לאייל היקר שלום,
אתה היום בן שבעים. בשלב מסויים בחייך פרשת מעבודתך כדייל בכיר באל על, לאחר עשרות שנים, ואפשר לומר שהקדשת את זמנך לטיפול באשתך המנוחה סימה, שהלכה ודעכה לנגד עיניך. על כך אתה מספר בסרט "אפי סימה", שם עדיין רואים אותה בביתכם ברעננה, אך היא כבר לא במצב של דיבור.
איך כל זה קרה, ומה הרקע לכך, שאתה, אחר כל נדודיך, שהרי לא נולדת בארץ, וגם רצית להיות שחקן, ולמדת משחק בתל-אביב, עזבת כל זאת, השתקעת בדיילות, בהשפעתה של סימה, ולבסוף יצא שכאילו הכשרת את עצמך לאותו פרק של חייך שבו טיפלת בעיקר בה, ובסרט, בכישרון הדיבור שלך, כשרון ההצגה, הצלחת להעביר בצורה כה מרתקת את פרשת הדעיכה שלה.
למעשה, כל השאלות הללו כמעט שאינן נפרדות זו מזו, והן הביוגראפיה, הן הסיפור של חייך, הארצות שבהן חיית, השפות שאותן דיברת והשמות השונים שהיו לך בכל שלב בחייך.
ואיך היה המפגש שלך בתור נער עם ישראל, עם בני-הארץ? לאחר הגלגולים הבלגיים והלונדוניים שלך?
כיצד אתה חולק את סיפור החיים שלך עם הקהל שעימו אתה נפגש במסגרת ההדרכות או השיחות שלך ביד ושם?
אנחנו כמובן ממליצים לחפש ביו-טיוב את הסרט שלך ושל סימה כי הוא מסמך אנושי מרתק ונוגע ללב, והשאלות האלה באו להרחיב את הרקע למי שטרם ראה את הסרט, וגם למי שכבר ראה אותו.
שלך
אודי
לאודי שלום!
במרחק של זמן, כשאני מסתכל אחורה, נראה כאילו שב"תאטרון החיים" עשיתי חזרות לתפקיד הקשה של ליווי סימה לסוף חייה. "בחזרות" הרבות של עשרות שנות טיסה, הטיפול במאות אנשים, בתנאים לא תמיד קלים. בלא שידעתי זאת אז, תירגלתי וחזרתי על "המנטרה" שהכשירה אותי "לרגע האמת".
לו נשארתי בתיאטרון, בעולם האילוזיה, לא נראה לי שהייתי מפתח את הכלים להתמודד עם מציאות קשה של דעיכתה ומותה של סימה. האמנות היא חיקוי מקסים לחיים, אך חיקוי. בשבילי היצירה הם החיים עצמם. מעניין, אני מוצא שהכללים בשניהם זהים.
"גורל?" "יעוד?" – כל מה שקרה "היה נכון". העבר הוא מסמך חתום. השפות והשמות השונים הפכו אותי לשחקן. עם כל שם הייתי אדם אחר שמתנהג בהתאם לשמו ולתפקידו "במחזה" במקום שהוא נמצא בו.בכל שפה חדשה הקשבתי לסביבה ולמדתי להישמע כמותה.
כשעלינו לארץ, הייתי בן עשר, כמעט. הוכנסתי למוסד ילדים. שם פגשתי בפעם הראשונה בחיי את "בני מיני", ילדים ניצולי שואה שחלקם לא ידעו מי הם, כי הם לא הכירו את הוריהם שניספו.
אבי ניספה, אני את אבי לא הכרתי.
כשעזבתי את המוסד בגיל שבע עשרה, מיומנות החיקוי שלי את בני הארץ היתה כל כך גבוהה שזה נהפך לי ל"אני" שלי. חבריי לכיתה י"ב בחולון, ולאחר מכן בצבא – לא הבחינו שאני "שונה", שאנו "משם".
ב"יד ושם" אני מספר את סיפור ילדותי בפעם הראשונה בחיי, על פרנץ איגליצקי בבלגיה, פרדי איגליקי באנגליה, ואפי אייל עכשיו בת"א, ועל המסע הארוך שעבר כהרף עין. אכן הגיל משחרר.
אודי בתודה,
אייל