24-25.5.91. בתוך 34 שעות חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל. "מבצע שלמה" היה מבצע מורכב מאוד, שבמשך שנים נארג בידי סוכני המוסד ואנשי הסוכנות היהודית. את ההחלטה על המבצע קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר. הוא דחף לביצועה, הוא עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה.
מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת בראש ובראשונה כדי לאפשר ליהודי העולם לעלות באופן חופשי לארץ-ישראל וכדי ליישב את אותה ביהודים. "מבצע שלמה", להעלאת יהודי אתיופיה, הוא אחד המזהירים שבמבצעים שעשתה אי פעם מדינת ישראל כדי להגשים את ייעודה. "מבצע שלמה" הוא ביטוי עילאי של אקטיביזם ציוני של המדינה. אם בכל שבע שנות כהונתו של שמיר (בשתי הקדנציות) לא היה אלא אירוע זה, די היה בכך כדי שיכנס לפנתיאון הלאומי כאחד החשובים בראשי הממשלה בישראל.
אך לא רק את יהודי אתיופיה שמיר העלה. בימיו החלה העלייה ההמונית הגדולה מברית המועצות. שמיר אינו אחראי לפתיחת שערי בריה"מ – מדובר בשינויים עולמיים; הפרסטרויקה והגלסנוסט שהוביל נשיא בריה"מ גורבצ'וב, נפילת החומות בין מזרח אירופה למערבה וקריסת בריה"מ. אולם העובדה שהעלייה הזאת זרמה לישראל ולא לארה"ב היא בפירוש בזכותו של יצחק שמיר.
שמיר ניהל מאבק עיקש ולא פופולארי, כנגד כל הסיכויים, נגד מתן מעמד פליט בארה"ב ליהודי בריה"מ, בראשית גל העלייה. טענתו היתה, שכאשר לעם היהודי יש מדינה עצמאית, יהודי אינו פליט. שמיר שכנע את הממשל האמריקאי, והחלטתם הסיטה את הזרם ההמוני של יהודי בריה"מ מהגירה לארה"ב לעלייה-רבתי של למעלה מיליון יהודים (כן, אני סופר כיהודים גם את אלה שלחרפתנו אינם מוכרים כיהודים) למדינת ישראל.
שמיר זיהה את ההזדמנות והעלה על ראש שמחתו ועל ראש שמחתנו את הפעולה בבריה"מ לעליית היהודים לארץ, ובארץ – לקליטתם. היכולת של מדינה קטנה, שמנתה ארבעה וחצי מיליון אזרחים, לקלוט מיליון עולים בתוך שנים מעטות, כאשר לכולם יש קורת גג, לרובם המכריע – עבודה, כל ילדיהם נקלטו במוסדות חינוך – זו תופעה שמעטות כמותה בעולם. יצחק שמיר, ראש הממשלה, ניצח על המלאכה, קבע את סדר העדיפויות, העמיד את ההיערכות לקליטה מעל כל צורך אחר ומשימה אחרת, וההצלחה היתה גדולה. עלייה זו היא הברכה הגדולה ביותר למדינה בדור האחרון, והישגיה הכבירים משפיעים לטובה על כל תחומי חיינו, ועוד טרם נהנינו מאפס קצה של תרומה זו. מנהיג המוביל אומה למאמץ כזה ומצליח – הוא מנהיג גדול.
יצחק שמיר היה מנהיג חסר כריזמה. לא היה לו ברק, הוא לא שפע קסם אישי, ואף שהוא היה רהוט והעברית בפיו היתה משובחת, הוא לא היה נואם גדול, לא מרואיין מבריק, לא אדם הממגנט את הציבור וגורם לו ללכת אחריו. אבל הוא היה אדם חזק, ידע בדיוק מה הוא רוצה, ידע לתבוע מעצמו ומהכפופים לו להתמסר לנושאים שהעמיד בראש סדר היום, היה איש ביצוע מעולה, והתוצאות היו בהתאם.
אדם שהצליח במשימות כאלו מורכבות, הוא בראש ובראשונה אקטיביסט – אדם הרוצה לשנות את המציאות, יודע לקבל החלטות ולעמוד אחריהן ולבצע אותן. אז למה ואיך 20 שנים אחרי תום כהונתו, תדמיתו של יצחק שמיר היא עדין של ראש ממשלה פאסיבי, שלא עשה דבר ובזבז את שנות כהונתו ב"שב ואל תעשה"?
הערכה אובייקטיבית של כהונתו, תהיה שונה לחלוטין מהתדמית הזאת. מניין התדמית? היא נובעת מכך, שהאליטה השלטת בתקשורת ובאקדמיה, בוחנת את ראשי הממשלות על פי קריטריון צר אחד – קידום התהליכים המדיניים שנועדו להביא להסכמי שלום עם השכנים ועם הפלשתינאים תמורת נסיגה מן השטחים. ואכן, אם זאת אמת המידה לבחינת כהונתו של שמיר, הוא לא היה פעלתן במיוחד.
אולם מאחר וכל ראשי הממשלה שבאו אחריו – רבין, פרס, נתניהו, ברק, שרון ואולמרט היו פעילים מאוד בקידום התהליכים הללו, יש לנו פרספקטיבה לראות עד כמה התהליכים האלה קידמו את מדינת ישראל בכלל, ואת השלום בין ישראל לשכנותיה בפרט. האם התהליכים הללו קידמו שלום, הבטיחו ביטחון, המעיטו בהרג ישראלים, עצרו או צמצמו את הטרור הערבי, קידמו את השלמת הערבים עם קיומה של ישראל? היום אנו יודעים שהתשובה על השאלות הללו שלילית.
וכאשר אנו מנתחים על רקע עובדה זאת את כהונתו של שמיר כראש הממשלה, שאכן, לא היה אקטיבי במיוחד בקידום התהליכים המדיניים אך היה אקטיבי מאוד, כמעט היפר-אקטיבי, בקידום האג'נדה הציונית של מדינת ישראל, ניתן לומר ששמיר היה ראש ממשלה מוצלח יותר מכל אלה שבאו אחריו, ותרומתו לעתיד המדינה היתה גדולה יותר משלהם.
מן האקטיביות שלו בנושאים בהם התמקד, ניתן להבין שדרכו המדינית לא נבעה מאופי פאסיבי. ראוי לתת לו את הקרדיט, שמאחורי אותה דרך עמדה גישה אסטרטגית מוצקה, שראויה אף היא לבחינה מחדש.
"הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו ים," אמר פעם שמיר, בהתבטאות מאוד לא דיפלומטית, מאוד לא ראויה לראש ממשלה ומאוד לא מוצלחת. אבל היה זה ביטוי פשטני מאוד, לאמת עמוקה שראוי לנסחה בצורה אחרת. האמת הזאת, היא הכרה בכך שהסכסוך בינינו לבין הערבים הוא בלתי פתיר בעתיד הנראה לעין, כיון שהערבים אינם מוכנים להשלים עם זכות קיומה וצדקת קיומה של מדינת ישראל. כל עוד זה המצב, אין תכלית לניסיון להגיע לשלום כולל שיפתור את הסכסוך, וכל ויתור ישראלי במהלך הניסיון הזה, יהיה ללא תמורה מעשית. ואכן, אלה התוצאות של שני עשורים בהם שישה ראשי ממשלות ויתרו, ולא קיבלנו כל תמורה בעבור הוויתורים האלה.
גישתו של שמיר היתה שהסכסוך הוא עובדה קיימת, ולכן ראוי לנהל אותו בחוכמה, לא להתגרות באויב, לא לעשות צעדים שעלולים להביא למלחמה, לנסות להנמיך ככל הניתן את הלהבות כאשר הן מתעוררות, לנסות באופן חשאי לשמור על קשר עם השכנים, ובמקביל לחזק את ישראל ולבצר אותה כמדינה יהודית וציונית חזקה, כך שבסופו של דבר האזור יקבל את קיומה כעובדה קיימת ומוגמרת.
דוגמה לכך היא ההבנות וההסכמות החשאיות עם המלך חוסיין לפני מלחמת המפרץ, וההבלגה על ירי הטילים מעיראק על ישראל. שמיר לא היה איש של דרמות גדולות. כיוון שהוא החליף את בגין, שהיה בראש ובראשונה איש של דרמות גדולות, הוא נראה חיוור ואפור לידו.
בשש שנות כהונתו של בגין, הוא חתם על הסכם השלום עם מצרים, נסוג מכל סיני ועקר את היישובים. הוא הגה ויזם את תכנית האוטונומיה לפלשתינאים ביש"ע. הוא הפציץ את הכור העיראקי. הוא יצא למבצע ליטני. הוא החיל את הריבונות הישראלית על הגולן. הוא יצא למלחמת לבנון הראשונה.
שמיר לא היה איש של רעמים וברקים. אחרי הרעמים והברקים של שלטון בגין, נראית הקדנציה שלו כשגרתית ומשעממת. אך כיוון ששמיר התייחס לסכסוך הישראלי-ערבי כאל עובדה שיש לנהל אותה במתינות ובתבונה, הוא אכן ניהל את הסכסוך במתינות ובתבונה. הוא שמר את הסכסוך על אש קטנה. הוא יזם יחד עם רבין תכנית מדינית ב-1989, שתכליתה העיקרית היתה מניעת ועידת בינלאומית שתסכן את ישראל, באמצעות הנעת תהליך שעיקר תכליתו היא עצם קיומו. על כך התעמת עם שרי החישוקים – שרון, לוי ומודעי שניסו להדיח אותו בשל כך. הוא הסכים ללכת לוועידת מדריד, כאשר הבין שאין מנוס מכך, אף שלא ציפה שהוועידה תביא לשלום ובוודאי שלא היה נכון לוויתורים מרחיקי לכת. פעולתו המדינית נועדה לשמור על אש קטנה של הידברות עם שכנינו, כדי למנוע הסלמה, אך ללא צעדים שעלולים להחליש את ישראל.
לצד המהלכים הללו, הוא קידם את סדר היום המרכזי בעיניו – חיזוקה של המדינה, חיזוק הכלכלה ובעיקר קידום סדר היום הציוני; עלייה וקליטתה והתיישבות. ואת סדר היום הזה הוא קידם בהצלחה יתרה.
מבין ראשי הממשלה בישראל, שמיר מזכיר במיוחד את לוי אשכול. כמו אשכול, גם הוא לא איש של כריזמה, של ברק ושל דרמות, שהחליף מנהיג כריזמטי דגול (אשכול את ב"ג, שמיר את בגין), ולכן נראה אפור ומשעמם. אך כמו אשכול, גם הוא איש שידע להחליט, ידע לנהל, ידע לעבוד וידע לקדם את העניינים החשובים בעיניו, וכמו אשכול הוא חיזק מאוד את מדינת ישראל. אשכול, שהיה בזמנו מושא ללעג ולבדיחות, מוערך היום, בפרספקטיבה של כמעט 50 שנה, כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אני מאמין, שכך תשפוט ההיסטוריה גם את יצחק שמיר,

2. בעד חוקים עוקפי בג"ץ
החלטת בית המשפט בקלן, על פיה ברית מילה אינה חוקית, תבוטל ולא יהיה לה זכר בחוק הגרמני. ייתכן שהיא תיפסל בערכאה גבוהה יותר. מה שבטוח – הפרלמנט הגרמני לא יאפשר להכרעת הדין הזו להישאר על כנה.
ההחלטה תבוטל כיוון שגרמניה אינה יכולה להרשות לעצמה פגיעה קשה כל כך בחופש הפולחן וחופש הדת. היא תבוטל כיוון שגרמניה אינה יכולה להרשות לעצמה לפגוע כך במיליוני המוסלמים החיים בקרבה ולהתסיס אותם. היא תבוטל, כיוון שגרמניה, גרמניה (!), אינה יכולה להרשות לעצמה פגיעה קשה כל כך ביהודים, נוסח גזירות אדריאנוס. מול הטיעונים הללו יעמוד הנימוק של החלטת בית המשפט – הפגיעה בגופו של הילד במעשה אכזרי בלתי הפיך וכו'. והנימוקים נגד החלטת בית המשפט יכריעו את הכף. אני מעריך, שטיעון אחד אפילו לא יוצג: אבל בית המשפט החליט והחלטה שתבטל את פסיקתו היא "עוקפת בית המשפט" ולכן היא פסולה. הטענה הזאת פשוט אינה הגיונית ומבוססת על אי הבנת תפקיד הרשות המחוקקת בדמוקרטיה ועל אי הבנת תפקיד הרשות השופטת.
תפקיד הפרלמנט הוא לחוקק. בית המשפט פוסק על פי החוקים שחוקקו בפרלמנט. החוקים אינם אמת נצחית שירדה מן השמיים, אלא הכרעה פוליטית שזכתה לרוב ביום החקיקה. חוקים, מעצם טבעם משתנים, לאור הנסיבות המשתנות או לנוכח שינויים במערך הכוחות הפוליטי. שינויי חקיקה הם לחם חוקה של הרשות המחוקקת. החקיקה חייבת להיות דינאמית.
האם מותר לפרלמנט לשנות או להחליף חוק שהוא חוקק, ואסור לו לעשות כן אם בית המשפט פסק על פי אותו חוק? זו הרי טענה בלתי הגיונית. אם רוב חברי הפרלמנט חושבים שחוק מסוים אינו הגיוני, אין הם יכולים לבטלו או לשנותו, אחרי שבית המשפט פסק על פיו?
אני תומך בחקיקה "עוקפת בג"ץ". אני תומך עקרונית בחוקים "עוקפי בג"ץ", לאו דווקא בחוק זה או אחר. אם אני תומך בשינוי חוק, העובדה שבג"ץ פסק על פי החוק הישן, לא תהיה אפילו שיקול להתנגד לשינויו – הרי אם אני חושב שחוק שגוי או מנוסח באופן שגוי, העובדה שבית המשפט פסק על פיו אמורה לדרבן את התמיכה בשינויו. לעומת זאת, אם אני מתנגד לשינוי חוק, העובדה שהוא "עוקף בג"ץ", כלל אינה נימוק רלוונטי לעמדתי.
מנין צץ המושג "חוק עוקף בג"ץ", כצעד בלתי דמוקרטי, כביכול? מהגישה הרואה בבית המשפט העליון נציג של איזו אמת קוסמית העומדת מעל ליחסיות של הפוליטיקה. זוהי גישה בלתי דמוקרטית.
השתמשתי בהחלטה הזויה של בית משפט בגרמניה, שלבטח אינה מייצגת בטמטומה את הכרעות בתי המשפט בישראל, אך היא ממחישה את האבסורד בעצם המושג "חוק עוקף בג"ץ" ואת חוסר ההיגיון בהתנגדות לשינויי חקיקה בעקבות החלטות בית המשפט העליון.
בעיניי, חוקים "עוקפי בג"ץ" הם פעולת חקיקה ראויה ורצויה המבטאת את מהות הדמוקרטיה, הפרלמנטריזם ושלטון החוק.

3. האיסטניסים
ביקורת חריפה נמתחה על הממשלה והעומד בראשה, על הכבוד הממלכתי שהוערף על נשיא רוסיה פוטין, בביקורו בישראל. המבקרים הזכירו את דיכוי זכויות האדם בארצו, את תמיכתו באסד ובאיראן.
קל לי להתחבר לתוכן הדברים. אני עצמי שרוי בדילמה, בין תחושת המיאוס ממה שמייצג פוטין ורצון שישראל תשמיע מולו קול מחאה מוסרית, לבין ההבנה שמדינה קטנה כישראל, המצויה במאבק קיומי, אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על האפשרות להתקרב למעצמת על, ולנסות להשפיע על מדיניותה.
קל לי להתחבר לתוכן הביקורת, אך זהותם של מותחי הביקורת מעוררת בי קבס. אין דבר שאני סולד ממנו יותר מצביעות והתחסדות.
אני קורא את יוסי שריד תוקף בשצף קצף את הממשלה על קבלת הפנים לפוטין, לועג לראש הממשלה בסרקאזם מר. אני קורא את ח"כ ניצן הורביץ, איש מר"צ, הכותב: "ראש הממשלה מנצח על הפסטיבל לכבודו של הצאר הרוסי, כאשר באותו זמן, אותו פוטין מזרים את החמצן למכונת הרצח של בן-בריתו הסורי ולוחץ את ארגוני זכויות האדם בארצו שלו. אתה מתייפייף, תגידו לי. אגב, לא מעט בזמן האחרון מטיחים בי שאני מתייפייף. מה אכפת לנו מהטבח בסוריה?"
ממש אִסטניסים. יחסים עם מי שתומך ברוצח?!
תזכורת – אותו רוצח, בשאר אסד, ויותר מכך, הרוצח הגדול ממנו, אביו חאפז אל אסד, שטבח ב-1982 40,000 איש בעיר חמה, היו "אנשי שלום". לא זכור לי שיוסי שריד וניצן הורביץ מחו, כאשר ממשלות ישראליות ניסו, באובססיה בלתי רגילה, למסור להם את הגולן, להרוס את מפעל ההתיישבות הישראלי הנפלא בגולן תוך הימור על ביטחון ישראל. נהפוך הוא, יוסי שריד היה גדול התומכים במהלך הזה, ולא חסך את שבט לשונו מממשלות ישראל על שלא עשו די כדי למסור את הגולן לאסד.
אני זוכר שיחה עם יוסי שריד, השר לאיכות הסביבה, בעת ביקור בגולן בתקופת המו"מ על מסירת הגולן לרוצח ההמונים חאפז אל אסד. בשיחה שקיימנו עימו, ראשי ההתיישבות בגולן, במועדון קיבוץ אורטל, אמר שריד:
"אומרים עליי שאני פלשתיניסט. אבל האמת היא שאני לא פלשתיניסט. האמת היא שאני סוריסט. ולמה אני סוריסט? כי אני חושב שהשלום עם סוריה הוא המטרה העליונה של ישראל. ולמה אני חושב שהשלום עם סוריה הוא המטרה העליונה של ישראל? כי סוריה היא המפתח לשלום במזה"ת. וכדי להגיע לשלום עמה, עלינו לשלם את המחיר, והמחיר הוא נקוב," וכו' וכו'. מילת ביקורת על הטבח בחמה? מילת הסתייגות מן הרוצח? חלילה. שקט, מוסרים את הגולן.
ואם היום מנהיג המסייע לאסד הבן, שטרם הגיע לקרסולי הרצחנות של אביו, פסול לקשר, איפה איזו ביקורת עצמית של מי שסגדו לאסד האב וניסו למסור לו את הגולן? איזה חשבון נפש?
נכון, פוטין הוא מנהיג בעייתי. אין הוא התגלמות המוסר, החופש והדמוקרטיה. אין הוא אביר ערך חיי אדם. הביקורת עליו מוצדקת.
אבל לשמוע ביקורת כזאת מפיהם של מי שממש יצאו מגדרם כדי להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר ולקלס את רב המרצחים יאסר ערפאת?
אמר המלך ינאי לאשתו שלומציון טרם מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים ... העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס."