עם פטירתו של יצחק בשביס-זינגר

פורסם ב"הארץ" ביום שישי, 26.7.1991

יצחק בשביס-זינגר היה אחד הסופרים הגדולים שקמו לעם היהודי בדור הזה. ספק אם ליהדות מזרח-אירופה, שאותה כה היטיב לתאר, יקום אי-פעם סופר משיעור-קומתו, שיוכל לתארה בצורה סוחפת, מרתקת ועזת-יצרים, הנובעת רובה מהביוגראפיה שלו; סופר בעל שם עולמי שלא רק קיבל את פרס נובל אלא שספריו היו ועודם פופולאריים בשפות רבות.

בשביס-זינגר היה סופר "בלי חוכמות". הוא כתב סאגות, רומאנים, סיפורים קצרים וסיפורים לילדים, רובם מעולים, כולם כתובים באותה מידה של רצינות ומיומנות; הוא הירשה לעצמו להתייחס אל קוראיו כמו שהתייחס לקוראיו סופר מהמאה ה-19. הוא אמר פעם שהספרות היחידה שאפשר לכתוב בימינו היא לילדים, כי הילד הוא הקורא האמיתי, התמים, האחרון שנותר בימינו, לאחר שטעמו של הקורא המבוגר התקלקל ללא תקנה בגלל הלמידה באוניברסיטאות והוא נעשה לקורא חצוף ומתנשא, או טיפש, הנכנע לטעם הביקורת המלומדת.

בבשביס-זינגר התקיים הצירוף הגאוני של מספר ריאליסטי וסוריאליסטי. בסאגות "האחוזה", "הנחלה" ו"משפחת מושקט", תיאר כמאה שנה של חיים יהודיים בפולניה, בסגנון ריאליסטי, הנמשך גם ברומאן "שושה", שזמנו ערב השואה, או ב"שונאים, סיפור אהבה", המתרחש בארה"ב אך שורשיו במזרח-אירופה. רבים מסיפוריו הקצרים נפתחים ב"כאילו"-ריאליזם, אך עד מהרה מתברר שהוא מושך אחריו את הקורא למחוזות של פארא-פסיכולוגיה, או לעולם קבלי, דימוני, ימי-ביניימי, או ליצריות עזה הנובעת מתוך מעמקים של עולם דתי שבו מתרוצצים דימונים. גרשם שלום אמר לי פעם שבעיניו בשביס-זינגר הוא הסופר היחיד שמשתמש נכון בסיפוריו בעולם המושגים הקבלי, ובשביס-זינגר שמח מאוד כאשר נזדמן לי לספר לו זאת באחד מביקוריו בארץ.

בדומה לעגנון אצלנו, היה בשביס-זינגר חולייה מקשרת ממנה למדו סופרים וקוראים בארה"ב על ההווייה היהודית המזרח-אירופית; עגנון החל כותב באידיש ועבר לעברית, בשביס-זינגר החל כותב עברית ועבר לאידיש. ייתכן כי מבחינות מסויימות שפר גורל יצירתו של בשביס-זינגר. הוא כתב אמנם בשפה שמרבית משתמשיה הושמדו, אך תורגם (בעזרתו-הפעילה) לנוסח אנגלי, שאותו ראה כמקור שממנו יש לתרגמו הלאה. כמעט כל יצירתו תורגמה לעברית, ותמשיך להיתרגם-מחדש מדי דור, בעוד אשר עגנון, והסופרים העבריים בני-דורו וקודמיו, כתבו עברית שאינה ניתנת להיתרגם לעברית מודרנית מבלי לאבד את ייחודה.

מרבית הסופרים העבריים שכתבו על הגולה קיבלו את נקודת המבט הציונית של שלילתה, זה גם המסר שהעבירו לקהל קוראיהם, שחלקם למד מכך להתבייש במוצאו ה"גלותי". בשביס-זינגר לא היה סופר ציוני. בנוסח האנגלי של "משפחת מושקט" מחק בסיום את פרק העלייה לישראל, שמצוי במקור האידי ובתרגום העברי [הראשון]. הוא לא חשב שישראל היא משקל-שכנגד לגודל הטרגדיה שפקדה את העם היהודי בשואה; והוא תיאר את חיי היהודים מתוך עצמם, בעוצמה וביצריות, שאין בהן שמץ קאריקאטורה ושלילה.

"אם נגזר עלינו למות, הבה נמות יחדיו," אומר חיימל, אחד מגיבורי "שושה", בווארשה, ערב הפלישה הנאצית, ומסרב לברוח ולהציל את נפשו. אין טעם להציל את הגוף כאשר הנשמה היהודית-פולנית, החיים, התרבות, השפה, הכול – לעולם לא ימשיכו עוד להתקיים אחרי היטלר. החיים היהודיים בניו-יורק, כמו גם בישראל, כפי שתיאר אותם בשביס-זינגר, הם חיים פאתטיים, של עקורים. ההתחלה החדשה של חיים ותרבות יהודיים מקומיים, בארה"ב ובישראל, כבר לא היתה מתאימה לגיל ולביוגראפיה של אחרוני גיבוריו, המזדקנים, חסרי-המנוחה – – – שעם מותו הם נותרו חיים רק בנצח של הספרות.