על ספרו של קולונל ריצ'רד מיינרצהאגן: "פרקי יומן מזרח-תיכוני 1917-1956", עברית: אהרן אמיר. שקמונה, חברה להוצאה לאור בע"מ, 1973, 206 עמ' בצירוף אחרית דבר מאת ראובן הכט.
פורסם לראשונה במדור "ספר השבוע" ב"דף לספרות" בעריכתו של א"ב יפה בעיתון "על המשמר", 26 באפריל 1974
רבים מוותיקי היישוב כרכו בזמנו את שמו של הקולונל ריצ'רד מיינרצהאגן עם יתר אנשי השלטון הצבאי הבריטי בארץ – סטורס, בולס, קלייטון, ווטרס-טיילור ואחרים, ולא החשידוהו באהבת ישראל יתירה.
"יומן מזרח-תיכוני" שלו, שהתפרסם במקורו לפני כחמש-עשרה שנה, ופרקים ממנו תורגמו והתפרסמו כבר אז בעיתונות היומית שלנו, גילה במיינרצהאגן אוהד מושבע לציונות ולישראל, וזאת על פי עדותו, המבוססת על מסמכים רבים ושיחות שקיים, בעיקר עם הד"ר חיים וייצמן.
[אני זוכר את התפעלותו של אבי ז"ל, בנימין, שנולד בפתח-תקווה בשנת 1904, ורק בראשית שנות ה-60 נודע לו, מקריאת תרגום הפרקים של היומן בעיתון "הארץ" – הסיפור האמיתי של מיינרצהאגן!]
הקולונל מינרצהאגן היה דמות ציורית ואכסצנטרית מאוד. הוא נולד בשנת 1878 ומת בן קרוב לתשעים, ב-17 ביוני 1967. מקור שמו הוא לדבריו דני קדום, אך רבים חשבו כי הוא ממוצא יהודי. "אפשר שאילו היה דם יהודי בעורקיי, הייתי נבון יותר מכפי שהנני, אבל אין בי דם כזה." (עמ' 10) – העיד על עצמו.
בגיל 21 התגייס לצבא הבריטי ושירת בהודו ובאפריקה המזרחית. במלחמת העולם הראשונה שימש בתפקיד בתפקידי מטה במזרח אפריקה, בצרפת ובמזרח התיכון. במערכה על ארץ-ישראל היה מראשי המודיעין הצבאי הבריטי ופעל תוך קשר הדוק עם אהרן אהרנסון. פגישה זו, כמו גם פוגרום ביהודים באודיסה שהיה עד לו ב-1910, הם שקירבוהו ביותר ליהודים ולציונות, הגם שהוא מעיד על עצמו שהיה בו משקע אנטישמי לא מועט.
לאחר המלחמה, ושירות במטהו של הפילדמרשל אלנבי במזרח הקרוב, אנו מוצאים אותו חבר המשלחת לוועידת השלום בפאריז; מ-1919 עד 1920 הוא משמש קצין-מדיני-ראשי בארץ-ישראל ובסוריה, במסגרת השלטון הצבאי הבריטי. הוא עד למאורעות פסח 1920 בירושלים; לניסיונם של הקצינים הבריטיים לטרפד את הצהרת בלפור ואת הרעיון הציוני מראשית שלטונם בארץ. על פי עדותו הוא הקצין הבריטי היחיד שנשאר נאמן לרוחה של הצהרת בלפור, ורואה עצמו כמייצג של המדיניות הבריטית האמיתית כנגד חבלותיהם של קציני הצבא הבריטיים בארץ-ישראל, הנוקטים עמדה דו-פרצופית, ומסיתים את הערבים ביהודים כדי להוכיח שהקמת הבית הלאומי בארץ-ישראל אינה אפשרית.
עקב תזכיר ביקורתי מאוד שהוא שולח לממונים עליו במשרד החוץ הבריטי, לאחר מאורעות 1920, הוא מסולק בצורה אלגנטית על-ידי הנציב הבריטי העליון במצרים, פילדמרשל אלנבי, השולט אותה תקופה, בתוקף תפקידו הצבאי, גם על ארץ-ישראל. מיינרצהאגן רושם לזכות עמדתו העיקשת כנגד השלטון הצבאי הבריטי את זירוז המעבר לממשלת המנדאט הבריטי, בראשותו של הנציב העליון הראשון סיר הרברט סמואל.
מ-1921 עד 1924 משמש מיינרצהאגן יועץ צבאי למחלקת המזרח התיכון במשרד המושבות הבריטי בלונדון, וגם מכאן הוא עוקב בלא הפסק אחר בעיות אזורנו, מתוך אהדה ניכרת לרעיון הציוני, במסגרת פקידות בריטית עויינת-במפורש ליהודים ולציונות.
מיינרצהאגן התפרסם גם כחוקר ציפורים מעולה, וחיבר ספרים על "ציפורי מצרים" ו"ציפורי ערב". כאנשי-מדע בריטיים רבים אחרים, שהיו רובם ארכיאולוגים, שילב מיינרצהאגן את מחקריו האורניתולוגיים עם פעילות מודיעינית ענפה. והמיוחד לדור אנשים שכמוהו – היה בכך שהם אהבו את שני תפקידיהם, והתמסרו להם באותה מידה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שימש במטה של משרד המלחמה. הוא ביקר פעמים אחדות בארץ-ישראל. לראשונה במסגרת פעילותו כקצין מודיעין של אלנבי (הוא זוקף לזכותו איבוד-במכוון של פנקס רשימות מזוייף של קצין בריטי, במסגרת הטעייתם של התורכים ערב המיתקפה הבריטית על באר-שבע [ולא על עזה כפי שסברו התורכים]).
פעם שנייה שהה תקופה ממושכת בארץ במסגרת תפקידו כקצין מדיני ראשי, עד שהודח.
בשלישית אנחנו מוצאים אותו מבקר בחיפה בחודש אפריל 1948, בעיצומם של קרבות בין יהודים וערבים על העיר והנמל ערב הפינוי הבריטי. לדבריו לקח רובה, מדים ותחמושת מאת חייל אנגלי חולה, על הספינה, ירד עם פלוגתו, התחמק, והצליח להשתתף בחילופי יריות בין אנשי ההגנה לצלפים הערביים. להריק את כל אלפיים הכדורים שלו, ואגב כך לפגוע בכמה צלפים ערביים!
ובפעם הרביעית אנו מוצאים אותו מבקר בישראל בחודש מארס 1953, ונפגש עם יגאל אלון ודוד בן-גוריון.
כמה מסיפוריו של מיינרצהאגן נשמעים מוזרים מאוד. כך למשל פרשת פגישותיו עם ריבנטרופ והיטלר, אשר לאחרונה שבהן, המתקיימת ב-28.6.1939, מופיע מיינרצהאגן עם אקדח אוטומאטי טעון בכיסו! – "היתה לי שעת כושר די והותר להרוג גם את היטלר וגם את ריבנטרופ, והדבר מטריד אותי עד מאוד. אם תפרוץ המלחמה הזאת, ומובטח אני שאכן היא עתידה לפרוץ, הרי אחוש בנטל הכבד של אשמה על שלא הרגתי את שני אלה. כנגד זאת אני בטח בהחלט שאילו הרגתי את שניהם לא היתה המלחמה פורצת ואני הייתי נחשב משוגע. בכל זאת הוכחתי לעצמי שהיתה לי שעת-כושר להרוג את שניהם." (ע' 116).
כשם שעשוי היה מיינרצהאגן לבדות את המעשה באקדח, כך גם ייתכן שהסיפור הוא אמיתי. בנדון זה יש דימיון-מה בין מיינרצהאגן ללורנס. מיינרצאהגן מגלה, מפי לורנס, כמה מסודותיו הכמוסים של האחרון ("תפסו אותו, הפשיטו אותו וכפתו אותו; אז עשה בו מושל אדרעי מעשה-סדום, ואחריו משרתיו של המושל. לאחר התנהגות מבחילה זו הילקו אותו" – עמ' 39), ומאוחר יותר טוען מיינצרהאגן שהוא משוכנע שלורנס, כדרכו, בדה את הדברים מליבו.
יש קסם אנגלי, אקסצנטרי, בסיפור הבא מפי מיינרצהאגן על לורנס: "זכור לי מעשה שהיה במלון 'מאז'סטיק' בפאריז, כשחטף אלת-גולה שהיתה בידי וברח. אני רדפתי אחריו, תפסתי אותו, החזקתי בו היטב והלקיתיו בעכוזו. הוא לא ניסה בכלל להתנגד ואחר-כך אמר לי שקל לו להבין איך אישה נכנעת לאונס לאחר שחיבק אותה גבר חזק." (עמ' 47).
זרויות וסתירות-שבהערכה הן חלק מקסמו של מיינרצהאגן, המודה שבתחילה גם הוא העריץ את היטלר והאמין באפשרות בריתו עם בריטניה.
עיקר יומניו של מיינצהאגן אינו בפיקאנטריה אלא בתחזיות הפוליטיות והצבאיות אשר, אם לסמוך על המחבר (שאכן רק כך חשב בתקופה מסויימת), התאמתו כמעט ב-95 אחוז מהמקרים. למיינרצהאגן דיעות קבועות לגבי הפער בין ערבים ליהודים. הראשונים נראים בעיניו מהירים בשוד, בשלל וברצח מהמארב, אך מפגרים ועלובים בתור לוחמים. הוא כופר באגדת "המרד במדבר" ורואה בה רק את השפעת הזהב באנגלי על כמה שבטי בידואים, שתפקידם היה, כביטויו האירוני – "הצגה צדדית" (במזרח הירדן) של הצגה צדדית (מלחמת אלנבי במזרח הקרוב, בהשוואה לקרבות המרים והמכריעים שהתנהלו באירופה.")
הוא טוען באורח עקבי שעל בריטניה היה לקשור את גורלה באיזור עם הציונות ולא עם הערבים. חוזה כמעט במדוייק את מועד הקמתה של מדינת ישראל, את בעיותיה הצבאיות, את ניצחונותיה ואת קשייה גם יחד ביחסים עם אויביה הערבים.
בתוקף תפקידו כחבר המשלחת לוועידת השלום בפאריז, בשעת הדיונים המסובכים על גבולות המדינות החדשות במזרח הקרוב, הוא עושה מאמצים רביים לכך שארץ-ישראל, שבגבולותיה הובטח ליהודים מימוש הצהרת בלפור, תשתרע מגבול הליטאני בצפון, דרך קו המקביל מעבר למסילת הברזל החיג'אזית במזרח, מקיף את כל ים-המלח, לאורך הערבה, אילת ועד שארם-א-שייך, כולל את כל סיני, אשר גבולו עם מצרים הוא בקו ישר הנמתח מהעיר סואץ לרפיח. קו זה היה גבולה של מצרים עם האימפריה התורכית עד שנת 1906.
מיינצרהאגן חוזה את כל הקשיים, כולל החדירה הרוסית, שיתרחשו לאחר שיפנו הבריטים את תעלת סואץ (הדבר אירע מוקדם מששיער). הצעתו, עליה הוא חוזר פעמים אחדות, היתה שהבריטים יפקיעו את חצי האי סיני מידי מצרים (מאחר שאלנבי כבש אותו בדין מידי התורכים, והוא טריטוריה כמעט ריקה, ללא עם), יקבעו בו את בסיסיהם לאחר פינוי הסואץ (במקום בקפריסין העתידה ליפול לתוך מלחמת אזרחים), יבטיחו בכך את שליטתם באיזור וכן אלטרנאטיבה לתעלת סואץ דרך עקבה.
הוא חלם על ברית צבאית עם ישראל, החולשת על סיני, ומתירה בסיסי תעופה ונמלים צבאיים לבריטניה בתחומה, וכאשר כובשת ישראל לראשונה את סיני ב-1956, מלא יומנו קריאות אזעקה לבל תפנה אותו, וחירופים וגידופים לנוכח עיורונן של ארצות המערב, ובייחוד כנגד בריטניה, שאינן מבינות שבלחצן על ישראל לסגת הן פועלות כנגד האינטרס שלהן עצמן.
המבחר מתוך יומני מיינרצהאגן, המהווה את המהדורה העברית של הספר, הופיע לפני מלחמת אוקטובר 1973. יש הרגשה כי העורך והמתרגם, כמו גם ההוצאה ובעליה (ד"ר הכט ב"אחרית דבר" שלו) ראו בפרסום היומן מעשה בעל משמעות פוליטית אקטואלית: תנא-דמסייע לכך שאסור לנו לוותר על אף שעל מאדמת ארץ-ישראל השלימה; ולכך שהערבים יתמידו בפיגורם החברתי והצבאי, וכי הלוחמים היהודים עזי הנפש תמיד ידבירו אותם גם כשיחסי הכוחות עומדים לכאורה בהפרש עצום לרעת ישראל. תוצאות מלחמת יום הכיפורים ערערו את הרגשת הביטחון הנוחה, המחניפה לא במעט, אשר ספרו של מיינרצהאגן עשוי היה לטעת בקורא העברי לפני המלחמה האחרונה.
[עד כאן רשימתו של סופר נידח מלפני 38 שנה]
אהוד: בימים אלה הופיע ספרו של משה יגר "ריצ'רד מיינרצהאגן והציונות" בהוצאת הספרייה הציונית, ירושלים 2012, 144 עמ', ההפצה: מוסד ביאליק.
הספר כתוב בצורה מרתקת ואחראית, ועיקרי הדברים המובאים בו כלולים רובם כבר בפרקי היומן של מיינרצהאגן שאותו סקרנו לעיל. ידידות רבה שררה בין מיינרצהאגן לחיים וייצמן, והגורל אינה להם אסון דומה, כאשר כל אחד מהם שכל בן בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.
ספרו של יגר מלווה במראי מקום, הערות, מקורות ומפתח שמות. הוא ממש מרגש בשעת הקריאה בציינו את כל התחזיות והתמיכות של מיינרצהאגן בציונות ובישראל. יש בו התייחסות למקורות רבים ולמהימנות אחדים מסיפוריו של מיינרצהאגן.
הנה למשל ציטוטים אחדים מספרו של יגר: "על יחסי ערבים-יהודים כתב מיינרצהאגן שהיהודים ניסו להתייחס לערבים בידידות, למרות שהם רואים אותם כעצלנים וכראקציונרים, אבל שום מאור פנים או התחשבות מצד היהודים לא יוכלו להניע את הערבים לאהוב את היהודים או אפילו לחבבם. היהודים, כך האמין מיינרצהאגן, כל כמה שיהיה קולם חלוש, כל כמה שיהיה מנהגם מתון, בסופו של דבר הם יצליחו. ואילו הערבים 'ירעישו ויתקעו בחצוצרות' ויזכו לתהילה באירופה ובאמריקה, אבל סופם לקפוא על מקומם – תושבי המזרח המטפחים רעיונות מפגרים. מיינרצהאגן קבע את ההעדפה שלו: 'כשלעצמי מוכן אני תמיד לתמוך ביהודי נגד הערבי. היהודי פירושו קידמה [...] הערבי הוא קפיאה על השמרים. הוא מסמל אי-מוסריות, שלטון רקוב, חברה מושחתת וחסרת יושר." [עמ' 26].
ועל תזכירו ללורד קרזון משנת 1920: "מיינרצהאגן היה סבור [בתזכירו] שחששות הערבים מפני הציונות אינם חסרי בסיס, למרות שהציונות שואפת כיום [שנות ה-20] רק לקבל רשות להקים בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל. עם זאת האמין שהציונות תצליח, ולא פקפק בכך שהצלחתה תהיה לטובת כל תושבי הארץ. היהיה זה הוגן, שואל מיינרצהאגן, שארץ-ישראל, עם משאביה הבלתי מפותחים, לא תתקדם משום שתושביה הערבים אינם מסוגלים לכך? בשלטון הציונות ייאלצו הערבים ליהנות משפע רב יותר ומביטחון, למרות שתאבד להם האווירה הנחמדה של בטלנות ושל שממה נחשלת." [עמ' 48-49].
יש לשער כי אנשי אקדמיה, היסטוריונים "חדשים", עיתונאים וסופרים ישראליים רבים, אלה שעמודי עיתון כ"הארץ" פתוחים בפני מחשבותיהם העקלקלות – ימחו על הביטויים הגזעניים שבהם השתמש מיינרצהאגן כלפי הערבים, ועל תמיכתו הנלהבת בציונות! – ומנגד יעלו על נס את הפקידות הבריטית האנטישמית שניסתה לבלום את התפשטות האימפריאליזם הציוני תחת שלטון המנדט בפלשתינה-א"י ואת עלייתם של יהודים נוספים בשירות הקולוניאליזם!
ההערה היחידה שיש לנו לומר על הספר היא שהמסגרת התחומה של המחקר, העוסק רק בקשריו של מיינרצהאגן לציונות, אינה כוללת קצת יותר פרטים על תולדות חייו. מי היתה אשתו? האם היו לו עוד בנים? קצת הרחבה בחלק הביוגראפי הזה לא היתה מזיקה לספר המעניין, שגם מודפס בצורה נאה כמו ספרים של פעם, שאינך צריך להיאבק בהם פיסית בשעת פתיחתם, לבל ייסגרו מעצמם, אלא יש להם כריכה קשה וקונטרסים תפורים.