ידיעות אחרונות 2007, 302 עמ'
(עם הקדמה מאת דן מירון)
לפני עצם העניין – שתי הערות:
הראשונה: זכרתי שהופק בזמנו סרט על סמך "גולם במעגל", סרט שזכה בפרסים רבים, אך לא הייתי בטוח אם קראתי את הספר – עד שהגעתי בקריאתי הנוכחית לקטעים בהם הגיבורה מכנה את הוריה בשם "גברת סתיו" ו"מר סתיו" – אז נפל לי האסימון – אינני מכיר יצירה המסופרת מפי עֵד בגוף ראשון, שבה מוצע ניכור כלפי הורים, ויחד עם זה – גם תלות של ילדים בהוריהם – כמו בביטויים הזויים אלה. לכך מוסיפה הדוברת, כדי להדגיש את הכוונה, את הביטויים "אימא של אחי" ו"אבא של אחי". בסוף הספר יש קטע מכמיר לב, בו מסופר כיצד אימה היכתה באכזריות את הגיבורה שהיתה אז בגיל שש, והיא לחשה באוזני הרופא שבדק אותה לאחר האירוע הטראומטי: "הם לא אימא ואבא שלי... הם לקחו אותי מבית יתומים." (עמ' 300). אני מניח שקראתי בזמנו את המהדורה הראשונה בהוצאת "כתר" בשנת 1986. זה כנראה ספר שצריך לקרוא פעמיים וברווחים של זמן.
השנייה: בהקדמה לספר מופיעה מסה ארוכה ומלומדת של דן מירון, והיא בהכרח תשמש בסיס לדבריי כאן, אבל אני מודה שדי חששתי שמא בלי משים אני אחזור על דבריו ברשימה זאת, ואחשוב בטעות שהם דבריי שלי.
השם "גולם במעגל" מצביע, כביכול, על הערכה עצמית נמוכה של מיקי סתיו, הגיבורה הדוברת בספר בגוף ראשון (ראו עמ' 115, 125, 143), כי הרי רק ילד חסר מזל, ועל הרוב דחוי, נקלע כגולם במעגל, כשמסביב חברותא צוהלת של ילדים, אך זה שם מטעה לחלוטין, כפי שאנסה להבהיר בהמשך. מיקי סתיו חווה לאורך כל עלילת הספר שרשרת של כישלונות: למרות שאורי העתיק ממיקי במבחן – הוא זה שזכה בתחרות כישרונות צעירים בנגינה על פסנתר. היא מארחת אותו למיטתה, אבל הוא מתחבר דווקא ליודית. היא מארחת בדירתה במשך שנתיים את דני אורנשטיין, "חתול רחוב חינני", למרות שהוא הודיע לה, כי היא איננה בת הזוג עליה חלם, והוא גם עוזב אותה למען איריס שהייתה אהבתו הגדולה. רוני השמן והטיפש מזמין אותה למסיבה, אבל מביא עמו חברה אחרת בשם דינה. ימבי הרופא מזמין אותה לרקוד (היא פתאום ממש באמצע המעגל!), אבל גם הוא מתרחק ממנה כשנודע לו שעליו לחגוג עם משפחתה במסעדה. הוא מבהיר לה שהוא רוצה אותה כידידה בלבד, כי היא איננה הטיפוס שלו. אורי, הפסנתרן הגאוני, אבל הפטפטן והאנטיפת, מדבר עמה על חתונה, והיא, שבקושי מסוגלת להשחיל מילה בשטף דיבורו, מבהירה לו שאיננה מעוניינת בו. אין בפנקס שלה טלפונים של חברים, והכאב הוא כל כך עז עד שהיא מוכנה לרדוף אחרי נהג מכונית, הנוסע לתל-השומר , על מנת לקבל ממנו את מספר הטלפון. מיקי, שסירבה להצעת הנישואין של רוני, מוכנה להינשא למר פולנסקי הסנילי (עמ' 100), או לרובֶן, בעל בית המלון המארח זונות (עמ' 265). היא קונה את כל העיתונים בקיוסק כדי לעבור על מדורי השידוכין. ביום הולדתה היא מבלה בבית המלון של רובֶן עם הזונה מרגלית, היא נעדרת שלושה ימים מהבית עד כי הוריה מזמינים משטרה שתחפש אחריה. וכן, את מכונית הסימקה החדשה שהוריה קנו לה, היא הורסת בתאונה, והיא עצמה מתאשפזת עם חבלות וזעזוע מוח.
לכאורה, יש שק שלם של "ראיות" שמיקי סתיו היא "גולם במעגל". לכך אפשר להוסיף את יחסיה הטעונים עם אימה, שרה'לה סתיו, ניצולת שואה, המתוארת כסטריאוטיפ של מה שמקובל לכנות בפולקלור הישראלי – "אימא פולנייה". היא כל הזמן מחנכת את שני ילדיה (למיקי יש אח קטן ממנה בעשר שנים בשם עמי), מטיפה להם מוסר, על לכלוך על נימוסי שולחן, על כפיות טובה לאם שהקריבה כל כך הרבה למען ילדיה. יחד עם זאת, היא משוכנעת שהיא גידלה גאון מוסיקלי, ורק משום נמיכות הרוח של מיקי, היא לא ניגשה לתחרות המכרעת, והעדיפה להיות מנגנת בגני ילדים. מיקי מחקה (מתוך שמחה לאיד ממש!) את העברית העילגת של אימה:
"אֵם לא עשו שום דבר כי לֶאֵם יש מזל, ולי יש ילדה שלא מָריכה שום דבר שעושים לה, וכמה פָמים שאני אמרתי לך זה כלום לא עזר, אבל אבא שלך אוּ צודק שאוּ אומר שאני יָזוב אותך שזה איך לָבור בתוך קיר, את לא ניסית לָבור פָם מיחדר לחדר דרך קיר כן? אז ככה זה איתך, אני אמרתי ואני אמרתי כמו לקיר זה נכנס" (עמ' 56-55). וכך לאורך כל הספר – נזקקתי לא פעם לקריאה שנייה שלישית כדי להבין את דבריה של גב' סתיו.
הקורא מתרשם שמיקי סולדת מאימה שהביאה עימה מהגלות את חרדות השואה (קונה לבת טבעת במקום מגפיים, כי בטבעת ניתן לשחד את הצוררים שעלולים לצוץ פתאום),ואת החיקוי לתרבות המזרח אירופית. מיקי מתחלחלת מהאובססיה שלה לניקיון (אסור לטבול את הרגליים בים, כי שם עושים אנשים את צרכיהם, אסור לעמי אחיה להיכנס הביתה מלוכלך אחרי שחזר מטיול, היא רוחצת אפילו את גלגלי האופניים!), מההשתלטנות שלה הבאה לביטוי בנאומים ארוכים ומייגעים עד שנשמעים לה מחוסר ברירה. מיקי מגרשת את אימה מהדירה שלה (דירה שירשה מסבתא חנה), וכשזה לא קורה – היא בורחת ממנה, ובעקבות כך נגרמת תאונה, היא מבקשת את אביה לגרש את אימה שהביאה מרק וסחלבים לבית החולים, שם היא אושפזה אחרי התאונה.
הסופרת "מכריחה" את הקורא להתרשם כנ"ל, אבל היא גם משבצת רמזים על כך שמיקי עצמה ירשה לא מעט מהפגמים שהיא מוצאת באימא שלה. "מר סתיו" (אביהם של מיקי ועמי) אומר למיקי בפנים שהיא משוגעת לא פחות מאימה (עמ' 107). מסתבר שהיא באמת היסטרית כמוה, והיא נזקקת לטיפול פסיכולוגי (אגב, תיאור הפגישה עם בני סמכא בתחום משעשע למדיי – עמ' 188-186), ובסוף הספר מתואר איך היא נזקקת לזריקה ולכדורים להרגעה. למרות ההכרה העמוקה שלה שאין בה "הברק" הנדרש מווירטואוז מוסיקלי, היא חולמת – בדיוק כמו אימה – שהיא מוזמנת לנגן עם גדולי המנצחים והנגנים במפוארות שבתזמורות הפילהרמוניות בעולם. כשהיא מבינה ש"גברת סתיו" לא תצלצל אליה במשך שעות עם כל הטפות המוסר שלה – משום שהיא נפטרה משטף דם במוח – היא חשה אומללה. (עמ' 301).
כפי שדן מירון ציין במסתו – הדמויות בספר הן "שטוחות" – דו-ממדיות, להוציא את דמותה של מיקי, שהיא באמת מורכבת ו"עגולה", ועל כך עוד להלן. מבחינה טופוגרפית ואתנית, ציין דן מירון, שמדובר בעולם מזרח אירופי בגבולות רמת-גן ותל-אביב (הדירה של מיקי ברחוב הרואה 76 דירה 4 ברמת גן, הדירה של הוריה ברחוב המצפה בתל-אביב). השנה היא 1975 עם גיחות של מיספר שנים אחורה, ובסוף הספר – גם לשנות הילדות, אבל אין שום איזכור לרקע היסטורי-הפוליטי של התקופה הזאת (כמו מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ההתנחלויות וכד') להוציא שיחה אחת של חבריו הזקנים של מר פולנסקי המזכירים את החלטת האו"ם שהציונות היא תנועה גזענית (עמ' 69). כל הגיבורים המשניים הדו-ממדיים, כאמור, הם אשכנזים, חוץ מהזונה המזרחית מרגלית "העובדת" בבית המלון של רובֶן, והמתוארת בצורה סטריאוטיפית. מיקי "הגולם במעגל" מייחלת להפוך את מרגלית לחברתה. דן מירון גם מציין שהסופרת לא נכנעה לצו השעה, ולא כתבה בנוסח ראשומון כמו "המאהב" של א"ב יהושע, ולא התפתתה לחקות את זרם התודעה.
לאחר כל "הסטיות" האלו מהקו המוביל אל לב הקונסנזוס הספרותי – מהו סודו של הרומן הזה שמקסים כל כך את הקורא? אני סבור שהסוד טמון בעיצוב המופלא של דמות הגיבורה הראשית – מיקי סתיו. מאחורי הפאסאדה של צעירה אגרסיבית (בעיקר כלפי הוריה) והיסטרית מסתתרת דמות אצילה בעלת יכולת איפוק מרשימה, ובעלת נכונות לנתינה הגובלת באלטרואיזם. הטיפול המסור שלה במר פולנסקי הסנילי, שאיננו זוכר את שמה, שנעלם מהבית ומתפלש בחול מאחורי בית הכנסת שמול קולנוע אורדע ברמת-גן, מתואר בצורה מכמירת לב – היא ממש אוהבת אותו, מחבקת אותו ומנשקת לו, היא מסתכנת בהיעדרות מהעבודה כדי להביא אותו לתור הבלתי נגמר של קופת-חולים. כשהדמנסיה שלו הולכת ומתגברת – היא מוכנה לקחת אותו תחת חסותה בדירתה. סבתא חנה אמנם הורישה לה אותו (יחד עם דירתה), וציוותה בצוואה שהיא תטפל בו, אבל טיפולה של מיקי הוא הרבה מעבר למה שאותה סבתא יכלה לצפות, והרבה מעבר למה שאנחנו היינו מצפים מאישה צעירה שאין לה שום קשר דם לנזקק.
דני אורנשטיין חי על חשבונה במשך שנתיים, והיא התייחסה אליו כמו אל "חתול רחוב חינני". היא ידעה שהוא נזקק לזונות במלון של רובֶן, היא ידעה שהוא כפוי טובה, ולא הופתעה כאשר לבסוף הוא נוטש אותה ונושא את איריס. היא מסרבת לכל קשר עימו לאחר מעשה, אך היא איננה מסכימה שהוריה ישמיצו אותו.
מרגלית הזונה מגדפת אותה ואת הפולניות ששותות קפה ואוכלות סברינה, היא מעליבה אותה קשות ("... את עוד יותר דפוקה ממני למה שאותי אף אחד לא דופק בחינם, ואותך כן, את הבנת?" – עמ' 210), ויחד עם זה, מיקי מייחלת לחברותה, מבלה עמה את יום הולדתה, ומוכנה לשלם את חובותיה למלון.
האיפוק בו מתייחסת מיקי כלפי דני שניצל אותה, ורוצה לחזור אליה לאחר שאיריס עזבה אותו, וכלפי ימבי שהביך אותה – האיפוק הזה והרפליקות הלאקוניות שלה מעוררים השתאות ומגבירים את הסלידה משני גברים אלה, וגם מהשניים שהציעו לה נישואין – רוני השמן, ואורי המוסיקאי הגאון (בעצם לא הציעו, אלא קבעו עובדה שהם מתחתנים עימה, בלי לברר מה עמדתה בנדון!).
סיום הספר בנוי כמלאכת מחשבת – לכאורה, האם נענשת על העוולות שגרמה לילדיה, ובעיקר למיקי – היא נפטרת משטף דם במוח (המוח הקודח שלה), והיא נדמית במותה לאותה בובה מוניקה, שהיא הכריחה את בתה לקבור בפח האשפה, אלא שהמוות הפתאומי הזה מזעזע עמוקות את מיקי, היא היסטרית לגמרי, ונעשית אילמת בדיוק כמו בילדותה לאחר שהוכתה קשות על ידי אימה. מיקי, כאמור, חשה אובדן ענק במות האם, שכבר לעולם לא תצלצל כדי לנאום את נאומי ההטפה שלה.
יש בספר עוד דמות מעניינת, שבוודאי לא הייתי מסווג אותה כדמות "שטוחה", הלא היא דמותו של האב, "מר סתיו". הוא איש אמיד (בעל חנות צילום), נדיב מאוד, מבין את בתו ומוצא דרכים לעודד את רוחה (מציע סיסמאות שצריך לומר בלב, וכך משפרים את מצב הרוח: "אני יפה, יפה, יפה!", "אנחנו שלושה גיבורים"). הוא גם איש נאה המתויג כ"חתיך", וייתכן שהיה ניצל מהתווית של "מר סתיו" ו"אבא של אחי", לולא חשף הבנה עמוקה למניעים של אימא לנהוג ב"פולניות" כרונית, כי הרי היא "משם", כלומר, עברה את השואה, ויש לסלוח לה על הכול. האב מבין את אישתו גם כאשר זאת מכה באכזריות את בתה (ראו בעיקר עמ' 296), וזה כנראה בלתי נסלח מבחינתה של מיקי, כי יש עוד אימהות שבאו "משם", ואינן מרשעות כמו אימה.
מרוב שהתרכזתי בסגולות הספרותיות של הספר ובמסרים החבויים שלו, כמעט דילגתי על עניין חשוב – הספר שופע הומור, שניתן למצוא אותו אפילו בקטעים הדרמטיים ביותר. אביא כאן דוגמית – מיקי מדמיינת איך גברת סתיו תקבל את הבשורה שימבי, רופא הילדים מבילינסון, מעוניין בה, ואף יגיע לארוחת ערב אצל הוריה:
"הרופא יזכה למבטים ברורים – הבית הזה מגדל נסיכה פולנייה ורק בגלל שאין נסיכים הם מסכימים לוויתורים. אבל אין דבר, בהתחלה, רק בהתחלה הוא יהיה רופא, אחר כך הוא יהיה רופא מומחה, פרופסור, אחר-כך פרופסור מומחה שיטפל בראש ממשלת ישראל, שיכיר לו את נשיא המדינה, שיכיר לו את ידידיו הנשיאים ברחבי העולם. בנקודה זו, בערך, תוכל גברת סתיו להרים ידיים לשמיים ולבקש מסבתא חנה לאסוף אותה – היא השלימה בהצלחה את תפקידה כאם." (עמ' 237).
בסופו של דבר הרי ימבי קיבל "רגליים קרות", ולא הגיע לארוחה.
אני קראתי את "גולם במעגל" פעמיים, וממש אינני מצטער.
אהוד: רשימת הביקורת שלך חיובית מאוד אבל משום-מה היא מרתיעה אותי מקריאת הספר, שמצטייר ממנה כאוסף של הבלים, ובייחוד שזכה לסנדקותו של פרופ' דן מירון, שכותב כנראה מבואות לפי הזמנה.
משה גרנות
על ספרה של לילי פרי "גולם במעגל"
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר