כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012, 327 עמ'
את הרומן היפה הזה של שפרה הורן ניתן לקרוא בלי הכנה מוקדמת, אבל בכל זאת, כדי שההנאה תהיה שלימה, אני מציע כי לפני הקריאה יקדיש הקורא מעט זמן לרענן את שק הידע שלו במיתולוגיה היוונית, כגון סיפורו של אוריון; כגון סיפורו של אורפאוס שהצליח לשכנע את האדס ופרספוני לשחרר את אוורידיקי אהובתו המתה שהוכשה על-ידי נחש, ואשר נאלץ להיפרד ממנה לנצח מפני שסובב את ראשו אליה ביציאה מן השאול; הקורא יזדקק גם למעט ידע על התמלילים (הליברטו) לאופרות על אורפאוס ואוּארידיצֶ'ה (אוורידיקי) של קלאודיו מונטוורדי (1567-1643) ושל כריסטוף ויליבנד גלוק (1714-1787); וכן רצוי שהקורא ייזכר בתכנים של מעשיות האחים גרים, ובעיקר "נערת האווזים", וכן בסיפורי הילדים של אריך קסטנר, ובעיקר "אמיל והבלשים" ו"שלושים וחמישה במאי". בוודאי יש עוד, כמו האופרה "טבעת הניבלונגים" של ואגנר, "1984" של אורוול, "מיכאל שלי" של עמוס עוז ועוד.
הגיבור הראשי של הרומן שלנו הוא אוריון, יתום מאב (שמו אולריך – אורי) שנולד בגרמניה ונהרג בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. אימו רצתה להפיל כי היתה נשואה לאורי רק חודשיים לפני שנהרג, אך יוהאנה הרמן, גרמנייה שעל זרועה מקועקע מיספר, הנחשבת על-ידי הסביבה לאימו של אורי, וסבתו של אוריון, מצילה את התינוק ואף מגדלת אותו. אימו, שעניינים לה עם גברים שונים, מתאהבת בחייל אוסטרלי ויורדת עימו למולדתו, כשאוריון היה בן שבע-עשרה ולפני בחינות הבגרות. יוהאנה לוקחת על עצמה את גידולו, חינוכו וכלכלתו.
אוריון קיבל את שמו כי הצליל מזכיר לסבתו את שמו אורי, אך הוא גם מזכיר את הסיפור היווני המיתי על הצייד אוריון שהתגרה באלים, ועל כן הֶרָה שלחה אליו עקרב שיכיש אותו. זאוס ריחם עליו וקבע אותו בקבוצת כוכבים בשמיים. הרה הוסיפה לשמיים את קבוצת הכוכבים העקרב, אך שתי הקבוצות אינן נפגשות – כשזו שוקעת – זו זורחת. בעברית קוראים לקבוצת הכוכבים הזאת בשם "כסיל" (כך מעירה אחת מאהובותיו של אוריון), ובאמת אוריון הוא דמות גדושת פוביות וחרדות: הוא חושש לעלות במעלית, ועולה חסר נשימה תשע קומות כדי להגיע לדירה בבית האבות "מגדל הכסף" שם מתגוררת יוהאנה בסוף חייה. יש לו חרדת טיסות (אימו שולחת לו כרטיס לאוסטרליה, והוא מסרב לטוס). יש לו טבע ילדי לאסוף מזכרות בתוך שפופרות (אפר עיפרון "נאצי", אהבה ראשונה לילדה א', נשימתה האחרונה של יוהאנה וכו'). הוא נחשב לחתיך, ונערות זורמות אל חדרו לשכב עימו, והוא מנהל פנקס בו פרטיהן האינטימיים של מושאי כיבושיו. הוא מבקש להרוויח כסף קל על ידי שיתרום לבנק הזרע, אבל אז נודע לו מפי הרופא הבוחן את זרעו שהוא עקר. ברוך, עמיתו לעבודה בספרייה הלאומית, מכנה אותו "אור-יום", וכריסטינה-אנה, אהובתו מכנה אותו "אורי-און". ל"אור" הזה תהיה משמעות בהמשך הספר.
גיבורה ראשית אחרת היא יוהאנה, הנחשבת לסבתו של אוריון. הילדים רוגמים אותה באבנים כי הם טוענים שהיא גרמנייה נאצית. היא נחשבת לאימו של אורי ולסבתו של אוריון, אך מד"ר הירשנזון, מאהבה השבועי של יוהאנה, וכן מאוחר יותר מתוך הארכיונים של מחנה ראוונסבריק בגרמניה, ומדברי לואיזה, יהודייה הגרה בגרמניה שהיתה יחד עם יוהאנה האמיתית באושביץ ובמחנה ראוונסבריק (עמ' 311 ואילך), מתברר ששמה האמיתי היה אלזה גריג, והיתה אסירה במחנה הזה משום דעותיה הפוליטיות. שם היא שימשה כאחות וכמיילדת של שאר האסירות. כל ילד שהיה נולד שם היו מטביעים אותו בדלי מים או מרוצצים את גולגולתו. היא נקראה למקרה חירום בעניינה של אסירה יהודייה בשם יוהאנה הרמן, שאובחנה כסובלת מטיפוס הבטן, אבל באמת אחזו אותה צירי לידה. אלזה נאלצת לבצע בה ניתוח קיסרי (הרופא לא היה במרפאה), ויוהאנה האמיתית נפטרת. אלזה גונבת את התינוק, בורחת מהמחנה, ולימים עולה לארץ ישראל כדי שהתינוק אולריך (לימים – אורי) יגדל כיהודי. מתוך הזדהות עם האם המתה ומתוך רצון לכפר על מעשי הנאצים, היא מאמצת את שמה של הנפטרת ומקעקעת על זרועה את המספר שלה (יוהאנה הייתה אסירה באושביץ, וב 1945 צעדה בצעדת המוות עד ראוונסבריק, שם עבדה במפעלי סימנס).
גם לאימו של אוריון, אביבה, יש עבר קשה – היא נזרקה כתינוקת מהרכבת שהובילה את אימה למחנה המוות, ומשום כך נותרה בה צליעה. היא גודלה במנזר ואחר כך הועלתה לארץ. היא איננה יודעת מהו שמה האמיתי ומי היו הוריה.
גיבורה משנית, שתפקידה להוביל את הקורא אל גיבורה ראשית אחרת, היא נעמה, בחורה יפיפייה שפוגשת את אוריון בבר, ומיד מציעה לו, כמקובל אצל צעירי ימינו, ללכת עימו לשירותים. אוריון מציע לה את דירתו, והם הופכים לזוג. היא כמומחית לבוטניקה מפצירה בו לעקור את שיח הוויסטריה שמטפס על הבית, פריחתו קצרת ימים ושורשיו מסוכנים ליסודות הבית. אוריון אוהב את השיח הזה כי הוא מכניס אורחים ומזכיר לו את הלילך שיוהאנה (היא אלזה גריג) כל כך כמהה אליו. נעמה מזלזלת בכל מה שיקר לו: בהתנדבות שלו להשאיל ספרים שנשרפו על ידי הנאצים מול כיכר האופרה בברלין ב 1938 (על כך בהמשך), היא בזה לחברים שלו, מביאה לביתו את החתול הפראי זיזי שעלול להיות אויב של התוכי הקאקאדו, שחשבוהו בטעות לנקבה, ולכן קראו לו שרה. לבסוף הם נפרדים בריב גדול, אך קודם הם מתוודעים לגיבורה ראשית אחרת, הלא היא הצעירה הגרמנייה בשם כריסטינה-אנה.
כריסטינה-אנה, זמרת אופרה, היא השכנה של אוריון, והיא באה להתלונן על כך שהוא ונעמה מרעישים, והקיר דופק לה. כשאוריון רואה אותה הוא מוקסם ומתאהב בה נואשות. הוא בטוח שהיא האישה שנועדה לו – "די באשערטע" (עמ' 47). כשלאחר הפרידה מנעמה היא באה לבקש ממנו כוס סוכר ומזמינה אותו לאכול מן העוגה שאפתה – מתרקם ביניהם רומן סוער. כריסטינה-אנה היא מן הגרמנים שמבקשים לכפר על פשעי הנאצים, והיא אפילו חושבת להתגייר, היא גורמת לאוריון אושר גדול, למרות הכעס שכועסים עליו על כך שהוא מתחבר אל גרמנייה. האושר שלו נפגם מכך שהיא נעלמת בלילות לעבודה בקברטים. אוריון עוקב אחריה ומסתבר לו שהיא שרה במאורת סקס במתחם הבורסה ברמת גן. תיאור מועדון החשפנות בו היא שרה מזכיר את התיאורים ב"אלנבי" מאת גדי טאוב. הוא דורש ממנה לנטוש את העולם המנוון הזה, והיא אמנם נשמעת לו בצער, אך האהבה שלהם נתקלת במכשול נוסף: זמרת אופרה מפורסמת חולה, והאופרה של ברלין בניצוחו של דניאל בארנבוים מזמינה אותה להחליפה. זוהי קפיצה אדירה בקריירה של זמרת צעירה, והיא נאלצת לעזוב את אוריון ולטוס לברלין. אוריון נשבע ליוהאנה (הלא היא אלזה גריג) כי לא ידרוך על אדמת גרמניה, אך הגעגועים מתגברים הן על השבועה והן על חרדת הטיסות שלו, והוא טס לברלין. לפני זה הוא משמיד כל מה שקשור לעברו – הוא עוקר את הוויסטריה ושורף את ענפיה, הוא זורק את כל המבחנות ששומרות את זיכרונותיו (ביניהם פיסת סדין מוכתם בדם מליל המשכב הראשון שלו עם יעל אחותו של חברו הטוב שנהרג בפעולה קרבית). הוא מתפטר מ"הספרים השרופים" ותורם אותם ל"יד ושם" וגם מקעקע על זרועו את המספר של סבתו האמיתית וסבתו המאמצת. בברלין הוא מבקר לכיכר האופרה, שם מצויה האנדרטה של אולמן לשריפה הספרים ב 1938 (חדר בתחת לאדמה, ובתוכו מדפים ריקים). קונה כרטיס יקר לאופרה "אורפאוס ואוארידיצ'ה", אך מצליח להגיע רק למערכה השנייה. הוא שמח שבליברטו של האופרה של גליק הסוף טוב – אורפאוס מתאחד עם אוארידיצ'ה, שלא כמו במיתוס המקורי וכמו בליברטו של האופרה של מונטוורדי. בדי עמל הוא מצליח להגיע אל כריסטינה-אנה הזוכה להצלחה בלתי רגילה ולשמירה הדוקה של שומרים. החשש שלו שהיא אולי התחברה לגבר אחר – התבדה. כריסיטנה-אנה אוהבת אותו, מתייחדת עימו בחדרה הקטן, ומבשרת שהיא הרה לו. הם חוזרים ארצה כדי שתלד כאן, אבל הלידה קשה מאוד ונאלצים לערוך לה ניתוח קיסרי שממנה היא לא קמה – מקרה יוהאנה הרמן המקורית חוזר על עצמו. לפני מותה כריסטינה מבקשת לקרוא לתינוקת בשם אוארידיצ'ה, ואילו אוריון שהופך להיות אבא מוטרף על בתו – מכנה אותה אורלי, ובאמת המילה הראשונה שהתינוקת האומרת היא "אור –או".
גיבור לא פחות חשוב ביצירה הוא פאלאדה (פ"א רפה), מכונית הוואן של אוריון. מדובר באוטו גלידה ישן, שאוריון קנה כדי להוביל בו את "הספרים השרופים". אצל יוהאנה על הוויטרינה הייתה צנצנת עם אפר. אוריון הילד וחבריו כמהים לדעת במה מדובר, וכשיוהאנה נעדרת מהבית, הם טועמים את האפר. לימים נודע לאוריון שבצנצנת אגרה יוהאנה, אז נערה צעירה בשם אלזה גריג, מעט מהאפר של שריפת הספרים הגדולה בכיכר האופרה. שם ראתה לרגע גם את הסופר הנערץ עליה (ואחר כך גם על אוריון) – אריך קסטנר, שאת ספריו שרפו באותה מדורה. אוריון, שהיה ספרן בספרייה הלאומית בירושלים, מחליט לרכוש ספרים בתרגומים שונים, אלה שהגרמנים שרפו באותו אירוע מזעזע. יוהאנה מעניקה לו מימון, ואוריון קונה את האוטו הנ"ל, ורוכש "ספרים שרופים" מספריות פרטיות שונות. האוטו של אוריון היה כאמור אוטו גלידה, על כן כשצריך וכשלא צריך הוא שר את "אבא'לה בוא ללונה פארק". אשר על כן כינה את האוטו – "פאלאדה", כשמו של הסוס המדבר מתוך המעשייה של האחים גרים – "נערת האווזים". במעשייה הזאת משרתת מצליחה לגבור על גבירתה הנסיכה שהלכה להשתדך עם נסיך. המשרתת מציגה עצמה כנסיכה ודורשת לכרות את ראשו של הסוס משום שהיא פחדה שהסוס המדבר יגלה את סודה, אלא שראש הסוס המשיך לדבר, וזה גורם בסופו של דבר שהמלך הבין מי הנסיכה האמיתית שנדונה בעטייה של המשרתת לשמש רועת אווזים. כיוון שהאוטו מדבר גם כאשר המנוע כבוי – אוריון מכנה אותו פאלאדה. אגב שם העט של הסופר רודולף וילהלם פרידריך דיצן, מחבר הרומן המפורסם "לבד בברלין" הוא האנס פאלאדה על פי שמותיהם של גיבורי מעשיות האחים גרים (באגדות אלו יש כחמישה גיבורים בשם האנס).
אגב שריפת ספרים, המחברת מזכירה ברמז שהאנושות לא למדה מהאירוע הטראומטי ההוא בכיכר האופרה בברלין – יהודים שרפו ספרים של ערבים כדי להתחמם (עמ' 99), מוסלמים שרפו את ספריו של סלמאן רושדי, מחבר "פסוקי השטן" (עמ' 186) ובנות הברית שרפו את ספריהם של הנאצים (עמ' 187).
ולא נשכח, כמובן, את שרה התוכי הקאקאדו שחשבוהו בטעות לנקבה. אימו של אוריון וסבתו המאמצת יוהאנה התגוררו במתחם דירות שננטש על ידי ערבים במלחמת השחרור. בבית הנטוש הם מצאו את התוכי, שידע מילים בערבית, ויוהאנה אימצה אותו. הקאקאדו למד לדבר מילים בגרמנית, וחיקה את הדוברים בחדרה של יוהאנה, חדר שהיה למעשה מוסך שהוסב למגורים. אחרי מלחמת ששת הימים חזר בעל הבית הערבי וביקש את התוכי. יוהאנה הציעה לערוך לתוכי מבחן "מעגל הגיר הקווקזי", והתוכי בחר בה. הערבי דמע ולקח מהחצר צנצנת עם העפר של המקום שהיה שלו. הצנצנת הזאת מבקשת להקביל, ללא ספק, לצנצנת האפר של יוהאנה. התוכי מלווה את יוהאנה כל חייה, וכאשר היא עוברת ל"מגדלי הכסף", וסימני שיטיון מורגשים אצלה בבירור - היא דורשת ששרה תבוא עימה. אחרי מותה, הציפור עוברת לאוריון, וכאשר הוא מתכוון לטוס לברלין לפגוש את כריסטינה-אנה, הוא מפקיד את התוכי בידי מנהלת הבית ב"מגדל הכסף", ושם הציפור מתה. אוריון קובר אותה בשוחה שאביו כרה לפני מלחמת ששת הימים, ובוכה עליה כפי שלא בכה על מות סבתו המאמצת.
מיספר מילים על שם הספר ועל מבנהו: כבר בעמוד 27 מוזכר מפי הגיבור אוריון כי הוא מתכוון לספר את סיפורו בדרכם של העקרבים, שאלה במחולם מזגזגים קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה. כלומר, הסופרת מצהירה, מתוך גרונו של גיבורה, שלא יצפה הקורא למהלך קווי של פרטי הסיפור. ובאמת זאת עבודה לא פשוטה לעקוב אחרי מהלך העלילה. אני מודה שבמשך עשרות עמודים לא היה לי ברור אל מי פונה אוריון בגוף שני – ליוהאנה, לנעמה או לכריסטינה-אנה. כריסטינה-אנה מופיעה בדלת של אוריון כבר בעמ' 37, ואל שמה אנחנו מתוודעים בעמ' 38, אך לאורך כל הספר הוא פונה אליה בגוף שני, ושמה לא מוזכר אפילו פעם אחת, ורק בעמ' 306 מוזכר שמה מפי מנהל ההפקה של האופרה של ברלין. והרי היא הגיבורה הראשית ביצירה, והיא המוזה של הגיבור אוריון ושל הספר כולו?!
כאמור, במיתולוגיה היוונית העקרב עוקץ את אוריון (לפי גירסה אחרת אפולו גרם למותו משום שארטמיס אחותו התאהבה בו), ומסתבר שהמזל של אוריון הוא בדיוק מזל עקרב. (עמ' 65, 235). אוריון רוקד עם כריסטינה כמו זוג עקרבים (עמ' 75), היא מלקקת את איברו ומכנה אותו "דֶר סקורפיון" (העקרב בגרמנית), והיא גם מבקשת לדעת אם במשכבו הראשון עם יעל הוא רקד גם איתה במחול העקרבים (עמ' 162). אוארידיצ'ה של פון גלוק לא הוכשה על-ידי נחש, אלא על-ידי עקרב, כי ג'מאיקה, מקום ההתרחשות של אהבת אורפאוס ואוארידיצ'ה על פי הליברטו של פון גלוק. אוריון מבטיח לשאת את בתו הקטנה, שהוא מטורף אחריה, על גבו כמו אימא עקרב הנושאת על גבה את צאצאיה (עמ' 322). אוריון מבטיח לתינוקת שלא יבהיל אותה עם מעשיות על ראשי סוסים כרותים, על נחשים ועקרבים, על אהובות שלא חזרו מהשאול, וגם לא יספר לה איך רקד עם אימא שלה את מחול העקרבים (עמ' 326; ראו גם עמ' 30, 231, 256).
הספר איננו קל לקריאה, וברובו משרה אווירת נכאים (קורותיהם של ניצולי שואה, סיפוריהם של הנופלים בקרב, מותן של שתי נשים בלידה וכו'). בעיקר מדכאים הקטעים המתארים את שיטיונה של יוהאנה כשהיא מתחילה להתבטא בגרמנית ובתבניות אנטישמיות ("מישלינג", "פרפלוכטֶה יודֶה", ראו קדימון בעמ' 215-212, 216), את גסיסתה, את מותה, קבורתה כגוייה בבית הקברות "מנוחה נכונה", זריקת חפציה אחרי מותה ומסמכיה שהפכו הפקר (עמ' 230-196). הקורא ממש מתאהב ביוהאנה לאורך היצירה, היא אלזה גריג, והנה מה עולה בסופה!
אני זוכר רק סיטואציה אחת שהעלתה בדל חיוך על השפתיים כאשר יוהאנה דרשה מהמאהב שלה ד"ר הירשנזון ללמד באופן מעשי את אוריון הקטן איך משתינים בנים בעמידה (עמ' 243-242).
הספר לא קל לקריאה, אך לדעתי הוא ראוי ביותר להשקעה שהקורא משקיע בקריאתו, ולא רק בגלל העלילה המעניינת, המסרים הגלויים והסמויים, המבנה הארכיטקטוני המיוחד של היצירה, אלא גם, ואולי בעיקר בגלל הנפלאות השפה של שפרה הורן. הרי שלוש טעימות:
"בעונג עקבתי אחר הגורים. פעיותיהם התובעניות, גרגורם העדין, עיני הענבר הסוקרות עולם חדש, הילוכם המתנדנד הלא יציב, הבעת פניהם העגומה, פרוות הקטיפה הסומרת בלי סיבה. בכריות אצבעותיי חשתי את טופריהם הדקיקים עדיין ואת שיניהם שאך הנצו. אהבתי לרחרח את כפות רגליהם ולהתבונן בזקנקן הלבן שצימח סנטרם מחלב שניגר. משגדלו נדמו לפאר היצירה האלוהית, מכונות ציד נוצצות, גמישות ומשכללות המצוידות במיטב הטכנולוגיה הזואולוגית... אהבתי להפשיל את אוזני הסחוס שלהם מן החוץ פנימה, ממש כיוהאנה ההופכת גרב לתיקון על גבי פטרייה מעץ, ובטרם ינערו ראשים הייתי מתעמק במצולות הקונכיות שנחשפו ובשבלולי תלוליות רכות שגדלו עליהן זיפים נוקשים וטלאים מבריקים" (עמ' 60).
"בלילה ההוא הצטמררתי מפחד כששמעתי אותה מתקרבת אלינו. הראשונה שחשה בה היתה התאנה, שטפחה על המרפסת במניפותיה וגזעה חרק בתלונה קולנית. אחריה התייסרו באיוושה חרישית עצי הגן הנמוכים, עד שנפרץ החלון בפיהוק קולני והרוח פרצה פנימה, נושאת עמה נשורת עלים ופרחים שיבשו. נשיפות פיה עילעלו בבהילות בדפי הספר ששדרתו נחה בפישוק רחב על הכיסא לצידי, והפריחו מעל דפיו תמונות, אותיות ומעשיות שלא ייאמנו. אחר-כך זיגזגו ברקים דרכם ברקיעים עליונים, מאחים לשבריר שנייה את השמיים ואת הארץ ואת כל צבאם באזיקי פלדה מסנוורים..." (עמ' 126-125).
"ספרים ישנים נושפים עליי את נשמת אפם, את ריח הבריות שמיששו אותם. ידי אוחזת בשדרתם, אני עוגב עליהם, מחליק את דפיהם, והם נחשפים בביישנות ומתוודים על עברם הרומנטי, אם נאהבו או נכלמו באין קורא, שהרי יש מהם השרויים בבתוליהם וגיליונותיהם עדיין אחוזים זה בזה בשוליהם העליונים, ואילו אחרים התרפטו מאהבת יתר, דפיהם רכים ולוטפניים והם נושאים עליהם את מטענם הגנטי של קוראיהם: טביעות אצבעות חמדניות, הערות שוליים, משפטים מסומנים, אוזני חמור וכתמי מזון שמנוניים המעידים עליהם שנאחזו גם בזמן הסעודה" (עמ' 178).
מבחינת רמת העברית נראה לי ששפרה הורן משתווה רק לס' יזהר ולגבריאלה אביגור-רותם, הגם שהסגנון והתמטיקה שונים לחלוטין.
ועוד שתי הערות: הספר כתוב בגוף ראשון, והדובר הוא גבר. כמו שעמוס עוז הצליח להרעיד לבבות כשכתב את "מיכאל שלי" מתוך נקודת ראות של אישה, כך עשתה שפרה הורן בספרה זה מנקודת מבט של גבר. וכן, הספר הזה לא רק שאיננו מבייש את קודמו המצוין "המנון לשמחה" (2004), אלא לטעמי אף עולה עליו.
ממליץ בחום.
אהוד: מלכתחילה לא היתה לי כוונה לקרוא את הרומאן, אבל לאחר שקראתי את הביקורת שלך, ובייחוד את "טעימות" הציטוטים מהספר, כגון "יהודים שרפו ספרים של ערבים כדי להתחמם (עמ' 99)," וזאת בהקשר של שריפת הספרים בידי הנאצים – דומני שפחתו הסיכויים שאגיע אי-פעם לקרוא בו. אבל כנראה שספרים כאלה – זה מה שהולך היום בברנז'ה, ואני קצת מתפלא עליך שאתה מתפעל מהם.
משה גרנות
על הרומן "מחול העקרבים" מאת שפרה הורן
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר