סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק שני

שני מחנות בשדה מריבה

יום שישי לפנות-ערב. תושבי יהוד הקטנה כבר מילאו כליהם מים, התרחצו ונחו מעט. עכשיו הם מכינים עצמם ללכת לבית-הכנסת, שאינו אלא חדר לא-גדול עם מחיצה ל"עזרת-נשים", בביתו של הרב מרדכי גימפל יפה.

שלוות מנוחה יורדת על הבתים המעטים, הבנויים אבני כורכר ולהם גגות רעפים. רק מפעם לפעם נשמעת נעירת חמור או צהלת פרדה הבוקעת מאחת החצרות. הכפר בנוי על גבעה לא-גבוהה, שממנה נשקפת ארץ רחבת-ידיים וכמעט ריקה, רובה שדות-בור, קוצים ושיחי-בר. רק כפרים ערביים אחדים – חירייה, סלמה וכפר-ענה, הוא כפר-אונו, במערב. מצפון אדמות המושבה הנטושה פתח-תקוה, ליד הירקון. במזרח הכפר הערבי הסמוך יהודיה. והרחק מעליו הרי אפריים התכולים-אפורים, המתחילים עכשיו להאדים בנגוהות השקיעה שממול.

בבית משפחת שפירא מתבוננת בדאגה ביילה, אימו של אברהם, בסירים שעל הכיריים, ואחר-כך מעבירה את מבטה אל המזווה.

"מה בישלת לנו לשבת, אמא?" מהמהם אברהם, הנכנס למטבח.

"הלוואי שהייתי יכולה להכין לכם דגים ממולאים, מרק, צלי וגזר מבושל בצמוקים, כמו שהייתי רגילה לבשל לשבת בטוקמאק."

האם מביטה בבנה בצער. משהו פגום בדיבורו, הוא לא ממש מגמגם אבל הוא בולע סופי-מילים ודבריו אינם ברורים. אולי נובע הדבר מכך שהוא עקשן ומבקש לכפות דעתו על הסובבים אותו. רצונו התקיף מהיר יותר מיכולתו לבחור מילים מתאימות. האם ילך אי-פעם בדרכי אבות-אבותיו ויהיה תלמיד-חכם? – אלוהים יודע.

"מה רע באוכל שלנו, כאן? אני אוהב זיתים, עגבניות, שמן-זית..."

"אין לך עיניים לראות? בהתחלה אבא פירנס את כולנו מהכסף שהבאנו. אבל האדמה שקנינו, הבית שבנינו, הוצאות המחייה שלנו – אכלו את הכסף. היבול שמכרנו לא כיסה אפילו את ההוצאות. בקושי מחזיקים מעמד. קצת עדשים, בצל וקמח, ירקות, מזה עשיתי את השבת."

"יהודים! החוצה – לשדה!" פורצת לפתע פנימה קריאת-אזעקה נרגשת.

דוד הנגר, בונה הבתים ביהוד, שמיהר לשוב מיפו לפני כניסת השבת – דוהר עתה על סוסתו לאורך הרחוב היחיד, ומזעיק את המתיישבים:

"יהודים! צאו מיד – העראברס חורשים את האדמה שלנו!"

"אתה נשאר כאן!" מודיעה ביילה לנער. "מספיק סיכנת את חייך היום כשירדת לבאר. אני סומכת על הקדוש-ברוך-הוא – אבל להעמיד אותו במבחן פעמיים ביום זה יותר מדי! אבא ומיכל ילכו."

"ואני אישאר איתך, מאחור?" בולע הנער מילים בהתרגשות.

"לא. גם אני הולכת. אתה נשאר!"

"עוד נראה."

למרות שהשבת נכנסה, יוצאים לשדות כל המבוגרים, גברים ונשים, מצויידים במקלות, במעדרים, במגרפות ובקלשונים, כדי למנוע את חריש אדמתם בידי שכניהם מכפר-ענא.

בשדה-המריבה כבר מושכים הפלחים תלמים בשתי מחרשות-עץ רתומות לשור ולפרדה. בשמלות ארוכות, שחורות ורקומות, ובפנים מקושטות בכתובות-קעקע – ניצבות הפלחיות על גבול השדה ומעודדות את הגברים בהשמעת קולות יללה משונים, תוך כדי שהן טופחות בכפות-ידיהן על שפתותיהן.

"אין לכם רשות לחרוש כאן!" אומר הגביר דוד-מאיר גוטמן. "השדה שייך לנו."

"אחי חוואג'ה גוטמן, בחיי ובחיי אחמד בני – טעות יש לך, זו האדמה שלנו, של אבותינו ואבות-אבותינו. האם מכרנו לכם אותה אי-פעם?" עונה לו אבו-אחמד, שיח' כפר-ענא.

"קנינו את האדמה בכסף מלא, אדון אבו-אחמד."

"כך גם סיפרתם לאחינו המסכנים במלאבס!"

"קנינו ביושר את אדמות מלאבס מקאסאר אפנדי ומטאיאן אפנדי."

"ילען-אבוהו קאסאר," מקלל השיח' את אביו של האפנדי, "וילען אבו-אבוהו טאיאן וילען אבוהם כל האפנדים השמנים שיושבים ביפו ועולים לירושלים ללקק את התחת של המושל רעוף-פחה, והם מרמים אותנו ומלווים לנו כספים בריבית קצוצה ומנסים להשתלט על אדמת אבותינו. ועכשיו באתם אתם לקנות מהעלוקות את האדמה ולא השארתם לנו דבר. חנקתם אותנו."

"רעוף-פחה ניסה להרוס את הבתים שבנינו ביהוד. והאדמה גדולה. ריקה. הסתכל סביב, אדון אבו-אחמד – יש מספיק מקום לכולנו."

"ארור מי שמוותר על אדמת אבותיו! יאללה אחים, המשיכו לחרוש!"

"אם תמשיכו – נעצור בעדכם, אם תפריעו ותפגעו בנו – נתבע אתכם למשפט אצל הקונסול האוסטרי והרוסי! אתם עוד תצטערו, אדון אבו-אחמד!"

"חוואג'ה גוטמן, יברך אותך אלוהים בשכל טוב, אבל אתה תראה מהר מאוד את הטעות שלך..."

"צ'ורט ווזנייה!" – שיקח אותם השד! – יורק בכעס דוד הנגר ומניף מקלו מול אחד החורשים.

"הם לא יזוזו!" אומר איכר אחר.

"אז אנחנו נדאג להזיז אותם מפה!"

"פחדנים! ילען דינכום! יהוד! שיכנזי! חנזיר! ולאד אל-מייתה!" צועקים הערבים, כלומר – ארורה דתכם, יהודים, אשכנזי, חזיר, בני-מוות, ואגב כך שולפים נבוטים, אלות קצרות בעלות ראש עבה ומסוקס, ומוטות ברזל, כדי להדוף את היהודים המסתערים עליהם.

*

כאשר הקטטה כבר לקראת סיום, מגיע אברהם ומקל בידו. הנשים עומדות אלה כנגד אלה וצורחות – הפלחיות בערבית והיהודיות באידיש, והגברים הודפים זה את זה ומחליפים ביניהם מהלומות.

צעיר ערבי, שחושש כי מחנהו נסוג, מרים מוט ברזל על דוד הנגר, אך השיח' אבו-אחמד ממהר להתייצב ביניהם. דוד הנגר מנצל את ההזדמנות כדי להוציא את המוט מידי הערבי, ועתה הוא עומד להכותו – אך איכר צעיר, יודה ההונגרי שמו, מרים קולו בשדה-המערכה באידיש, מבלי שהערבים יבינו את דבריו:

"רב דוד! חברייה! – זהירות... לאט-לאט... לא לפצוע וחס-ושלום לא לגרום לאחד הישמעאלים מכת-מוות! אתם רואים שגם הם נזהרים..."

אותה שעה מטיל עצמו אברהם אל פקעת המתגוששים כשהוא מכה במקלו לכל עבר וגם חוטף חבטות, שמרוב התלהבות אינו חש בהן. לא עובר זמן רב עד אשר הערבים, שנוכחו לדעת כי המתיישבים לא יניחו להם להמשיך בחריש-המריבה, מתחילים לסגת, וגוררים אחריהם את השור, הפרדה ושתי מחרשות-העץ.

אבל הנער, שנמוך מכל השאר, אינו חש בשינוי שחל בשדה-המערכה והוא ממשיך לנופף את מקלו מעל לראשו סביב, חותך בו את האוויר, מכה וצועק:

"כאן לא טוקמאק – יא אבו-אחמד! – יא ואסילי! – אדמה של יהודים זה לא ולאד אל מייתה! – כאן לא בורחים!"

לבסוף תופס בו יודה, שנפגע אף הוא מחבטת מקלו, ונוזף בו:

"אברמ'ל! השתגעת? את מי אתה מכה?"

"את הגויים! העראברס..."

"איזה ערבים על ראשך? הלא הם כבר הסתלקו!"

"אוי... רק עכשיו אני רואה!"

"מה אני רואה, אברמ'ל! הלא אמרתי לך להישאר בבית!" מניחה עליו את ידה גם אימו.

"אין דבר," מנחם אותה יודה, "טוב נער אמיץ שצריך לעצור בעדו – מגבר הססן שחייבים לדרבן אותו."

בדרך חזרה ליהוד רוב התושבים מרוצים מתוצאות הקטטה.

"מדוע צעקת – לא לפצוע! לא להרוג! - מה יש לרחם?" חוקר אברהם את יודה ראב, ההונגרי. "שודדים. גנבים. גם כאן אנחנו צריכים לפחד מגויים?"

"אסור להסתבך בגאולת-דם ובמשפט ממושך עם השכנים. גם לא בפציעה פשוטה – זה כלל חיים ראשון במזרח – אלא אם כן נמצא אתה בסכנת-נפשות ממש."

"גם כאן ניתן שיכו אותנו? כמו פחדנים? שיקחו לנו את האדמה?"

"הם לא מתכוונים לקחת אותה."

"אז על מה כל המהומה, מדוע באנו להרביץ מכות?"

"האדמה הזאת היתה פעם שלהם. אבל הם הפסידו אותה ונעשו אריסים עליה, כי במשך השנים הם מישכנו את היבול ושקעו בחובות לאפנדים מיפו. כאשר גוטמן וסלומון קנו את אדמת יהוד מהאפנדים, לא קיבלו הפלחים בעיסקה זו אפילו בישליק אחד. לכן הם מנסים עכשיו לטעון שיש להם חלק בבעלות, כדי שנשלם גם להם משהו."

"ומדוע ברחו?"

"פחדו שאם ייפצע או חס-ושלום ייהרג מישהו מאיתנו – נגרור אותם למשפטים בפני הקונסול האוסטרי או הרוסי. הפלחים עניים מכדי לשלם בקשישים לשופטים ביפו. אין לפלחים כוח לעמוד נגד הזאבטים והשאווישים, כלומר הקצינים והנגדים התורכים, רודפי בקשיש גם הם, שהיו באים לערוך חקירות ממושכות בכפר-ענא, אם היה נפגע מישהו מאנשינו."

"והקונסולים לא יכולים להפחיד אותם שלא יעלו על האדמות שלנו?"

"הקונסולים יכולים להגן על נתינים שלהם רק במקרים של פגיעה בגוף וברכוש, אבל לא במשפטים על קניית אדמות. באלה – החוק התורכי הוא הקובע."

"ומנין לך כיצד יש להתנהג עם הערבים?"

"היה לי מורה טוב. דאוד אבו-יוסף."

"ערבי?"

"לא. יהודי מבגדד. פרש אמיץ שבא אלינו על סוסתו ולימד אותי תכסיסים של שמירה ויחסי-שכנים, וגם קצת ערבית. הדבר היה בשנתנו הראשונה במלאבס, היא פתח-תקוה. לפני שהצרות אילצו אותנו לעזוב את המושבה. אתם עוד טרם הגעתם אז לארץ."

"תספר לי עליו, יודה? תסכים ללמד גם אותי כל מה שלמדת ממנו?"

"פעם אחרת. עכשיו הגענו, ואתה לך הביתה. עוד לא פגשתי נער אמיץ כמוך. בקרוב נחזור לגור על האדמות שלנו בפתח-תקוה, ואולי אתה תהיה השומר שלנו שם כשתגדל – וכולנו נתגאה בך!"

המשך יבוא