א. יוסף דוריאל שולל את טענתי באשר למהות השימוש של אברהם שלונסקי במילה "נחרימה" בתרגומו ל"אינטרנציונל". כותב דוריאל: "השגיאה היא של אורי: 'נחרימה' אינה סינונים של 'נחריבה', ואת זה אפשר ללמוד מכל מילון." לטענתו, שלונסקי רצה לרכך את המקור הקשה, והמיר את החורבן בחרם.
הבה נבדוק במילון. במילון אבן שושן יש חמש הגדרות למילה "חֵרֶם". ההגדרה הרביעית היא: "כיליון, חורבן, מוות." אבן שושן מצטט מן התנ"ך: "נתנו לחרם (ישעיהו מג כח), גזר עליו כלייה ואבדון."
גם לפועל "חָרַם" ובהפעיל "הֶחְרִים" חמש הגדרות. הרביעית: "השמיד, כילה, המית." החמישית: "החריב, ייבש."
חזקה על שלונסקי, ששליטתו בשפה העברית על כל מכמניה היתה וירטואוזית, שהוא הכיר את ההגדרה הזו. לא היתה לו כל כוונה לעדן את המקור, המדבר על חורבן העולם הישן, והרי בהמשך הוא מתרגם "לא כלום אתמול", כלומר השמדה טוטאלית של העולם הישן. הוא בחר במילה "נחרימה" ולא "נחריבה", כדי לשמור על החריזה (מילה המתחרזת עם "נקימה") אך תוך הקפדה על דיוק בתרגום המקור.
ובכל מקרה, ודאי שאין כל מחלוקת לגבי המקור הרוסי, המדבר על חורבן.

ב. אהוד בן עזר מגדיר את מובארק כאיש שעשה יותר מכל אחד אחר למען מצרים ולמען השלום. האם השלטון הדיקטטורי שהשליט על מצרים במשך 30 שנה, הוא אכן עשיה רבתי למען מדינתו? מסופקני.
אך... למען השלום?! מה הוא עשה למען השלום? הוא קיבל מסאדאת שלום חם והפך אותו, מיד לאחר שקיבל את כל סיני, למלחמה קרה. מצרים של מובארק הובילה כל מהלך וכל מאבק נגד ישראל, כל מהלך של דה-לגיטימציה לישראל. מובארק הפר ברגל גסה את כל הסדר הנורמליזציה ורוקן את הסכם השלום מרוחו ומתוכנו, למעט הנספח הצבאי עליו שמר בקפדנות.
נכון, גם אני חושש, כפי שכתבתי כבר בימי המהפכה, שאנו עוד נתגעגע למובראק. אין זה מן הנמנע שאנו עוד נתגעגע גם לאסד, הקצב רוצח ההמונים מדמשק, ולאביו – שקטנו הרצחנית עבה ממותני בנו – שכן ספק אם יורשיו של אסד ישמרו כמותו על גבול שקט עם ישראל, או שמא ההרתעה הישראלית, שכה הצליחה מאז מלחמות יום הכיפורים ושלום הגליל – לשכנע את שושלת אסד שלא כדאי להם לחמם את הגבול, תצליח באותה מידה לשכנע את יורשיהם.
סביר מאוד להניח שיורשו של מובארק יהיה גרוע אף ממנו, אך אין מקום לאידיאליזציה שלו.