סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק רביעי

בר-מצווה לעגלון צעיר

יפו. בדירה הצרה, בתוך חומות העיר העתיקה, גרים יצחק-צבי, אשתו ביילה, הבנות איטה וחנה, אשתו הצעירה של מיכאל, רבקה, ואברהם. מיכאל עובד כל ימי השבוע ביהוד, ורק לשבתות הוא חוזר עייף אל המשפחה ביפו.

אברהם שמח על שנפטר מהלימודים ב"חדר". הסימטאות הצרות של יפו אמנם פחות נעימות מחצרותיה של נחלת-שבעה, אך מחוץ לחומות יפו יש עולם נהדר. לא גבעות ירושלים הצחיחות, המלאות סלעים, אלא פרדסים ירוקים, כרמים, חולות זהובים וים כחול.

*

מהרובלים שהביאו מרוסיה, נשאר מעט מאוד. יצחק-צבי מתייעץ עם יהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקוה, מה לעשות.

"קנה זוג סוסים ועגלה. מיכאל יוביל אבנים-לבניין למתיישבים, וגם ישגיח על בניית הבית שלכם."

יצחק-צבי משקיע חלק ניכר משארית כספו בקניית שני סוסים, בשוק השבועי בלוד, ועגלה אצל איכר גרמני מהמושבה שרונה. הערבים משתמשים לתחבורה בעיקר בפרדים, חמורים וגמלים. בייצור העגלות התחילו רק לפני שנים אחדות הטמפלרים, איכרים חרוצים מווירטמברג שבגרמניה, שעלו לארץ ויסדו בה מושבות לדוגמה, ככפרים שהיו להם בארץ-מולדתם. שרונה נמצאת צפונית-מזרחית ליפו, על גדת ואדי מוסררה, בדרך לשכם.

"הצלחתם של הטמפלרים," מספר שטמפפר ליצחק-צבי, "עודדה אותנו ללכת בעקבותיהם כאשר חלמנו לייסד את פתח-תקוה, מושבה עברית ראשונה בארץ-ישראל, שאנחנו מקווים לחדש אותה בקרוב."

*

ביום שישי בצהריים נשמעת כבר מרחוק צהלת סוסים ועימה שריקת שוט באוויר. אברהם רץ לקראת אחיו, הנוהג בעגלת-המשא של המשפחה; עולה לשבת לצידו על הקרש הקידמי, שמרופד בשק ומונח לרוחב כמושב. השניים נוסעים לעבר הדירה הקטנה שבה מצטופפים בינתיים בני-המשפחה.

"איך עבר השבוע? שמרת על אבא ועל הנשים?"

"כולם בריאים, מיכל. אבל מחניק לי ביפו. מתי נעבור ליהוד? אני רוצה לצאת, די נמאס. אין לי כאן חברים. אבל מה שטוב ביפו, שמדברים בה רק ערבית, גם היהודים, שכמעט כולם ספרדים."

"דיו! דיו!" מזרז מיכאל את צמד סוסיו, "בקרוב נגמור לבנות את הבית, נחרוש את השדה..."

נערים ערבים יחפים, לבושי בלואים, רצים אחריהם בסימטה. על הקורה האמצעית של העגלה, מאחור, מיטלטל דלי להשקיית הסוסים. נער ערבי, שתלתליו אפורים מאבק ומדובללים כצמר כבשים, מנסה לתפוס מקום-ישיבה על הקורה, ואולי גם לקנות במשיכה משהו מהעגלה עצמה. בינתיים הוא מחייך אליהם ומגרד בראשו. מיכאל פונה לאחור ומניף את השוט באוויר, לשם איום. הנער קופץ ויורד, כנפגע. מקהלת קללות שלו ושל חבריו מלווה את העגלה:

"אילען דינכום! שיכנזי חנזיר! כלב אבן כלב ואחוהו כמאן אבן כלב! וי יא נאס, יא נאס! דרבני יאהודי כפר!" כלומר, הוי אנשים, היכה אותי יהודי כופר.

"ילען דין-דין דינכום, יא ניג'ס! עלא זובי – כפר, יא חמאר! אנת כזבן אבן כזבן מן מדינת אל כזבנין! יאללה, רוח מן הון! יא אהבל!" – נעמד אברהם על העגלה הנוסעת, נשען בידו האחת על כתף אחיו הגדול שיושב ומחזיק במושכות, ומשיב מנה אחת אפיים לנערים, בשטף חרפות מקומיות שמדהים אותם ומשאירם פעורי-פה מאחור. והערבית, למרבה הפלא, מתנגנת בפיו כמעט ללא שמץ של גמגום.

וכמו כדי לאשר את דבריו מתחיל צמד הסוסים לצהול ולהחריא כשהוא מותיר אחריו מנות של גללים, טריות ולחות, באבק הסימטה.

"הי! אני רואה שאתה כבר מקלל בערבית כמו אחד ה'שקצים'? חכה-חכה 'תכשיט' שכמוך, שאבא ישמע אותך! רב אברום שפירא השלושים-וחמישה בשושלת – מנבל את הפה כאחד מפושטי-הנבלות בשוק!" צוחק אליו מיכאל.

"אל תדבר אלי כמו ה'מלמד' מירושלים. אני מדבר בשפה של יפו, השפה שהם מבינים! השפה שצריך לדעת אותה מי שרוצה לחיות כאן!"

"אברום, אתה עוד לא 'בר-מצווה' וכבר נעשית 'מומחה' לארץ-ישראל!?" מעביר מיכאל את המושכות לידי הנער ומרשה לו לנהוג בעגלה.

"מיכל, קח אותי אליך ליהוד... אני אטפל בסוסים, הכל, אעזור לך..."

*

מיכאל שקוע בדגים ובתבשיל החם של ארוחת יום שישי. במשך השבוע חי על פיתות אחדות, גבינה יבשה, זיתים, אבטיחים וענבים. אשתו הצעירה ואימו עומדות עליו ומגישות לו מכל טוב, ממה שחסכו מפיהן במשך השבוע. לאחר ששבע הוא אוזר אומץ ופונה לאביו. יצחק-צבי יושב בראש השולחן, מלטף זקנו ומזמזם זמירות של שבת.

"אבא, אני חושש שלא נספיק לסיים את בניית הבית לפני הגשמים. צריך לקחת עזרה. אי-אפשר לעבוד גם בעגלה וגם בבניין."

"תיקח עוד פועל..." ממשיך האב לזמר.

"צריך מישהו שאפשר לסמוך עליו. כששולחים אותו עם עגלה וסוסים, צריך לדאוג שהם לא יברחו ממנו והוא לא יברח איתם... מישהו נאמן, כמו משפחה..."

העיניים ננעצות באברהם.

"אברמ'ל לא יבוא איתך!" מודיעה ביילה. "הוא ילד! עוד לא בר-מצווה! הוא צריך ללמוד, כמו כל הגברים במשפחת שפירא."

"כבר למדתי קצת ערבית, ואני גם יודע לנהוג בסוסים. אני רוצה ליהוד! יותר טוב לי שם מאשר ביפו."

"שם קשה מאוד," אומר יצחק-צבי. "ואתם שני הבנים שנשארו לי בשביל ארץ-ישראל. אם חס ושלום ניכשל... כל פעם שמפליגה אונייה מיפו, יהודים חוזרים בה לגולה. אני מתפלל יום-יום שנישאר כולנו כאן, שנצליח."

"אבא, תקשיב, אברום ילמד להיות עגלון. אם יהיה צורך יוביל במקומי את אבני הכורכר מוואדי אל-עסל ליהוד, ואני אוכל להשגיח על הבנייה. בינתיים תהיה פרנסה למשפחה מעגלונות. עד שנחרוש ונזרע ותבשיל החיטה – יעברו חודשים רבים."

ביילה מתחילה לבכות.

"מה את בוכה, אמא?"

"אוי לי שהגעתי לכך – מיכל ואברמ'ל, בנים שלי, נכדים של ארבעים ושניים דורות של רבנים – יהיו בעלעגולס!?"

"אבל הם יהיו עגלונים בארץ-ישראל, ביילה, וזה העיקר!"

"אברמ'ל ילדי, אם יקחו אותך לעבוד בעגלונות, לעולם כבר לא תלמד."

"אמא, אני אלמד – סוסים!"

*

בוקר יום ראשון. זוהי השעה המאושרת בחיי אברהם מאז הגיעו ארצה. שיירה של עגלות מתאספת עוד בטרם האיר השחר ויוצאת מזרחה, בדרך ליהוד. העגלות עמוסות צורכי אוכל, קרשים, חביות, כדים, מחרשות, כלי עבודה וחומרים לבניין ולשדה. מיכאל אוחז במושכות ואברהם יושב מאחור במרומי הר של מטען המחוזק בחבלים, ומשגיח שלא ינסו לגנוב מהעגלה.

ביהוד, משני צידיה של הדרך הראשית, מתרוממים קירות בתים אחדים, בנויים אבני-כורכר מחוזקות בטיט בהיר, חום-ורוד. על גג בית אחד מציבים מבנה אלכסוני של קרשים ולוחות, כדי לקרותו ברעפים. כבר כרו גם באר. לולא מצאו בה מים לא היה אפשר להקים את היישוב.

הם פורקים את מטען העגלות על הגבעה. אחדים מהמתיישבים נשארים לעבוד עם הבנאים הערבים, בהדרכת דוד נוביק, הנגר, שקיבל על עצמו את עבודות-העץ בבנייה. אחרים, ובהם מיכאל ואברהם, יוצאים בעגלות ריקות לעבר גבעות ואדי אל-עסל, כלומר "גיא הדבש", לחצוב שם אבני כורכר נקבובי ופריך, ולהעמיסן על העגלות.

זהו יום העבודה הראשון של אברהם בארץ-ישראל. יום לא קל. שלהי קיץ והשמש מכה באכזריות. הדרך הגרועה, היבשה, או שהיא מעלה אבק, או שהיא חולית וטובענית. הסוסים מתעייפים ולא פעם צריך לעזור בדחיפת העגלה, שגלגליה טחנו את החול עד ששקעו בו. אין צל. לא נראה שום עץ בסביבה לנוח תחת צמרתו. אין כלום. רק שמש, שמיים גדולים, ואדמה רחבה וריקה לכל עבר.

ידיו של אברהם מלאות עבודה. בחנייה עליו להשקות את הסוסים ולהלביש מתחת ללסתותיהם שקי-ראש מלאים חציר ותבן ללעיסה. לעזור בפריקה, בהעמסה ובדחיפת העגלה. להיטלטל בעגלה מאחור כל הדרך, כשהוא שואף אבק ופניו צרובים בשמש.

עד שהם מגיעים לוואדי אל-עסל, בני-ברק של ימינו, וחוצבים ואוספים די אבנים להטעין על העגלות – שוקעת השמש ומחשיך היום. אי אפשר לחזור ליהוד. העגלונים, רובם מן המתיישבים, ועימם פועלים ערבים אחדים, לא נראים מופתעים או מודאגים. הם מסדרים את העגלות בצורת ריבוע סגור, מתירים את הסוסים והפרדות ומכניסים אותם פנימה, ואחר-כך משקים וקושרים אותם היטב שלא יברחו או ייגנבו במשך הלילה. אחר-כך מדליקים אש בשיחים יבשים שקוששו, לחמם מים לתה. מוציאים פיתות וזיתים עם גבינה יבשה, לועסים ומדברים על רעוף-פחה, המושל התורכי של ירושלים, שמעכב עדיין את הרשיונות לבניית הבתים. כל אחד בתורו לוגם מכד החרס שהביאו עימם, שוטחים שקים בעגלות, שוכבים עליהם בבגדיהם, מתבוננים ברקיע הזרוע כוכבים ונרדמים אחד-אחד בהשמיעם עד מהרה קולות נחרה שבוקעים את הליל וגוברים על יללת התנים.

אברהם שוכב ער. ידיו שרוטות ומלאות יבלות. פניו בוערים למרות קרירות הערב. הוא נזכר בלילה הראשון שלו בארץ-ישראל, כשלן תחת כיפת השמיים בבאב-אל-ואד.

"מי שומר עלינו, מיכל?" שואל אברהם.

"הבהמות קשורות יחד ואי-אפשר להוציא אותן. אם יתקרב מישהו, יתחילו הסוסים לצהול, ונתעורר."

"הלוואי שנתעורר בזמן."

"יש כאן, תחת השק, נבוט גדול."

"תרשה לי לגעת בו?"

"תגיד את האמת, אברום, היה לך קשה היום? אתה מתגעגע הביתה?"

"לא נורא. רק חבל שאני לא יכול לספר על כך לחברים בטוקמאק. לא יאמינו שאני עובד בכפר, בארץ-ישראל! את נציב המלח של אשת לוט עוד לא ראיתי, גם לא את סולם יעקב ואת ערשו של עוג מלך הבשן, אבל אבנים כמו אלה שעליהן בטח ישן יעקב אבינו, אני כבר מכיר היטב."

*

כאשר הם חוזרים ביום שישי ליפו – והנה אסון! לאחר מחלה קצרה מת מנחם, בנו של יצחק-צבי. בני-המשפחה נסעו עוד אתמול לירושלים, לשבת "שבעה" בחברת האלמנה ובתה. ביום ראשון בבוקר עולים מיכאל ואברהם בעגלה לירושלים, וכל העבודות נדחות בשבוע.

בבית האבלים מתרפקת ליבה-רוחל הקטנה על דודה אברהם, שמבוגר ממנה רק בשנים אחדות.

"אל תבכי, רוחל," מלטף הנער את אחייניתו היושבת על ברכיו. "אנחנו, כל מי שנשאר מהמשפחה, עוד יגיע לפתח-תקוה, וגם אתן תבואו איתנו. לא נעזוב אתכן! נבנה אחוזה גדולה, ויהיו לנו סוסים וכרכרות, כמו בחוץ-לארץ. אני אסיע אותך בעגלה, ברחובות המושבה החדשה..."

יצחק-צבי מתבונן בבן-זקוניו ובנכדתו היתומה. מדוע מתאכזר הגורל לבני-משפחתו דווקא לאחר שעלו לארץ-ישראל? האם לא עשה הטוב בעיני אלוהיו? והוא ממלל את נבואת ירמיהו: "ובאו ורננו במרום ציון, ונהרו אל טוב השם, אל תירוש ואל יצהר ואל בני צאן ובקר, והיתה נפשם כגן רווה, ולא יוסיפו לדאבה עוד."

*

כאמור, ימי השבוע עוברים על אברהם ואחיו ביהוד ורק לשבתות הם חוזרים ליפו. כסף לקניית עגלה וצמד סוסים נוספים כבר לא נותר בידי יצחק-צבי, שמעתה חייב לדאוג גם לכלכלת מנוחה האלמנה וליבה-רחל היתומה בירושלים. מיכאל משגיח על השלמת הבנייה, ואברהם נעשה עגלון. מבוקר עד ערב הוא עובד בהובלות. כבר למד לדבר עם הסוסים בשפת העגלונים – "דיו" לזירוז ו"הויסה" לעצירה, משתמש בשוט בעדינות, רק לרמוז להם על רצונו. ומעבודתו הוא מפרנס את המשפחה. בלילות ישנים השניים בבניין הלא-גמור. מעליהם פרוש רקיע מנוקד כוכבים.

בוקר. אברהם, חבוש כובע רחב-שוליים ולבוש בגדי-עבודה פשוטים, מוציא את הסוסים מהסככה, מניח עליהם רסן וריתמה וקושר אותם ליצול. עולה לעגלה, מושכות ושוט בידו.

"היום תיסע לבדך לוואדי אל-עסל," אומר מיכאל. "אני נשאר עם רב דוד להשגיח על בניית הגג. אם הפועלים יטעו, בחורף מי-הגשם יחדרו פנימה."

"מיכל, האם לא מסוכן לשלוח לשם את הילד לבדו?" שואל דוד הנגר.

"ראה, אבא כבר מבוגר מדי לעבודה זו, ואם ניכשל, ניאלץ לחזור לאוקראינה בבושת-פנים ובלי רובל אחד. אברום, אל תפחד. יש נבוט בעגלה תחת השק. אל תעצור, ותשתמש בו רק בלית ברירה. ובמקום שיש אבנים בדרך, תיזהר שלא יישבר לך גלגל!"

הדרך לוואדי אל-עסל עוברת ללא תקלות. העגלה ריקה וקלה, הסוסים עדיין רעננים, טל הבוקר מונח על הדרך, עושה את החול לח ופחות טובעני. ליד משוכת-צבר אברהם עוצר את הסוסים, ובהנפת נבוט מפיל פירות אחדים. הוא מגלגל אותם היטב בחול כדי להסיר את הקוצים, מפשיל את קליפתם באולר קטן, כפי שלמד מהערבים, אך נזהר לא לאכול יותר משניים-שלושה סאברס. אומרים שאכילה רבה מהפרי הזה סותמת את המעיים ועלולה להזיק לבריאות. אילו רוחל היתה כאן, הוא מהרהר, הייתי קולף גם לה.

אחר-הצהריים, בנסיעה חזרה, מתנהלת העגלה לאיטה. מיטלטלת בכבדות בדרך גרועה, מלאה חריצים ואבנים, גלגליה חורקים כעומדים להישבר. ליבו של אברהם מפרפר. כל גלגל שבור, הזקוק לתיקון אצל הנפח הגרמני בשרונה – הוא הפסד כספי נוסף למשפחה.

בהמשך הדרך מתחלפת הקרקע הקשה באדמת חול טובענית, והגלגלים שוקעים בה. קריאות-זירוז של אברהם לסוסיו אינן מועילות. הוא מצליף קלות בשוט: "דיו! דיו! רק עוד קצת, עוד מאמץ... דיו!" – לשווא. לצערו הוא מצליף בהם שוב, ושוב, אך הסוסים תקועים על מכונם באמצע הדרך ואינם זזים. אברהם יורד, מנסה לדחוף עימם את העגלה העמוסה אבני-כורכר חומות-צהבהבות – לשווא. עוד הצלפה, והסוסים כמו כדי להרגיז אותו ולהשפילו – מתחילים להחריא.

מלא זעם הוא מניף את הנבוט שהיה מוסתר עד עתה תחת המושב, ורץ אל הסוסים המפליצים, להכותם – אך ברגע האחרון מתעשת, משליך את הנבוט ארצה ואחריו את עצמו, וכך שוכב מוטל על בטנו, מכה בידיו בחול ובוכה בחוסר-אונים.

אחר-כך אברהם נרגע, קם, פורק אבנים מן העגלה. עתה אפשר להמשיך בנסיעה. אך בתום קטע החול הטובעני הוא אינו מוותר. רץ חזרה ונושא במו ידיו, בעקשנות של נמלה, אבן אחר אבן – עד שמשלים את המטען כולו וחוזר עימו לפנות-ערב ליהוד.

לפחות לא נשבר אף גלגל, הפעם!

*

ערב. לאחר שהתיר את הסוסים מרתמתם, משקה אותם אברהם מים בדלי, מאכיל ומלטף אותם קלות על רעמתם ולאורך גבם, לפייסם. אף שאלה סוסי-עבודה שלא נועדו לרכיבה – קדיש בלשון הערבים – מנסה אברהם כוחו ברכיבה עליהם, כדי להתלמד.

הוא מוציא את אחד הסוסים ודוהר עליו לאורך הרחוב הראשי של יהוד, שלמען האמת אינו אלא דרך-עפר גרועה וחשוכה, מדמה לעצמו שהוא יושב על סוס אציל שנועד לרכיבה בלבד, לבוש עבאייה צבעונית, כאפייה ועקאל לראשו, אקדח למותניו וחרב בנדן הקשור לאוכפו - כמעשה הפרשים הבידואים שביקרו ביפו.

"אברום, חזור הביתה!" קורא אחריו מיכאל. הגג מכסה רק את מחצית הבית, ועל רצפת החול באחד מחדריו לנים אחדים מן המתיישבים.

*

במוצאי ראש השנה, באחת משנות השמונים הראשונות של המאה התשע-עשרה, בחצות לילה, מתאספת ביפו שיירת העגלות היוצאת ליהוד. המתיישבים נמצאים במרוץ עם הזמן – לסיים את בניית הבתים לפני בוא החורף. לאחר שני ימי החג יש לנצל כל יום חול לעבודה. אברהם נוהג בעגלה מלאה קרשים ורעפים, לידו יושב דוד הנגר. ראש הנער צונח מדי פעם מרוב עייפות.

"רב אברום!" מהתל בו דוד, "התעורר! ספינות שלך טבעו בים של יפו?"

"בראש-השנה הייתי בר-מצווה!" אומר אברהם בעצב.

"מזל-טוב. שתזכה לקיים את כל המצוות!"

"הייתי כל-כך עייף, שאבא לא היה יכול ללמד אותי להניח תפילין, כמו שלימד את האחים שלי. בערב ראש השנה הסביר לי קצת, אבל לא הספקתי להתאמן, ובחג הרי אין מניחים תפילין. אבא רצה שהבוקר נניח תפילין יחד, פעם ראשונה בחיים שלי – אבל איך? – אני כאן, והוא נשאר ביפו."

"אל תדאג, אברום. אתה תניח תפילין."

השחר מאיר עליהם בין הכפרים סלמה וחירייה. העגלה מיטלטלת בדרך עפר, משני צידיה משוכות צבר. דוד הנגר מבקש מאברהם לעצור. יורד עימו מהעגלה, מוציא את התפילין מנרתיקו, מראה לנער כיצד לכרוך אותם על זרועו ולקשור על ראשו. יחד הם עומדים מול השמש העולה על הרי אפריים האפורים-כחולים, והוא מלמד את הנער לחזור על פסוקי התפילה.

"וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט..."

אורחת גמלים עמוסים פחמים חולפת על פניהם בצלצול פעמונים, ומגמת פניה ליפו. מוביל-השיירה, הרוכב בראש על חמור, והגמלים שאחריו, מסבים מבטיהם בסקרנות לעבר הנער העטור רצועות וקוביות שחורות על ידו האחת ועל ראשו.

כך נעשה אברהם בר-מצווה, ומניח תפילין לראשונה בחייו – בדרך בין סלמה לחירייה.

המשך יבוא