סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק שישי

כמעט נהרג בקטטה עם ערב-מלאלחה

בוקר יום ראשון. אברהם רוכב על חמורו במשעול העובר בין חלקות חיטה ירוקה, בדרך מיהוד לפתח-תקוה. סביב, לכל מלוא העין, אין במרחבים דבר מלבד אוהלים משחירים של בידואים, הפזורים פה ושם, וקצת שדות ובוסתנים ליד כפרי הערבים. הוא רעב. בבוקר אכל רק פרוסת לחם יבש ושתה כוס תה קלוש.

האדמה מצמיחה עשבי-בר פורחים. צבעיה אפור, חום וצהוב. לפעמים אדמת חמרה אדמדמה או גבעות חול בהיר ורך, בצבע זהוב, שאברהם נהג להתרוצץ יחף על גביהן ולהשתובב עם חבריו. משעול השדות יורד אל ואדי צר ששטפונות החורף חרצו באדמת השדות. בהמשך מתפתל המשעול בין משוכות צבר, מטפס על גבעות רכות, שבקיץ ניגר עליהן החול ברוח קלה, בפיכפוך חרישי.

מדי פעם שולח הנער את ידו לאחור ודוקר קלות בקצה הנבוט את שיפולי גבו של החמור, לזרז אותו. ואולם החמור עקשן. פוסע לאיטו בצעד קצוב שיוצר תחושה של פעילות עסקנית שמתמזגת בנענוע אוזניו. הוא אינו מתחשב בקריאות הזירוז של הנער, שרוחו כבר קצרה לחזור למושבה החדשה מהביקור שעשה בבית הוריו ביהוד.

אברהם מהרהר בתקופת הזמן שעבר מאז החליטו הביאליסטוקאים לגור בפתח-תקוה, ליד שדותיהם. הם הקימו רחוב ראשון במושבה המתחדשת – רחוב חובבי-ציון קראו אותו, על שם האגודה "חובבי-ציון" באודיסה, ששולחת מדי פעם מעט כסף למושבה.

מיכאל, שהבריא ממחלתו, עבר לפתח-תקוה עם רבקה אשתו וילדיו הקטנים, והקים בית ברחוב חובבי-ציון, על האדמה שקנה האב. אברהם גר שם עם אחיו ומשפחתו במשך ימי השבוע, ורק לשבתות ולימי חג הוא חוזר אל בית ההורים שנשארו ביהוד.

שני האחים עובדים קשה מבוקר עד ערב, אך הכסף כמעט אזל. צורכי מזון הם לוקחים בחנות בהקפה – עד שתבשיל החיטה, תיקצר ותגיע לגורן המושבה. מקום הגורן בתחילת רחוב חובבי-ציון, צעדים אחדים מן הבאר. אם היבול יכזיב, רע ומר יהיה. על בגדים חדשים ושאר מותרות אין כלל מה לחשוב. שני האחים חוסכים מפיהם כדי לשלוח מדי יום שישי מעט מזון להוריהם הזקנים. שלשום כמעט שלא היה לנער מה להביא להוריו. במשך השבת השתדל כל אחד להסתיר מן השאר את צערו על המחסור. אברהם ניסה לא לחשוב איזה תבשילים הוגשו באותן קדרות בטוקמאטק. רק החמור מרוצה. עכשיו עונת ה"רביע", מרעה האביב, הוא לוחך עשב כאוות נפשו, ושבע.

"אימשי, יאללה! אימשי יא-חמאר של בלעם הרשע!" – מגיע אברהם למושבה הקטנה, שרוב בתיה עומדים בראשית בניינם. הוא מתפלא לראות כי ברחוב אין נפש חיה. רק אישה אחת נקרית על דרכו, והוא שואל אותה:

"מה קרה, איפה כולם?"

"הבידואים ערב-מלאלחה עלו עם העדר על שדה החיטה במערב. כל האיכרים עם הערבים שלהם יצאו להילחם באלו של מלאלחה. אברמ'ל, לאן אתה רץ? אני אספר לאבא ולאמא! – רק למבוגרים מותר ללכת לשם!"

אך אברהם אינו שומע לה. הוא עוזב את החמור באמצע הרחוב ורץ, נבוט בידו, להשתתף בקרב.

וכזהו מצב הקטטה בשעה שאברהם עומד להצטרף למחנה הפתח-תקוואים: תחילה נסוגים הבידואים עם עדרם משדה החיטה לעבר הכפר הערבי חירייה; האיכרים אינם מסתפקים בהרחקת העדר שחיבל בשדותיהם אלא רוצים לתפוס את הבקר של הבידואים, להביאו למושבה, לגבות תמורת שיחרורו תשלום נזק מידי הבעלים וכך ללמדם כי יבול שדותיהם של היהודים אינו הפקר.

שמש האביב חזקה מאוד, אך עדיין לא לוהטת. כחול השמיים שקוף, ללא ענן. צבע החיטה ירוק דשן, לאחר שרוותה גשמי חורף. ליד ואדי אל-עסל, משיגים הפתח-תקוואים את הבידואים, ובלא חישובי כוחות של רבים מול מעטים – תוקפים אותם; אך מספר הבידואים גדול מהם פי חמישה לערך.

עוד מרחוק שומע הנער את צעקות הבידואים: "עליהום! ילען דינכום יא יאהוד! ולאד אל-מייתה!" כלומר, ארורה דתכם, יהודים, בני-מוות, פחדנים.

בידי האיכרים אין נשק חם. רק בידי יודה נמצא אקדח, שאירעה בו תקלה וחדל לירות. וכך, תוך כדי ההתקפה הופכים האיכרים למתגוננים, ושוקלים נסיגה זהירה חזרה לגבולות המושבה. פתאום נופל האקדח מידיו של יודה, שעה שהוא מנסה לתקנו. הוא מתכופף להרימו, ואחריו מתכופף גם שומר ערבי של המושבה, שהצטרף לקטטה לצד האיכרים. אחד מבני ערב-מלאלחה מנצל את שעת-הכושר ובמכת אלה על ראש השומר הערבי מפיל אותו ארצה. הלה נותר שרוע ללא-תנועה, כמת.

הידיעה שבידי היהודים לא נשאר נשק חם והם מתכוננים לסגת, מעודדת את הבידואים להסתער עליהם בקריאות "עליהום! עליהום!" – כשמאחור מסלסלות נשות השבט את קולן בצריחות גרוניות, להלהיב את הלוחמים.

מול הבידואים נשאר אחד האיכרים, איש אמיץ ושמו רב אלתר. בשנותיה הראשונות של פתח-תקוה היה אחד מן "הירקונים" – אותה קבוצה שהתיישבה על גדת הירקון, ושחלקה מת בקדחת ובמחלות אחרות, והיתר התפזרו לכל עבר. הוא היחיד שחזר לגור בפתח-תקוה המתחדשת. עתה הוא מנופף במקלו לכל עבר, לבלום את הבידואים ולאפשר לחבריו נסיגה מסודרת.

ברגע זה מגיע אברהם לזירת הקטטה, שכיום בנויה עליה קרית מטלון. מה, אלה ירמסו את החיטה ובגללם נפסיד הכל? – צריך ללמד אותם לקח! – הוא אינו שם לב לאנשי המושבה הנסוגים, אלא רואה רק את רב אלתר עומד יחידי ומחליף מהלומות במקל על ימין ועל שמאל. מיד הוא ממהר לעזרתו ומכה לצידו בנבוט. מעוצמת המכה על כתף אחד הבידואים נשבר הנבוט – וידיו של אברהם נשארות ריקות. הוא מבחין כי אלתר עייף ופצוע, ונראה שכוחותיו עוזבים אותו. בהחלטה מהירה חוטף אברהם את המקל מידו וממשיך לנופפו ולהכות בו.

מרוב התלהבות אין הנער מבחין בכך ששאר הפתח-תקוואים כבר התרחקו, גם אינו שומע את אלתר, שקורא לו לחזור עימו למושבה. איש מהנסוגים אינו חש בהיעדרו של הנער, ואחר רגעים אחדים הוא מוצא עצמו בשדה מוקף מכל צד בידואים זועמים, שאחד מהם מכוון לעומתו רובה.

נשמעת ירייה. אברהם חש צריבה עזה בזרועו השמאלית וכעבור רגע מתמוטט ונופל על גבו. נפילת הנער מגבירה את התלהבות המתנפלים. הם מתקרבים אליו. מאחור נשמעות צריחות ויללות-נקם של הנשים. הבידואי שירה טוען פעם נוספת את הרובה מצד פי הקנה באבקת-שריפה ובברד. לאיטו הוא מלכסן אותו מול פני הנער המוטל בתוך מרבד צמחי האביב.

"אידבח אל-יאהודי!" קוראות הנשים.

היללות, שחט את היהודי! – מפחידות את הנער יותר מקנה-הרובה המכוון אליו. הכל נשכח עתה. גם הרעב. רק פרצוף בידואי עטור תלתלים שחורים, פרועים, ועיניים בורקות בפראות.

זה הסוף?

נשמעת ירייה...

בבת-אחת יורדת עליו חשיכה. האם עודנו חי? – זוהי עבאייה, אדרת-שיער בידואית שחורה ורחבה, שמוטלת עליו ומכסה אותו. ריח חריף של צמר גמלים ועשן חודר לאפו והוא מתעטש. רגע לפני הירייה יצא בידואי זקן ומכובד ממעגל הגברים שמקיף את הנער, היטה את הרובה כלפי מעלה – והאש נורתה לשמיים. הזקן שהטיל על אברהם את העבאייה שלו כפורש עליו את חסותו, פונה לנוכחים ואומר:

"אחיי, בני שבטי, אל תראו את גבורתכם מול נער יחידי בשדה! הנער האמיץ הזה נלחם בנו במקל בלבד! ומה יצמח לנו אם נהרוג אותו? הלא אין כפרה לדם אלא בדם! – והיהודים – הלא ראיתם, הם היו מעטים מאיתנו, בלי נשק, ובכל זאת לא היססו להתנפל עלינו!"

בקרב הבידואים נשמע ריטון התנגדות לדבריו, לכן ממשיך הזקן ואומר: "איני צריך לספר לכם איזה נזק עלולים לגרום לנו קונסול רוסיה, קונסול אוסטריה וקונסול צרפת, שהיהודים האלה הם נתיניהם – אם יאשימו אותנו ברצח הנער?"

השפעת דבריו האחרונים ניכרת הפעם היטב על השומעים. הוא פונה עתה אל הנער, מסיר מעליו את העבאייה, ופוקד עליו:

"קום!"

אברהם קם, מחזיק את ידו השמאלית בימנית, הבריאה, מתבונן בשיח' בעיניים כחולות בעלות מבט חודר, תקיף ובלא פחד.

"מה שמך?"

"אברהם שפירא."

"בן מי אתה, איברהים?"

"יצחק-צבי שפירא, מיהוד."

"לא שמעתי עליו. ומי יש לך במלאבס?"

"אחי הגדול, מיכל, מיכאל."

"את שם אחיך שמעתי, איברהים! – איברהים אחו-מיכו, איסמללה עליכ! – ברכת האל עליך – אתה ג'דע! גיבור! מהיום והלאה אימצתי אותך לבני, וכל מי שיגע בך לרעה, ויפיל שערה משערות ראשך – כאילו פגע בי, ונקמתי תרדוף אותו! ועתה חזור למלאבס, איברהים-מיכו, ואללה יטאוול עומרכ! – אלוהים יאריך את ימיך!"

הנער, שכבר דובר ערבית, וגם יודע את נימוסי המקומיים, משיב בברכה המקובלת: "אללה יתפט'כ! – אלוהים ישמרך בחיים!" ופונה והולך מזרחה.

עד מהרה הוא פוגש מולו את בני-מושבתו הדואגים לו, ובראשם את השומר הראשי של פתח-תקוה, סנדר חדד, שחזר מיפו ומיד יצא בראש אנשיו לחפש אחריו. את זרועו הפצועה חבש אברהם בידו הבריאה, בכנף חולצתו. סנדר מפציר בו לספר איך נפצע וכיצד ניצל. הנער נענה לו ברצון, ומקשט מעט את מעשה גבורתו כדי להתגאות שנשאר יחידי בשדה-המערכה.

*

בערב, על משכבו, עדיין חש הנער צריבה בזרועו הפגועה, ומהרהר בקורות היום: הפעם ניצחו הבידואים. אין ברירה, יש לחיות איתם גם בעתיד. גורל המושבה תלוי ביחסים עימם. צריך ללמד אותם לקח. לדעת להכות ולדעת לספוג מכות, כמו שאומר סנדר חדד. אבל אולי אפשר גם ללמוד מהם? – חיי ניתנו לי במתנה מידי השיח' הבידואי של ערב-מלאלחה. הם נזהרו לא להסתבך עם המושבה ברצח, בגלל המנהג של נקמת הדם, שהם בטוחים שגם אנחנו ננהג על פיו. עלי לדעת את שפתם ומנהגיהם. איברהים אחו-מיכו, קרא לי השיח'. שם טוב? מעורר כבוד? האם אהיה יום אחד שיח' איברהים אחו-מיכו המפורסם ממלאבס? המנהיג של המושבה?

הרעב מציק לו. הוא עדיין בגיל ההתבגרות, וגם הערב לא נמצאו למאכל בבית אחיו אלא דייסת בורגול ועדשים בבצל וחמיצת עלי חמציץ מן השדה.

*

בבוקר יוצא אברהם לעזור לאחיו בעבודה. פציעתו אינה חמורה, תישאר אמנם צלקת, אך בידו הימנית הוא יכול להועיל.

אותה שעה כה מציק הרעב לשני ההורים הזקנים, עד שהם קמים והולכים מביתם שביהוד, מבוססים ברגל שעות בחול העמוק, אולי יימצא משהו לאכול אצל בנם בפתח-תקוה. בבואם לבית שברחוב חובבי-ציון הם מוצאים רק את רבקה עם נכדיהם הקטנים, שרגא-פייבל החולני ואחותו. המזווה כמעט ריק, ולא עוד אלא שרבקה מספרת בבכי שמיכאל ואברהם יצאו אף הם הבוקר רעבים לעבודה. גם על ההתנפלות היא מספרת, ובראותה את חיוורונם של הזקנים, היא מוחלת על כבודה, הולכת לחנווני, ומתחננת לפניו בדמעות שיקיף לה עוד מעט מצרכים כדי להאכיל את הורי בעלה הרעבים.

"אינך צריכה לבקש פעמיים," הוא אומר לה. "הלא אברמ'ל רק אתמול ניצל בנס!"

המשך יבוא