על ספרו של עוזי זק "מכאן ולא מכאן"
הוצאת אפיק, 2012, 396 עמ'

אני מחשיב את עצמי לקורא מיומן שיודע להבחין בכל התחבולות הספרותיות של כותבי הרומנים, ובוודאי בכל ה"שטיקים" שהם נוקטים במודע ושלא במודע, ואני מודה שהספר הזה הפתיע אותי מהרבה בחינות:
מתחילת הספר, ולכל אורכו, יש רמזים אינספור באשר לסיום המחוייב של הספר, ואני מודה, כאמור, שלמרות זאת לא חזיתי אותו מראש כלל.
זאת ועוד, בספר יש סצינות מצחיקות עד דמעות, וקשה להעלות על הדעת עד ממש לסופו עד כמה המסר שלו הוא רציני ויורד חדרי בטן.
הספר מתאר את ההוויה הישראלית בתחילת שנות השישים של המאה שעברה – הבקיאות שהסופר חושף לגבי כל תחומי החיים באותה הוויה (סרטים, תוכניות הרדיו, הזמר העברי, להיטים מהעולם, ההווייה פוליטית, המצב האורבני של תל-אביב, בתי הקולנוע, הגלידריות, דוכני הפלאפל, אישים וכו' וכו') – בקיאות ממש מדהימה! כיוון שב-1961 (השנה בה מתרחשת עלילת הספר, ראו עמ' 297) הייתי כבר איש בוגר, הריני מעיד שכל פרט המתואר בספר מושתת על עובדות כהווייתן. ונשאלת השאלה אם מדובר בזיכרון פנומנלי של הסופר, או במחקר מעמיק, או שמא בשניהם.
הגיבור הראשי ברומן הוא ארי פלד, נער בן שש-עשרה, יתום מאם, שקפצה אל מותה מגג הקומה השלישית. אביו הוא ניצול שואה העוסק בסחר בינלאומי בעתיקות, איש המבקש בכוח לשכוח את העבר ולהביט רק אל העתיד. הוא משנה את שמו מגיאורג פלדנברג לגד פלד, ומציג עצמו כמי שכביכול נלחם במלחמת השחרור במסגרת הפלמ"ח. למרות שארי הגיע לארץ בן שנה – הוא מתנהג וחושב כמו צבר תל-אביב טיפוסי: היה חבר בתנועת נוער, והפך להיות נער סלוני, בז לזקנים גלותיים, לדוברי יידיש (הוא עצמו מטבל את דבריו ביידיש עסיסית), רוחש בוז ענק לאלה שנספו בשואה ולא נלחמו על חייהם, מתנשא על "הפרענקים" ועל "התימענקיות" (ראו עמ' 10, 11, 20, 33, 88, 103, 118, 130-126, 137, 280). כרוב חבריו הוא תלמיד תחמן, שמחפש דרכים להשתמט מהשקעה בלימודים. כמו רוב חבריו הוא "שפוט" של המדינה ומעריץ את מנהיגיה שהם, לדעתו, שונים מאה ושמונים מעלות מהמנהיגים הגלותיים.
לארי יש "שריטה" – נצמד למוחו נער בשם ליאון, בנו הבכור של גיאורג פלדנברג – הלא הוא גד פלד המתחדש במולדת. נער זה נספה "שָם" כשהיה בן שש-עשרה. מסתבר שארי הוא תרגום שמו של הנער המת (ליאון – אריה), וכך למעשה הוא מנציח אותו. ליאון הוא דמות הפוכה לחלוטין מארי: הוא איננו מבין איך אפשר לבוז לתרבות היידיש המפוארת. השמדת שפה היא בעיניו מעשה פראי, שיצטערו עליו כעבור שנים. ליאון לועג לעברות השמות – גד פלד, אביו, לא הפך לאדם אחר עם שינוי השם – הוא נשאר סוחר גלותי, שרק מדבר כמו פלמ"חניק. הוא מראה שהמנהיגים הישראלים אינם טובים מאלה של הגלות – אלה ואלה ערקו ברגעים הנוראים של עם ישראל; מנחם בגין, למשל, ברח לפי דבריו עם משפחתו מפולין – רגע לפני האסון הגדול – ולא הזהיר את עשרות אלפי מעריציו שם מפני הסכנה הנוראה. ארי מתפעל מבגין, ואילו ליאון רואה בו דמגוג וקומדיאנט. ליאון איננו מתפעל מההוויה הישראלית החדשה, שלדעתו היא פרימיטיבית. חושב שקורבנם של הצנחנים במלחמת העולם השנייה, וביניהם – חנה סנש – היה קורבן שווא, ומי ששלח אותם נהג בטמטום. ארי וחבריו לועגים להומואים ונרתעים מהם. ליאון מזכיר לו שהתנכלות להומואים היתה דרכם של הנאצים, וכן, בהחלט יכול להיות שיקומו פאשיסטים ישראליים. ליאון מנבא נבואות שחורות למדינת ישראל: בעוד חמישים שנה (כלומר, בימינו!) הדתיים יהיו הרוב, ו"הישראלים" יצטרכו לשלם יותר מיסים כדי לפרנס אותם (ראו עמ' 314-313). ברור שמדובר בנבואה בדיעבד, אבל זה נסלח – כי הרי המנבא הוא בר-מינן!
דמות נוספת שאישיותה מנוגדת לזו של ארי היא בת שכבתו – רונית. היא לא מסכימה עם ארי שצריך להקריב למען המדינה ולמען הכלל. לדעתה, המדינה צריכה לשרת את האזרח, ולא להיפך. מוסרי מאוד, לדעתה, לשאוף לאושר הפרטי, ולשם כך היא מוכנה אפילו לגור מחוץ למדינה. היא מעריצה את איין ראנד ואת ספריה, ומטילה ספק בנכונות בניהם של המנהיגים להקריב עצמם למען המולדת. לדעתה, אלה נפלו במערכות ישראל בכמעין עקידה. ארי ממש מזדעזע מדעותיה, אך הוא נמשך אליה בכבלי קסם, מושפע ממנה, ובגלל התערבותו של ליאון במחשבותיו – הקשרים ביניהם הולכים ונפרמים.
גם בריאן (שמואל) אפשטיין הוא נגטיב של ארי. בריאן הוא בן של קרובי משפחה של אימא. הוא הגיע לארץ לשבועיים, ומתרועע עם ארי ועם חבריו במקומות הבילוי המקובלים שלהם (מונטנה, ויטמן וכו'). ארי מתפלץ כשנודע לו שהקרוב הזה הוא הומו שמחפש פארטנרים בגן העצמאות, אך הוא וחבריו נהנים מנדבנותו, שהרי כל ההזמנות בגלידריות הן על חשבונו. בריאן מתכוון להיות אימפרסריו של ארבעה שמענדריקים שגם מלחינים, גם מנגנים וגם שרים, והוא מתכוון להפוך אותם לאטרקציה תוך שלוש-ארבע שנים. הקורא נרמז שמדובר בארבעת המופלאים מליברפול – הביטלס – אבל ארי וחבריו מציעים לו לוותר עליהם וללמוד מהזמר העברי, שזכה לתהילת עולם, בו המילים מתחברות על ידי אלתרמן, הלחן על ידי וילנסקי, והזמרת היא שושנה דמארי. בריאן מוכיח לארי שמשפט אייכמן הוא בעצם הצגה, ולא משפט, כי מדינה איננה חוטפת אנשים כמו מאפיה, ואיננה שופטת אדם על פשעים שביצע מחוץ לטריטוריה של המדינה, ולא על פי חוק רטרואקטיבי. הדברים אינם משכנעים את ארי, אך נותנים לו חומר למחשבה (עמ' 236-214, 250-245).
לאם המנוחה של ארי יש בן דוד בשם דוֹד שמחה, והסופר עיצב את דמותו לתלפיות – מדובר בדמות גלותית יידישאית אולטימטיבית, דון ז'ואן דה לה שמַאטֶה, וגם מעין מנחם מנדל שכל עסק שידיו נוגעות בו – דינו להיכשל. יחד עם זאת, יכולת השרידות שלו מדהימה: הוא מתעסק עם בתו של ראש העיר, ומוכן להתנצר למענה, אבל נאלץ לברוח לאודסה, ומשם לפלסטינה. כאן הוא מתעסק עם בעלת הבית שלו, שהיא בת-דוד של מוסינזון, מנהל הגימנסיה, בה למד. במלחמת העולם הראשונה הוא מתעתמן ומתגייס לצבא הטורקי. הוא נעשה שליש של גנרל גרמני שמתאבד לאחר התבוסה. שמחה מסגיר עצמו לאנגלים והופך לשבוי. משה שרת, שהיה חברו בגימנסיה, משחרר אותו, והוא נעשה עוזר של ז'בוטינסקי. הוא מפתה קטינה מוסלמית, וכמעט נהרג על ידי משפחתה. הוא שוב בורח – הפעם מלווה פצוע לבית חולים בצרפת, שם הוא פוגש בלוֹנְדָה, ונוסע עמה לדרום אפריקה. כל עסק שפתח שם – נכשל. גם שם הוא מסתבך עם קטינה – הפעם כושית, וזה לא רק חטא כלפי המשפחה, אלא גם כלפי חוקי האפרטהייד. הוא בורח לפלסטינה, ומחפש נואשות אחרי מגרש שקנה בעודו בדרום אפריקה. כשסוף סוף נמצאו הניירות המוכיחות את בעלותו על המגרש – דורשים ממנו מיסים שלא שילם על מגרש זה במשך שנים – סכום העולה על ערך המגרש וכו' וכו' (ראו עמ' 161-149, 214-194, 254). הדמות מגוחכת להפליא והסופר מצליח להעמידה חיה בפני הקורא. הרי טעימה:
"דוד שמחה הוא אַן אלטער קאקער קירח, קטנטן שכמעט חוטף מכה בתחת כשהוא יורד מהמדרכה לכביש. הלחץ דם זה הדבר היחיד שגבוה אצלו. הוא קצת קסוקר, אבל מאחורי המשקפיים העבים שלו מציצות עיניים ממזריות. יש לו חצי חיוך נכלולי בקצה הפה והוא חנוט בחליפה לבנה גדולה ומלאה כתמים. המכנסיים ארוכים מדי, מגיעים כמעט לצוואר וקשורים בחגורת עור ישנה. על הגרון 'דג מלוח' ממלחמת קרים, עניבה שתלויה עליו פתוח, כמו לאסו של יד הנפץ, וגם בחורף הפנים שלו אדומות ומזיעות. הוא חצי מגולח, חושב שלא בריא להתגלח כל יום, כי זה מקלקל את העור. הבידור הכמעט קבוע שלו זה קופת חולים. 'הם עוד לא מכירים את שמחה,' הוא אומר על עצמו, 'עליי קופת חולים לא יעשו קפיטל. אני, לפני שהרופאים שלהם יהרגו אותי, אני את הקישקעס אוציא להם,' – והוא באמת מוציא." (עמ' 35).
הסופר מפליא לעצב גם דמויות שוליות כמו בלקין שמטפל בסוסיתא שלו כאילו היתה מרצדס; כמו אודי הדון-ז'ואן, בן כיתתו של ארי, שמנסה לחקות בלבושו את ג'יימס דין ואת אלוויס פרסלי, ומתפאר בכיבושים המדומים שלו אצל בנות (עמ' 55-51, 58); כמו מוסי בעל הקיוסק הקרימינל, כמו ויטמן הג'ינג'י השומר תשע שעות על הקופה בגלידריה שלו בלי ללכת להשתין (עמ' 257-255), כמו עו"ד שיין שיוצא לטיולים בערבים כדי להציץ לנשים מתפשטות (עמ' 96-95), כמו יוסקה שיין המומחה לספרות בזכות אביו שהיה תלמיד כאשר דוקטור שאול טשרניחובסקי בדק אותו. כאן יש קטע שגרם לי לפרצי צחוק בלתי נשלטים, וכיוון שאין טעם לסכם את הקטע הנפלא הזה – אזכיר רק היכן יוכל הקורא למוצאו – עמ' 51-49.
הזכרתי צחוק, ובאמת הספר רווי בהומור. קודם כול, בשל הסגנון שארי וחבריו משתמשים בו. הרי טעימה:
"פעם אחת, לא להאמין, הראיתי לליאון [ליאון, כאמור, הוא הבן המת שהתנחל במוח של ארי] על הגג שמלה אחת, שברכה וייס אמרה לי... שכדאי לי להסתכל על השמלה חזק, כדי שיתפתח לי טעם טוב בענייני מוֹדָה. היא לחשה לי שזאת שמלה לוקסוס 'הוט קוטור' אוריגינל של לולה בר, שאבא אומר שבזכותה אפילו פולה בן-גוריון נראית מרחוק, בלילה חשוך, מהצד, ובהשוואה לגולדה ובֶּבָּה, טיפה פחות מכוערת." (עמ' 28).
ושנית, בשל התיאורים הפרטניים המעלים חיוך, ולו רק משום הגודש שבהם (לפי הגדרתו הקולעת של אנרי ברגסון). כך הוא מתאר, למשל, את התור בקופת חולים:
"... מצאתי על הספסלים בתור בזמנהוף את כל הבכיינים כמו מצעד הפרוטות והדמעות של ארגון אילנשיל פוליו... הם הראשונים, הפרוטקציונרים הממהרים. פקידים גדולים בהסתדרות, בלשכת המס, בקופת הפנסיה... שאם לא יתקבלו לפני כולם בתור, יקרה אסון, הם יפסידו חלוקת תה, והסנדוויץ' לא ירד להם טוב בגרון. אחרי הפרוטקציונרים, צולעים פנימה הזקנים, שהתיישבו בתור כבר בשש בבוקר, כחלק מהרונדל הקבוע: דואר, בנק, קופת חולים, בית מרקחת... אחריהם – עולם הילד... נשים עם ילד, או שבבית מחכה ילד, או שעומדת ללדת ילד, או שרוצות ללדת ילד, או שלא יכולות ללדת ילד, או שיכולות ללדת ילד ולא רוצות, או שלא יכולות... בין לבין מסתערים על הדלת בפזצט"א כל אלה עם 'סליחה, אני רק שאלה'... בזריזות אתלטית מתפלחים בדלת שנפתחת לשנייה, נכנסים מודאגים לחצי דקה, רק לשאלה, ונרגעים אצל שמוקלר [הרופא] חצי שעה..." (עמ' 74; ראו גם שיטות ההתפלחות בתור לקולנוע – עמ' 348-345).
התיאור של התנהגות כוכב כדורגל בשיא ובשפל הוא ממש מלאכת מחשבת, אך מפאת אורכו לא אביא אותו כאן (עמ' 142-141).
עוד דוגמאות?
תיאור הסלון של דוד שמחה הגדוש ב"סכוירע" - בסחורה (עמ' 38-37); תיאור חבריו של ארי המתכבדים בגלידות ב"מונטנה" (עמ' 47); תיאור יפהפה של מסיבת בר-מצווה של רועי-מנדל בנם של אסתר ושרגא גרינר הקרתנים (עמ' 181-163), תיאור הביקור של ארי ודוד שמחה במופע של דז'יגן שומכר (עמ' 187-164); תיאורה של פולה המעירה את בן-גוריון בקונצרט כדי שיראה ששרת נרדם (עמ' 234); תיאור הנאום הבחירות של מנחם בגין, ותיאור השיחות בין הקהל השבוי בקסמו של האוראטור הגדול, ובעיקר בין "הגורילות" השומרות עליו מפני השמאלנים. אלה מבקשים לדעת מתי ידבר גם 'מורנו', שכן בגין חוזר ומזכיר בנאומיו את 'מורנו' (זאב ז'בוטינסקי), שלפי שמו הוא בוודאי מזרחי 'משלנו' ( עמ' 293-275); תיאור כישלונה של פסיה פרלשטיין למצוא את בנה משום ששינה את שמו ממונדק פרלשטיין לעוז בן-זמרה, לאישתו קוראים עתה רעואלה, ולילדיהם – סהרון, זהרון ותקומה'לה (עמ' 319-318)
היכולת של הסופר לדבר בלשונו המיוחדת של כל גיבור מעוררת השתאות, ולא רק בלשונם של הגיבורים המרכזיים מדובר, כמו ארי, ליאון, דוד שמחה, גד פלד, אלא גם של גיבורים שוליים (ראו דוגמאות בעמ' 20, 33, 226-223, 236).
הספר גדוש בסצינות קומיות וברפליקות מצחיקות (עמ' 73-67, 140, 153 ועוד), וחלקן ידועות מהווי הבדיחות והחידוד (עמ' 76, 94, 109-108, 143, 144, 145, 213), אך הן נסלחות כי הן נבלעות במבנים קומיים משעשעים.
כן, ויש בספר גם קטעים מכמירי לב, כמו תיאור הערצתם של התלמידים, התחמנים בדרך כלל, למורם בן-ציון אבירן, שנשאר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה, אישתו נטשה אותו, ובנו היחיד נפל במלחמת השחרור. האיש אידיאליסט ציוני, והתלמידים מזדהים עם השקפותיו ועם הערצתו לשאול טשרניחובסקי, והקורא איננו יכול שלא להתרגש בתיאור יחסם של התלמידים כלפי מורם החולה ההולך למות (עמ' 311-300).
סוף הספר מפתיע ביותר, ולמרות שמשובצים לכל אורכו רמזים על סוף זה (כולל משמעות שמו של הגיבור הדובר) – הוא הולם בקורא כמכת ברק. ברור שלא יהיה הוגן לרמוז יותר מכך ברשימה זאת.
מדובר ביוצר בעל כישרון ספרותי יוצא מן הכלל, וממש מפליא שבעטיפה הפנימית מצוין שזהו ספר הביכורים שלו. זה ספר ביכורים, זה?!