אחד המאבקים המוצלחים ביותר בתולדות המדינה, בפרספקטיבה של למעלה מעשור מאז סיומו, הוא המאבק על הגולן. לא זו בלבד שהגולן נשאר ישראלי, ואין הוא היום אתר למרחץ דמים המוני, מה שמלמד על כך שמטרותיו הושגו – קשה שלא לייחס את העובדה הזאת למאבק הציבורי המוצלח. יצחק רבין החליט על משאל עם במקרה של נסיגה מהגולן, והבאים אחריו התחייבו לכבד את ההחלטה הזאת. וכמי שקראו את הסקרים, כל הסקרים, הם הבינו שצפוי להם כישלון במשאל העם, והם עצרו רגע אחד לפני תהום הכניעה הסופית לתכתיב של אסד. הם ראו את הסטיקרים "העם עם הגולן" על המכוניות, שהציפו את כבישי הארץ; הם ראו את כרזות המרפסות ברחובות הערים ואת הכתובות על עגלות חציר באזורים החקלאיים – שצבעו את הארץ בגולן. הם ראו את רבבות המפגינים בצמתים ואת מאות האלפים בכיכר רבין. הם ראו את רבע המיליון שעלו להזדהות עם שובתי הרעב בגמלא. בדמוקרטיה, יש גבול ליכולתו של השלטון ללכת נגד רצון העם.
הייתי בין מובילי המאבק על הגולן, ולאורך שנותיו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. אני יכול להעיד ממקור ראשון, על האסטרטגיה של המאבק, שהובילה לניצחון. "העם עם הגולן" – זו לא היתה רק סיסמה, אלא אסטרטגיה. הנחת היסוד של המאבק, היתה מאבק עממי דמוקרטי, שיגייס את תמיכת ההמונים. הנחנו שהציבור הישראלי מחולק לשלושה חלקים: חלק אחד, בכל מקרה יתמוך בנו. חלק שני, בכל מקרה יתנגד לנו. החלק השלישי – מתנדנד. ידענו, שהחלק המתנדנד הוא לשון המאזניים שיכריע במאבק הציבורי. לכן, עלינו לרכוש את לבו.
לפיכך, קבענו כללים ברורים למאבק – להימנע ממה שירתיע וירחיק את הציבור המתלבט ולהשקיע את מאמצינו בגיוסו. לכן, נמנענו מכל הפרת חוק, מכל אלימות, מכל ונדליזם, מכל חסימת כבישים, מאמירות קיצוניות ומתלהמות. מצאנו דרכים יצירתיות לבטא נחישות וחוסר פשרות, בדרכי נועם ונתיבות שלום. מעבר לשיקול הטקטי – הסוג הזה של המאבק גם התאים לנו, לאופי של תושבי הגולן.
זה לא היה קל. קשה לתאר את תחושות הזעם והתסכול לנוכח הניסיון, לעתים האובססיבי, של הממשלות לסגת מהגולן. היה זה שבר של הערכים והאמונות עליהם התחנכנו ובהם אנו מאמינים ואותם אנו מגשימים בחיינו זה עשרות שנים. היה זה איום ממשי על עצם קיומנו – על מפעל החיים שבנינו בעשר אצבעותינו. היה זה איום בעקירתנו מבתינו, חורבן קהילותינו, אובדן חלומותינו. קל מאוד היה לגלוש לביטוי אותנטי של הזעם, באלימות והפרת חוק. אילו נהגנו כך, היינו משחקים לידי יריבינו וסביר להניח שבמקום שבו אני חי ומגדל את ילדיי, היום סורים היו טובחים בסורים.
ניהול מאבק דמוקרטי ומכובד כפי שניהלנו, חייב מנהיגות חזקה, שידעה לעמוד בפרץ ולא לתת לקיצונים להכתיב את הדרך; מנהיגות שידעה לנשוך שפתיים, לספור עד עשר, לשמור על עצבי ברזל ולהשאיר ליריב לעשות את כל הטעויות. כך ניצחנו.
המאבק החברתי בקיץ 2011 הזכיר לי את המאבק שלנו – מאבק מכובד, בלתי אלים, לא מתלהם. למעט אי אלו מעידות, היה זה מופת של מאבק דמוקרטי. ככזה, הוא הצליח לגייס את הציבור הרחב, באחוזי תמיכה אדירים ובהשתתפות פעילה של מאות אלפי אזרחים. גיוס ההמונים לאורך זמן והשתתפותם הפעילה בעוד ועוד הפגנות וצעדות, הפך את המאבק לכוח ציבורי ופוליטי אדיר, שהרתיע את הממשלה והביא להישגים משמעותיים. המשך המאבק בדרך זו, עשוי להניב תוצאות משמעותיות ולשנות את פני החברה הישראלית.
והנה, כמו פרה הבועטת בכד החלב המתמלא, כך ראשי המאבק החברתי פועלים היום להרוס את ההישגים של שנת המאבק הראשונה. עצביהם של ראשי המאבק לא עמדו להם, אולי הם הוסתו בידי גורמים רדיקאליים שדחפו אותם לפינה הקיצונית. מאבק מתלהם ואלים, ירחיק את הציבור והוא נדון לכישלון. מאבק המבוסס על פריעת חוק, אלימות, ונדליזם, חסימת כבישים – הוא מתכון בדוק לתבוסה. אין לי ספק שראש הממשלה חוכך ידיו בהנאה, לנוכח המראות מתל-אביב במוצאי שבת. אין ספק, שהפגנה שקטה של 300,000 איש, כפי שהייתה אשתקד, מאיימת עליו אלף מונים.
אני תומך בכל ליבי במאבק למען מדינת רווחה וצדק חברתי. נטלתי חלק במאבק אשתקד; השתתפתי בהפגנות בקריית שמונה ובראש פינה, נאמתי בהפגנה בקצרין, פעלתי במאהל המחאה בקריית שמונה, כתבתי מאמרי תמיכה במאבק. ברור שלא אהיה חלק ממאבק אלים ובלתי דמוקרטי. איני רוצה לדבר בלשון עבר ולומר לראשי המאבק: איבדתם אותי. אבל אם לא תתעשתו ואם תסחפו לכיוון האלים, לא רק אותי תאבדו, אלא את הציבור הישראלי.

2. פרצופה של המחאה
בכנס שדרות לחברה, שנערך בדצמבר במכללת ספיר, נערך מושב מעניין תחת הכותרת "משדרות רוטשילד לשדרות", שעסק במחאה, ומה הלאה. הנחתה את המושב מנהיגת איגוד העו"סים אתי פרץ, ונטלו בו חלק חברי כנסת (אילן גילאון, הרב גפני, אורי אורבך ורחל אדטו), עיתונאים ושנים ממנהיגי המאבק החברתי.
ברגע שהח"כים החלו לדבר, חבורת בריונים, חמושה במגפונים מחרישי אוזניים, ניסתה לפוצץ את המושב, בצעקות רמות. הרי ח"כים הם הממסד השנוא, שיש להילחם בו. איני מדבר על קריאות ביניים. איני מדבר על 2-3 דקות של הפגנת מחאה. אני מדבר בפירוש על ניסיון להשתיק, על אלימות מילולית, על ניסיון לפוצץ, שנמשך שעה ארוכה. היה זה מחזה מחריד – במקום שבו נבחרי ציבור אינם יכולים לדבר, אין דמוקרטיה.
מנהיג הביריונים היה בחור מעונב שצרח בקולי קולות במגפון, והתקרב בתנועות מאיימות לעבר הבמה. לתדהמתו הרבה, המנחה הזמינה אותו להצטרף לפאנל. מרגע זה המהומה שככה, למעט אי אלו התפרצויות.
הנאומים המעניינים ביותר במושב הזה היו של מנהיגי המחאה. הראשון בהם היה איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים. כשהוא החל לדבר, חבורת הביריונים שוב הפעילה את המגפונים, בגידופים אישיים נגדו, שהוא משת"פ של נתניהו וכו'. הוא בעבורם בוגד, ונדמה לי שאילו היה נופל לידיהם, היו נוהגים בו כפי שמהפכנים נוהגים בבוגדים. אולם הקהל היסה אותם, רצה להקשיב לשמולי. שמולי, דיבר בשקט וברהיטות, ללא התלהמות ולא בסיסמאות, וכבש את הקהל. הציג פרוגרמה חברתית של ממש וגישה קונסטרוקטיבית. הוא העלה על נס את הצביון הבלתי אלים של המאבק ודיבר על הצורך לא להתאהב במחאה לשמה, אלא לפעול בתוך המערכת הפרלמנטרית כדי להשיג הישגים. אחריו דיבר אחד ממנהיגי מאהל נורדאו, סטאז'ר בבית החולים "ברזילי", ישי סקאלי. אף הוא דיבר ברוח דבריו של איציק שמולי. אף הוא הציג תפיסה בוגרת ואחראית, סיפר על פעילות העומק הקהילתית והחינוכית של "קהילת נורדאו" מאז פירוק המאהל. סיפר על הופעותיו בפני ועדת טרכטנברג. ישי מתח ביקורת נוקבת ומנומקת על מדיניותה החברתית-כלכלית של הממשלה. גם הוא דיבר במתינות, ברהיטות, והפגין ידע, הבנה ושליטה בתכנים עליהם דיבר, והרשים כמנהיג רציני ואחראי.
אחריו ניתנה רשות הדיבור למעונב שהתפרץ אל הבמה. מסתבר שמדובר בעו"ד ברק כהן. בצרחות מתלהמות ובליווי ידיים מתנופפות בתנועה מאיימת, צעק העו"ד המעונב סיסמאות קרב, נגד מאבק מנומס, ובעד התנגדות טוטאלית למשטר האנטי דמוקרטי בישראל. הוא התחייב לייצג בהתנדבות כל מי שיעשה פעולות פליליות במסגרת המחאה. במאמר שכתבתי לסיכום הכנס, הגדרתי אותו כפנים המכוערות של המאבק החברתי.
הדמות הדומיננטית, לפחות בתמונות בכלי התקשורת, בהפגנה האלימה והסוערת במוצ"ש בת"א, היה ברק כהן, שנראה מתלהם במגפון וסופג אגרוף באפו. בראיון עימו לערוץ השני ביום ראשון, הוא הביע סיפוק רב מן ההפגנה האלימה, והתגאה שסוף-סוף נפרץ מחסום הפחד מפני המשטר. הוא הצהיר שהמפגינים לא ביקשו ולא יבקשו מן המשטר (לא מן המשטרה – מן המשטר) רישיון להפגין, אלא הם יתנו לעצמם את הרישיון, כיוון שהם אנשים חופשיים. הם יתעלמו מן המגבלות של המשטרה, ויקבעו בעצמם את תנאי ההפגנות. דבריו של ברק כהן הם מתכון לאנרכיה, לחורבן הדמוקרטיה.
מראשית המחאה, היו אנשים, מסוגו של האנרכיסט הנ"ל, שניסו להסיט את המאבק לאפיק של אלימות, הפרת חוק ואנרכיה. חרף חוסר ניסיונם, ראשי המאבק הצליחו לחסום אותם. המאבק היה דמוקרטי לעילא ולעילא ולכן הוא הצליח לרכז סביבו את הציבור הישראלי באופן חסר תקדים – שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע, שוב ושוב, הצליחה המחאה להוציא לרחובות רבבות ומאות אלפים. בדמוקרטיה, יש משמעות אדירה למספרים – למספרים ברחוב ולמספרים בסקרים. שום דבר אינו מרתיע את ההנהגה הפוליטית ומשפיע עליה יותר מהמספרים הנ"ל. ואכן, המחאה הביאה את הממשלה להקים את ועדת טרכטנברג, ולאמץ את מסקנותיה המנוגדות לאידיאולוגיה הנאו ליברלית, הקפיטליסטית שלה, והמבטאות את דרך מדינת הרווחה. אין די בכך, ויש צורך חיוני בהמשך המאבק כדי שמה שהוחלט ייושם, וכדי שוועדת טרכטנברג לא תהיה סוף פסוק בשינוי המיוחל, אלא רק תחילת הדרך.
הצלחת המאבק אשתקד, הייתה תוצאה ישירה של כישלונם של אנשים מסוגו של ברק כהן להוביל אותה. כך כתבה סתיו שפיר, ממנהיגות המחאה, במאמרה ב"הארץ", ערב ראש השנה, "שנה חדשה, חברה חדשה." סתיו תיארה את הלחצים והלעג של מי שמנסים לדחוף אותה ואת חבריה לסוג אחר של מאבק: "בעצרת הגדולה בכיכר המדינה – היכל שמלות היוקרה – לא נסדקה זגוגית אחת. הם לא מסכנים. מסכנים אמִתיים פועלים באלימות. כמו בכיכר תחריר, כמו בלוב. מצוקה אמיתית לא תסתפק בצעדות. מה פתאום 'העם דורש צדק חברתי'? – רוצים בית! תהיו קשים, פקדו עלינו, שירפו צמיגים! חסלו את הבנקים! מוטטו מגדלי עסקים! הפכו את המדינה!" שפיר תיארה את הקהילה שנוצרה במאהלים, שחיברה את "המפונקים", אנשי מעמד הביניים יחד עם מחוסרי הדיור והעניים, שעד לאותה מחאה לא היה ביניהם כל חיבור. היא תיארה אסיפה שעסקה במה יקרה כשיבואו לפנות את מחוסרי הדיור שנשארו באוהלים. "'אל תפלו למלכודות שלהם', צעק גבר רחב כתפיים באפוד צבאי קרוע. 'הם רוצים דם. הם רוצים לראות אותנו הולכים מכות, ברבריים. כמו כלבים. אל תתנו להם את זה. זה לא אנחנו.' מחיאות כפיים סוערות. 'הם יכולים לפנות את האוהלים,' אמר כשהוא רועד מזעם, 'אבל הם לא ייקחו לנו את הרוח.' חלפו כמעט שלושה חודשים מאז שהתחלנו, וברור שהמחאה הזאת חזקה דווקא משום שהיא לא משתמשת בכוח הזרוע, אלא ביכולת לשנות את רוחה של מדינה שלמה מבלי לשלוף סכין או ללחוץ על הדק. השימוש באלימות והפחדה שייך לעולם הישן, שאותו אנחנו מבקשים להחליף." וברמז הן לטרמפיסטים המנסים להטות את המאבק לאג'נדות הפוליטיות שלהם, והן למבקריהם עם תיאוריות הקונספירציה על היותם כלי בשירות אג'נדה אחרת, כתבה שפיר: "לא נהיה שמאלנים, ימנים, מזרחים, אשכנזים, יהודים, ערבים, חרדים או חילונים. בשנה החדשה נהיה בני אדם, מגוונים, אך בעלי צרכים דומים: קורת גג. שירותי בריאות מערכת חינוך שוויונית. רווחה."
"השנה החדשה" היא השנה הזאת. אז מה קרה? מה השתבש? מדוע המחאה פנתה לכיוון כה מסוכן, כה בלתי ראוי, כה חסר תוחלת, כה מועד לכישלון ולפורענות, כה שונה מהמאבק אשתקד?
סיבה אחת לכך היתה טעותם של ראשי המחאה, שיצאו נגד ועדת טרכטנברג והמלצותיה. בכך, הם הפכו את הצלחתם הגדולה לכישלון, לכאורה, ויצרו את התחושה חסרת השחר, שדבר לא הושג, ואין מנוס ממאבק מסוג אחר עם מנהיגים מסוג אחר.
סיבה שנייה היא התפקיד המכוער שמילאה התקשורת הישראלית. התקשורת נשלטת בידי המשפחות החזקות במשק, הנהנות העיקריות מן הסדר שנגדו יצאה המחאה, והאינטרס שלה הוא להשתיק את המאבק. בקיץ שעבר, כאשר המאבק הציף את המדינה וזכה לאהדה רבתי, שיקולי הרייטינג חייבו את התקשורת לתת לה רוח גבית. אולם ברגע שהמחאה שככה במעט, החלה התקשורת ללעוג לה, ויצרה את הטרנד של כישלונה, ושל היותה אפיזודה חולפת. הטרנד הזה, שאט אט החל לחלחל עד שעלול היה להיות נבואה המגשימה את עצמה, גרם לתסכול ועודד אנשים מסוגו של ברק כהן לדחוף לכיוון השלילי המסוכן.
הסיבה השלישית היא מאבקי הכוח והאגו בהנהגת המאבק, שגרמו לרצון של כל גורם להתבלט, ואין דרך להתבלט כמו הקצנה. אל הוואקום המנהיגותי הזה נשאבו טיפוסים מסוגו של העו"ד המעונב.
כמי שתומך במאבק החברתי ומאמין בו, אני רואה בדאגה רבה את ההתפתחות הזאת. כמי שתומך במאבק ורוצה בהצלחתו, ברור לי שאם המחאה תעלה על הנתיב המסוכן שבא לידי ביטוי במוצ"ש, היא תנחל כישלון חרוץ ותדרדר את הדמוקרטיה הישראלית למקומות מאוד בלתי רצויים. כעת, השאלה החשובה ביותר שעל הפרק היא מה תהיה דמותה של המחאה? האם דמותה תהיה פרצופו של עו"ד ברק כהן, או פרצוף דמוקרטי, אחראי, בוגר, המחפש את טובתה של מדינת ישראל, של החברה הישראלית. יש לקוות, שהאנשים שהנהיגו את המאבק אשתקד, דפני ליף, סתיו שפיר, איציק שמולי, ישי סקאלי ואחרים, גם אלה מביניהם שנסחפו בסופשבוע למחוזות בלתי רצויים, יחדשו את שיתוף הפעולה ביניהם, יעצרו את ההתדרדרות, יחסמו את דרכם של הגורמים המיליטנטיים, האנרכיסטיים המסוכנים הללו, וישיבו את המאבק לנתיבו.

אהוד: אתה טועה. קרא את מאמרו של יהודה דרורי. דווקא משום המיעוט של התומכים במאבק ל"צדק חברתי", יש לשער שכבר אין בכוחו להוציא מאות אלפים להפגנות, ולכן הוא יתמקד הקיץ בהפגנות אלימות ומעוטות משתתפים כמו במוצ"ש האחרון, הפגנות שמאחוריהן עומדים, מסתתרים ומסייעים גופים שלא טובת ישראל עומדת בראש מעייניהם, ואולי הם אפילו רוצים לפורר אותה ולהפיל את משטרהּ. אל תהיה תמים, במצב השורר סביבנו כיום – במצרים, בסוריה, באיראן, בדרום לבנון וברצועת עזה – הפגנות "הצדק החברתי" המיותרות, בסיוע חד"ש ומר"צ – עלולות להיראות כתקיעת סכין בגב העם בישראל, אבל העם אינו טיפש והוא לא יתמוך בהן חרף כל הדמגוגיה שתופסת גם תמימים בעלי כוונות טובות כמוך!