סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק חמישי

דמות נער עברי חדש

הימים חולפים ובא ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. בבית ביהוד יושבים יצחק-צבי עם בני-משפחתו ואורחים. מיחם-מתכת כרסתני, שגחלים לוחשות בקרביו, ניצב על השולחן בחדר הגדול ולהבת המנורה משתקפת בו. על מפה לבנה כוסות זכוכית, תחתיות, חרוט סוכר וצבת קטנה לצידו, וכן קעריות ריבה ביתית, שקדים, דבלות תאנים ותמרים יבשים, וקערת תפוחי-זהב. קר. גשם בחוץ. טיפות נוקשות על גג הרעפים. ליד יצחק-צבי יושבים שכנים ואורחים, וביניהם זאב יעבץ. יעבץ הוא רב וסופר עברי שנודע עוד לפני עלייתו לארץ. לבקשת המתיישבים הוא מתכונן לעקור עם משפחתו מירושלים ליהוד, כדי להיות מורה לבניהם.

"חלום חיי לכתוב את ההיסטוריה של עמנו," מספר יעבץ. הוא שובר בצבת מכיתת-סוכר, נותנה בפיו, יוצק תה לוהט מן הכוס לתחתית, נושף לצננו מעט ולוגם משולי התחתית, שמחממת את קצות אצבעותיו. "בינתיים יש דברים חשובים לא פחות. לבנות כאן בית, לטעת כרם בחלקה שאני מבקש לקנות בראשון-לציון, ולבסס את חינוך הדור הצעיר במושבות החדשות, כי לא די בביסוס כלכלי של האיכרים."

יצחק-צבי שובר אף הוא מכיתת-סוכר מהחרוט הלבן, יוצק תה לתחתית, מרימה אל פיו, לוגם משוליה כשהסוכר בפיו, ובינתיים מסביר לאורח דברים מעשיים: "הערבים מפג'ה, שליד פתח-תקוה, עזבו את כפרם ועברו לזמן-מה ליהודיה, הכפר השכן שלנו. הם עשו זאת בגלל האוויר הרע של הביצות והירקון, שמביא קדחת. האדמה ביהוד מעטה ואינה מתאימה לגידול תבואה. אנחנו כאן משפחות אחדות, ביאליסטוקים מכנים אותנו, כי הרוב בא מביאליסטוק. לכולנו נחלות בפתח-תקוה, שאותן אנחנו מעבדים במשותף, כחלקה אחת, בהדרכת הצעיר יודה ראב, מהמתיישבים הראשונים, שיודע את עבודת האדמה מנעוריו בהונגריה."

הדלת נפתחת ואברהם נכנס. עטוף עבאייה ערבית גדולה, בהירה, נוטפת מים. בידו נבוט רטוב. לחייו השקועות משוות לפניו הצרים ארשת סגפנית. עיניו הקטנות, השקועות אף הן, נוצצות במבט תקיף של פלדה שאיננו אופייני כלל לנער בן-גילו.

"קשרתי את הסוס באורווה," הוא אומר. "חושך. בקושי רואים."

"אברמ'ל, אברמ'ל... תחליף מיד בגדים. איך אתה מרשה לו לצאת לבד לשמור בלילה, בגשם ובחושך שכאלה?" טוענת ביילה באוזני בעלה. "בגילו הוא היה צריך ללמוד בישיבה ולא להתרוצץ על סוסים!"

"מיכאל בני הגדול נשאר בפתח-תקוה, ואברמ'ל שומר קצת כאן," מתנצל יצחק-צבי בפני האורח. "אתמול הבריח בידואי שניסה לגנוב אווזים מאחד השכנים שלנו."

"מה יצא לו מזה? הלא אברמ'ל שלי כבר בקיא בערבית יותר מאשר בחומש. הילד גדל כמו איזה ערבי."

יעבץ מתבונן בנער הפושט את העבאייה - שערו הבהיר, עיניו הכחולות, עורו השזוף גם בחורף, חתימת השפם הדקה המזדקרת על שפתו העליונה, ועמידתו הזקופה והבוטחת. "בוודאי!" הוא אומר לאם, מלטף את זקנו הנאה. "הנערים אשר גדלו מילדותם במושבות ארץ-ישראל הם לא כנערים בני הגולה. הנער הזה, הבן שלך, שב אל דרכי אבותינו בארץ הזאת, אשר בעיניהם היתה 'תפארת בחורים כוחם' – ואילו רפיון העצבים וחיוורון הפנים, שאנחנו מוצאים בנערים בני הגולה – אצלנו, בארץ-ישראל, אלה לא יהיו עוד סימנים של ייחוס, של גדולה וכבוד."

על פני ביילה עולה חיוך ספקני, והיא עושה תנועת-ביטול בידה.

"לא, מרת שפירא, לא בחורי-ישיבה אלא נערים כמו הבן שלך, שמתענה איתכם בכל הקשיים כאן, שלומד מהערבים להרגיל את גופו לחום ולקור, ליובש ולמטר, לשמש ולחושך – הוא דוגמה לנער העברי החדש, ששב לדרכי אבותינו בארץ הזאת, ולמה לנו לעצור בו ובשכמותו? הם הדור של העתיד שצומח במושבות של ארץ-ישראל. בוא הנה!" קורא יעבץ לאברהם, וממשש את שרירי-ידיו.

אברהם מחייך, ואחר מתיישב ומוזג אף הוא לעצמו כוס תה כדי להתחמם, אך יעבץ נסחף בהתלהבותו:

"נערי ארצנו צריכים להיות חזקים, בעלי זרוע, כמו אברמ'ל. עליהם להיות דוגמה לכל אחיהם שבגולה, שנאמר עליהם: מי הם הכפופים – אלה ישראל שגלו... שמיום שגלו מירושלים לא זקפו את קומתם. על כן אני חושב את גידול בנינו לאמיצי-לב וחזקי-יד – לתנאי ראשון במעלה כדי לקיים יישוב עברי קבוע!"

"נו, נו, אל תגזים," אומר יצחק-צבי. "הלוואי שבינתיים נצליח בדברים פשוטים יותר."

"למשל?" שואל יעבץ ושיניו נוקשות מעט מקור ומהתרגשות.

"למשל – שהאדמה לא תכזיב אותנו, שתהיה לנו בכלל אפשרות להתפרנס כאן מהחקלאות ושלא נצטרך, חס ושלום, לחזור בבושת-פנים לגולה."

הגשם מתגבר, מכה מטחים חזקים על הגג. הקירות החדשים, הבנויים אבן חול נקבובית, סופגים לחות. צינה מתפשטת בחדר, חרף התה הלוהט.

"אין לכם תנור?" שואל אחד המתיישבים, בן-ציון.

"יש לנו," אומרת ביילה, "אבל אנחנו לא מצליחים להשתמש בו. רק העלינו אש – ומיד עלה עשן סמיך וגרם לנו כאב-ראש."

"אמא, תני לי לטפל בו," אומר אברהם.

התנור הוא קערת נחושת מוצקה וכבדה, ניצבת על רגל אחת. הנער לוקח גחלת לוחשת מהמיחם, מניחה בקערה בין הגחלים הכבויות ונושף בה. כאשר הגחלים בוערות היטב ומאדימות, הוא מכסה אותן בשכבת חול.

"יצחק-צבי צדק בדבריו," אומר בן-ציון. "לא תיארנו לעצמנו כמה קשה יהיה לנו כאן."

"לא ידעתם מה מחכה לכם?" שואל יעבץ.

אברהם מציב בחזרה את קערת-התנור על השולחן, הכלי מפיק חום אך עשן אינו עולה ממנו.

"איך יכולנו לדעת?" ממשיך בן-ציון, אך האווירה סביב השולחן נעשית חמימה, והאורחים מיטיבים ליבם גם בכיבוד הצנוע של פירות הארץ. "בא אלי לביתי בביאליסטוק אברהם קופלמן, שנשלח על-ידי אנשי פתח-תקוה - ושיכנע אותי: 'שאטיל, תקנה אדמה במושבה.' איך? שתה תה, קינח בעוגה שאפתה אשתי, החליק על זקנו העבה, פיטם מקטרתו, נעץ אותה בין שיניו וסיפר לי נפלאות:

"'יושב לו יהודי על אדמת ארץ-ישראל בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. פותח היהודי את חלון-ביתו, שולח יד וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הוא שב ופותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כמו בגן-העדן.'

"שאלתי אותו: 'רב אברום, צריך להביא לשם את החליפה והצילינדר?'

"'הצילינדר!?' צחק עלי, 'הלא אמרתי לך בפירוש: הארץ ארץ זבת חלב ודבש היא, כל עץ וכל שיח – הענפים מטפטפים עסיס. למה לך הצילינדר? העצים יטפטפו עליו עסיס וילכלכו אותו! תשאיר אותו בביאליסטוק.'

"'ומה טיב אדמת המושבה שאקנה?' – שאלתי.

"'אספר לך עובדה אחת שממנה תוכל ללמוד על השאר: על גדת הירקון גדלים אבטיחים ענקיים כאלה, שאת מחצית האבטיח אוכלת משפחה שלמה לשובע במשך יום תמים. לאחר שגומרים לאכול, מתיישבים בני-המשפחה בקליפה, שגודלה כסירה קטנה, ומפליגים בה על הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים הם שולים אחד מדגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם...'"

"ואתה האמנת לו?" מחייך יעבץ.

"מה זאת אומרת האמנתי? וכי יכולתי לדעת שיהודי מארץ-ישראל ישקר? רק כאשר הגענו ליהוד וראינו שפתח-תקוה חרבה עדיין, שהמתיישבים ברחו מפני המאלאריה והצרות האחרות, ושהמציאות שונה לחלוטין מהגוזמאות שלו, באנו אליו בטענות קשות. ואתה יודע מה ענה לנו הלץ הזה?"

"לא – "

"'אתם הייתם כמו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם מראים לו תחילה צרור של שחת. במקום למשוך אתכם לאורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל... אז מה, מגיע לי עונש? תודה אתם צריכים לומר לי, אתם ובניכם ובני בניכם, וכל צאצאיכם עד לדור אחרון!' – זה מה שאמר לי מר גוזמאי הבדאי הזה!"

*

שלהי-קיץ באמצע שנות השמונים של המאה התשע-עשרה. שיירה של חמורים גדולים, טעונים כל אחד שני סלי-נצרים כרסתניים, מלאים אבני-בניין, נכנסת לפנות ערב לאיטה לחצרו של יצחק-צבי ביהוד. את החמורים מלווים מיכאל ואברהם.

"תפסיק להתאבל על העגלה והסוסים שהיינו מוכרחים למכור!" אומר מיכאל לאחיו. "כל שבוע נשבר גלגל, כמה פעמים יכול אבא המסכן לשלם? לחמורים אין גלגלים!" הוא מנסה להתבדח. "יום אחד תרכב על סוסה אצילה, אמיתית, ולא תיאלץ לעשות פאנטאזיות על סוס-עבודה פשוט, אחרי שיום שלם סחב עגלה."

"אני בכלל התאוננתי?" רוטן אברהם.

"רואים בעיניים שלך. אתה גאוותן. מתבייש ללוות חמור. כאשר באים מולנו אנשים, אתה פונה הצידה, מעמיד פנים כאילו אינך מכיר אותי!"

יצחק-צבי יוצא לקראתם מפתח הבית ופניו מבשרים על צרה חדשה. "ברוכים הבאים עם החמורים בפעם האחרונה," הוא אומר.

"מה הפעם, אבא?" נבהל מיכאל. "מישהו נפטר, חס ושלום?"

"לא, ברוך השם כולם בריאים. רק אנחנו נפטרים מהחמורים," עונה יצחק-צבי. "ישב אצלי יהושע שטמפפר ועשינו חשבון של ההובלות עם החמורים. התברר שאני מפסיד גם בעסק הזה."

"אבל אם תמכור אותם עכשיו, יכול להיות שתקבל בעדם פחות ממה שעלו לנו," אומר מיכאל.

"העיקר להיפטר מעסקי ההובלות האלה, שמרוששים אותי. מצאתי לך עבודה, בשני נפוליונים לחודש, בפתח-תקוה. חורשים תלמים כדי לסמן את הגבולות, וגם תעזור בעיבוד החלקה המשותפת לביאליסטוקים ולנו, בהדרכת יודה, מנהל העבודה. אברמ'ל יישאר איתנו בינתיים ביהוד."

"טוב," אומר מיכאל. "אולי בשכר של שני נפוליונים לא נצטרך לעבוד יום שלם על לחם ומים בלבד."

*

מיכאל חולה. אשתו רבקה חולה. חולה התינוק שרגא-פייבל, שנולד פגום-משהו ואינו מתפתח ככל הילדים. הרעב מחליש את כולם. הבית ביהוד אינו גדול ומלא אנחות.

מוצאי-שבת.

"מחר בבוקר אתה יוצא לפתח-תקוה, למלא למשך שבוע את מקום אחיך," אומר בצער יצחק-צבי לאברהם, שהוא עתה כבן ארבע-עשרה. "אחרת ינכה מנהל העבודה את הימים האלה ממשכורתו של מיכאל, שכולנו חיים עליה כאן."

"ואני חשבתי שסוף-סוף הוא ילמד קצת תורה אצל יעבץ או אצל הרב מרדכי גימפל. יושבים פה רבנים ומורים ואברמ'ל גדל פרא כמו מוז'יק. סוסים הוא מחפש כל הימים, ועם הפלחים מיהודיה מקשקש בערבית."

המשך יבוא