלהם מחזק אותו. תסכולם מובן וכן מחאתם.
לא כן, מחאת ה"ימין". על מה הם מוחים? ההשוואה להתנתקות – מופרכת. אף יישוב לא נעקר. התושבים אינם נעקרים מיישובם, מקהילתם, ממפעל חייהם. המהלך בכללותו מחזק את יישובם, מגדיל אותו ומוסיף לו תושבים רבים. ורעיון הניסור, המושמץ כל כך, עשוי אפילו לשמור פיסית, על בתיהם הנוכחיים, בשלמותם. מדוע במקום לברך את ראש הממשלה הם מוחים נגדו, מפגינים ושובתים רעב?
דומה, שיותר משחיזוק ההתיישבות חשובה להם, חשוב להם להוכיח מי בעל הבית – לכופף את הממשלה וראש הממשלה ובעיקר את בית המשפט העליון. אולם אי אפשר לקיים מדינה דמוקרטית ללא שלטון חוק, ובשלטון חוק, פסיקת בית המשפט מחייבת את הכול, כולל את הממשלה.
אני שולל בעקביות ולאורך שנים את האקטיביזם השיפוטי, שמשמעותו – פוליטיזציה של המשפט וכרסום מעמדו, ובשל כך פגיעה בשלטון החוק. אולם במקרה הזה, אין המדובר באקטיביזם שיפוטי.
מדיניות ההתיישבות היא סוגייה מדינית מובהקת, באחריות מלאה של הממשלה והכנסת. אין זו סוגייה משפטית ואין לבית המשפט אמירה אודותיה. ואכן, במשך 45 שנות התיישבות בשטחים, נמנע בית המשפט, על כל נשיאיו, כולל האקטיביסטים ברק ובייניש, מלהתערב בסוגיה הפוליטית הזאת, ולא נכנס למלכודת אליה ניסו גורמים שונים לגרור אותו, בעתירות רבות, בשם טענת אי החוקיות, כביכול, של החלטות הממשלות הנבחרות בנדון.
ההחלטה על גבעת האולפנה, אינה עוסקת במדיניות ההתיישבות של ישראל, אלא בהגנה על זכויות הקניין של אדם שביקש סעד משפטי, ובית המשפט קיבל את טענת בעלותו על הקרקע שעליה נבנתה השכונה. זו אינה סוגייה פוליטית אלא משפטית, ובסוגיה כזו בית המשפט הוא הפוסק.
דומה החלטה זו להחלטת הרכב בית המשפט העליון, בראשות השופט, לימים נשיא בית המשפט, משה לנדוי, להעתיק את אלון מורה מהנקודה בה ישבה בג'בל כביר, מאותה סיבה בדיוק. לנדוי היה גדול מתנגדי האקטיביזם השיפוטי ועם סיום תפקידו הוא גם שיתף את הציבור בהשקפותיו הפוליטיות – ארץ ישראל השלמה. אך הגנה על קניינו של הפרט אינה עניין פוליטי, אלא סוגיה משפטית מובהקת. ראש הממשלה מנחם בגין קיים את ההחלטה וטבע את מטבע הלשון: "יש שופטים בירושלים."
ניתן לחלוק על פסיקת בית המשפט. אני סבור שמיטיב היה בית המשפט לעשות, בסיטואציה המורכבת הזאת, אילו השאיר את השכונה על מכונה ופוסק פיצוי הגון והולם לבעל הקרקע. אולם גם מי שחולק על ההחלטה, אינו משוחרר מחובתו לקיימה.
וכאשר מציע ראש הממשלה הצעת WIN WIN, שבה פסיקת הבג"ץ תיושם וההתיישבות תתחזק, אין כל מקום לביקורתם של המתנחלים עליו.

המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. מות הסביח
בביקוריי המשפחתיים ברמת-גן, אני משתדל ללכת לסביח. מה פירוש "ללכת לסביח"? הרי סביח יש בכל מקום! אז זהו, שלא. סביח יש רק אחד. הסבר – להלן.
גם היום הייתי ברמת-גן והלכתי לסביח. לנגד עיניי ניצבה תמונה גדולה של סביח ודברים לזכרו. סביח מת. בנו סיפר לי, שאביו נפטר לפני כחודש וחצי, ממחלת ניוון השרירים.
להלן מאמר שכתבתי לפני כחמש שנים, תחת הכותרת: סביח יש רק אחד או: קיצור תולדות הסביח:
בין שלל המטעמים המשפחתיים שהוגשו באירוע גסטרונומי ... הוגשה מנת סביח, ולידה נכתב "מאכל עיראקי". אי אפשר להתווכח על עיראקיותה של המנה. ובכל זאת, אם לפני 50 שנה היינו קופצים לבגדד ושואלים אלף עיראקים מה זה סביח, לא היינו מוצאים אחד ששמע את המילה הזאת.
אז מה זה סביח? ומה מקור השם של המנה?
לגבות המורמות בתמיהה אני חייב להבהיר – ממתי נעשיתי מומחה למאכלים עיראקיים? אמנם כולנו קצת עיראקים, הרי ידוע מהיכן הגיע אברהם אבינו, ובכל זאת, איני חשוד כמי ששורשיו נמצאים בין הפרת והחידקל. נכון, אבל אני גדלתי בין הירקון לפארק הלאומי והרי ידוע שרמת גן היא "בגדד דירושלים". ואכן, אני גדלתי על ריח העמבה לא פחות מאשר על טעם הגפילטע פיש.
ובכן, התשובה על השאלה "מה זה סביח", היא שסביח הוא לא "מה זה" אלא "מי זה". סביח הוא איש, שהמנה קרויה על שמו.
בשנת 1961, פתח צביקה סביח חלבי, רמת-גני יוצא עיראק, קיוסק קטן ברמת יצחק, ברחוב עוזיאל (הרחוב בו גדלתי), ליד קולנוע "גל-אור" (ממנו אין היום אפילו שריד), מול קולנוע "לילי" (עליו השלום) וסמוך לתחנה הסופית של קו 63. נהגי הקו המשועממים והרעבים רצו יותר מארטיק ומסטיק, הם רצו משהו שאפשר לאכול. סביח מילא פיתה במאכלים העיראקיים של שבת בבוקר. הוא הכניס לפיתה בבינג'אן (בעיראקית – חציל מטוגן), ביצה חומה, עמבה, טחינה וסלט. הקהל אהב את המנה. אט אט השמועה פשטה והקליינטורה גדלה. בשנת 1965 הצטרף לסביח שותף – יעקב ששון. המנה קיבלה את שמו של סביח. השאר – היסטוריה.
ההצלחה האולטימטיבית של מותג, היא הפיכתו למילה נרדפת למוצר. עד לא מזמן, רבים מאיתנו כינו מקרר בשם "פריג'ידר", שם של חברה המייצרת מקררים. אנו מכירים את הביטוי "יש לי פלאפון של חברת 'סלקום'." עד היום אנו אוכלים ארטיק, ואיננו יודעים ש"ארטיק" הוא שם בית חרושת שיצר שִלגונים עוד לפני קום המדינה [רק אחרי קום המדינה. – אב"ע]. כנ"ל – פטיפון, שם של חברה. וכמה יודעים שהמילה סנדוויץ' קרויה על שמו של הלורד סנדוויץ' שנהג לאכול כריכים?
סביח זכה שהמנה שלו התפרסמה ופִירסמה את שמו, כך שהוא שגור על פי כל. כבר לפני 25 שנה אכלתי "מנה סביח" בלוס אנג'לס. והיום, אין כמעט רחוב שאין בו דוכני סביח, לא פחות מדוכני פלאפל.
אבל הייחוד של סביח, אינו רק בכך שהפך למותג מצליח, אלא שאיש לא הצליח להתקרב למרקם המיוחד ולטעם המיוחד של המקור. סביח אמיתי, יש רק אחד. לא, אין זו רומנטיקה מאוחרת של זיכרונות ילדות. עד היום, כשאני נמצא ברמת-גן, אני עוצר אצל סביח ואוכל את המנה האמִתית. שום דבר לא דומה לה. באחריות.
מה כל כך מיוחד בסביח האוריגינלי? חציל כמו שלו, אין בשום מקום אחר. גם לעמבה שלו טעם אחר. אפילו החמינדוס שלו הוא אחר. והעיקר – הערבוב של כולם ביחד יוצר טעם ייחודי, שכנראה אינו ניתן לחיקוי. על כך יש להוסיף את הנדיבות – הפיתה מועמסת ברוחב לב, פרוסות רבות של חצילים וכך גם שאר המרכיבים. אני מוסיף עוד חריף, בצל קצוץ ו... לעבודה.
כמו כל חבריי, גם אני גדלתי על מנה סביח. שם עצרנו בדרך הביתה מן הצופים (שם, או 100 מ' דרומה, ב"מרכז הפלאפל לנוער", פלאפל מצויין הפועל אף הוא עד היום), שם עמדנו בתור במוצאי שביעי של פסח, תאבים לחמץ הראשון. שם איציק אשר, חברי לכיתה, ניצח בהתערבות כאשר אכל "בשוונג" שבע מנות סביח (!).
"בוא תקנה מנה בריאות," קורא צביקה (סביח) לעבר כל מי שעובר ליד הדוכן. וכשהלקוח מגיע לאמצע הפיתה, מצפה לו השאלה: "מנה בשוונג?" ועוד בטרם הספיק להשיב, החציל כבר גולש לפיתה הבאה, ולא נותר לו אלא להשיב בחיוב לשאלה " עמבה? טחינה?"
אותי כינו סביח ויעקב "קילו עמבה", בשל הכמויות מן הצהוב-הצהוב הזה, שהעמסתי על הפיתה (שלא עמדה בעומס, וכאן מוטב שנעצור את התיאור).
בראשית שנות ה-80 נסגר הדוכן, וסביח עבר למקום חדש, גדול ומרווח, עם כמה שולחנות וכסאות בחוץ. הסביח הוא אותו סביח, אך משהו מן האוטנטיות הרומנטית לא עבר למקום החדש. מבחינתי, לאכול מנה סביח בישיבה, על כיסא, ליד שולחן, זו ממש כפירה בעיקר. עם המעבר למקום החדש, נוסף לתפריט גם הסמבוסק (אבל בענייני סמבוסק נאמנותי היתה נתונה לאימא של חברתי באותם הימים. אצל סביח קניתי סביח. "בשוונג", כמובן).
בקיצור, כשאתם קונים פיתה עם חציל, טחינה וביצה, ומשלמים על מנה סביח, כדאי שתזכרו שזו אולי מנה, אבל סביח – זה לא.
ואם אתם לא מאמינים, כשאתם מזדמנים לרמת-גן, לכו לרחוב נגבה פינת הרוא"ה. ואם ההמלצה לא תצדיק את עצמה... המנה – עליי.

סביח מת, אך הוא הותיר אחריו מורשת גסטרונומית מפוארת – המאכל הישראלי ביותר אחרי הפלאפל.
יהי זכרו ברוך!