סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק אחד-עשר

דו-קרב האצבעות, מחסה לאוהבים

שמו של שפירא הולך ומתפרסם לא רק ברחבי הארץ, גם בגולה הוא נודע, בזכות הכתבות והסיפורים הנדפסים עליו – כאיש אמיץ השומר על כבוד פתח-תקוה ומרתיע את אויביה. הוא נחשב לשיח' של מלאבס, וכוחו גדל יחד עם התבססותה של המושבה.

שיח' מוחמד אבו-קישק ושיח'ים בידואים אחרים מסביבות המושבה מתכנסים יום אחד ומחליטים לבחור בשפירא לשיח'-אל-משייח', שיח' השיח'ים, ראש וראשון להם, ואף שולחים שליח לבשרו על כך.

שפירא מתנגד. "הכבוד הזה אינו מגיע לי," הוא אומר. "בתואר כה נכבד צריך לזכות שיח' בידואי אמיתי ולא שומר עברי."

אבל הבידואים אינם נסוגים מבחירתם. "אחינו אתה, יא שיח' איברהים-מיכו. איש אמיץ אתה, ויודע להתהלך עם השלטונות ולדבר בשם כולנו. מי כמוך מתאים לשאת בתואר הנכבד הזה?!"

הולך שפירא להתייעץ עם אנשים שהוא מעריך את דעתם, ואלה אומרים לו: "אם הם מתעקשים, מה איכפת לך? כבודה של מלאבס רק יצא נשכר מכך."

כך זוכה שפירא בתואר שיח'-אל-משייח'. אך לא עוברים ימים רבים ומן הנגב וסביבותיו מתחילים להגיע קולות מאיימים. בהרי אדום שבעבר-הירדן, יושב שיח' חסן אל-עזזמי משבט אל-עזזמה התקיף, שיח' זקן ומכובד כבן שבעים, השולט ביד רמה בכל האיזור; בזכות חוכמתו, גילו, והעובדה שהוא מחזיק עשרות שנים ברסן השלטון על הבידואים, הוא מכונה בשם – שיח'-אל-משייח', ולדעתו התואר הזה שייך לו בלבד.

כאשר נודע לשיח' אל-עזזמי הגאה כי בצפון, סמוך ליפו, קם יהודי חצוף אחד, איברהים-מיכו שמו, ומכנה עצמו – שיח'-אל-משייח'! – בוערת בו חמתו כאש והוא נשבע: "אני אהרוג את היהודי הזה במו-ידיי!"

*

יש מי שדואג להעביר את הידיעה לשפירא, אך שפירא לא נבהל. "במזרח," הוא אומר, "מכל עשר שמועות – תשע בדויות ואחת מוגזמת!"

לאחר שבועות אחדים מגיעה ידיעה שנייה, מבוססת יותר, המספרת ששיח' חסן ממשיך להתפאר: "איברהים-מיכו שיח'-אל-משייח' גדול ממני? יהודי? צעיר? מתחזה? לא יקום ולא יהיה. אם אתפוס אותו, זה יהיה סופו!"

שפירא אינו מן העולבים שלא לצורך, וגם לא מהנעלבים בנקל, אך כאשר שוב ושוב מגיעים אליו דברי שיח' חסן אל-עזזמי, הוא אומר לצעירי המושבה, הג'חוש – כך מכנים הערבים את הצעירים הנלהבים לפעול:

"חבר'ה, אנחנו נוסעים לדבר עם שיח' חסן מילים אחדות, שילמד להיות מנומס יותר."

הם רוכבים ימים אחדים ומגיעים לשבט העזזמה שבהרי אדום. השיח' ובני שבטו אינם מכירים את הבאים, וכמנהג הבידואים מארחים אותם שלושה ימים, מאכילים ומשקים, ואינם שואלים דבר וחצי דבר מי הם ומה הם מחפשים. רק במוצאי היום השלישי פונה שיח' חסן הזקן אל אורחו ושואל למטרת בואו.

"שמי איברהים-מיכו ממלאבס ושמעתי שיש לך דבר נגדי. באתי כדי להסדיר את העניין."

"אתה הצעיר שרוצה להימשח כשיח'-אל-משייח'?" עוצר השיח' הבידואי רק בקושי את כעסו המתפרץ, ומבהיר לאורחו שעתה, לאחר שנסתיימו שלושת ימי האירוח, עליו לעזוב עם מלוויו את המאהל, אלא אם הוא מוכן לשלם את מחיר חוצפתו בדרך זו: "לא לפי כבודי להרוג אותך ככלב, כפי המגיע לך. במקום זאת אני מציע לך להשתתף בדו-קרב, וכיוון שאין לי ספק מי יהיה המנצח, אני משאיר לך את הזכות לבחור את כלי-הנשק: אקדח, חרב, נבוט, ואפילו אבן."

פונה שפירא לשיח' הזקן ואומר: "שיח' נכבד, אנחנו חיים כבר במאה העשרים, זו המאה שהקידמה מאפיינת אותה, ואשר האלימות, כך מבטיחים – תיעלם במהלכה מן העולם. מדוע שיח' נודע כמוך, שחוכמתו ידועה מבאר-שבע עד עזה, ומחברון עד גבול מצרים – יקח חלק בטקס משפיל ומכוער, שבו יישפך קרוב לוודאי דם? הרי בעולם הגדול כבר אסרו על עריכת דו-קרב ומחפשים דרכים תרבותיות יותר לפתור סכסוכים בין בני-האדם."

"אתה פוחד, איש צעיר," משיב השיח', "במקום להתייצב כגבר לקרב – אתה מספר לי מעשיות. מה התשובה שלך?"

"יהיה דו-קרב," אומר שפירא, "ולא נותר אלא לבחור את כלי-הנשק."

"אמור את דברך."

"אני מציע להילחם באצבעות."

לשיח' הזקן נדמה שלא הבין היטב את דברי יריבו. "במה להילחם?"

"באצבעות. כל אחד מאיתנו יתרום למאבק הזה, אצבע אחת."

"איך? תסביר!" למראה פני השיח' קשה לדעת אם הוא נדהם או משועשע.

"כל אחד מבינינו ישלח קדימה את אצבע ידו הימנית, זו הסמוכה לבוהן, ולפי אות מוסכם יכניס אותה לפה של יריבו. לפי פקודה שנייה נתחיל שנינו ללחוץ, לסגור פה ולהדק שיניים על האצבע הנמצאת בפנים. והמוציא ראשון קריאת-כאב, או אפילו אנחה – איי! – לא יהיה שיח'-אל-משייח'. מסכים, יא שיח'?"

השיח' סוקר את שפירא הצעיר במבט חודר, שותק מעט, ואחר-כך אומר: "שנים רבות אני שיח' אל-עזזמה ורעיון כזה לא שמעתי מעודי. לא הרוג, לא לווייה, לא קבר, רק מנצח אחד, מפסיד אחד, וקצת כאבים באצבע. רעיון מוצלח, אני מוכן לנסות!"

השיח' הזקן, ושפירא הצעיר ממנו בכשלושים שנה, מכניסים אצבעותיהם איש לתוך פי יריבו, ולפי האות המוסכם מתחילה הלחיצה הגדולה. כל השבט, ומלוויו המעטים של שפירא, מתגודדים סביבם לאור המדורה. השניים לוחצים בכל הכוח. פניהם מוארים כמו באמצע היום. הקרב מוזר ומותח. רואים איך פרצופיהם מתעוותים ומחליפים צבעים: אדום, כחול, צהוב, לבן ואפילו ירוק. כל רגע נדמה שאחד מהם, המגביר את לחצו, יקטוף את אצבעו של השני, הנתונה בפיו.

איש מהמתמודדים אינו מוציא הגה. כך דקה, ושתיים, חמש ועשר דקות. כבר חולפת רבע שעה מלאה, והשניים, כזוג תרנגולים, סובבים במעגל, מעלים אבק, והקהל עוקב אחריהם בדריכות. הבידואים ניצבים פעורי-פה. שורר שקט מוחלט. אפילו כלבי-השבט, הנובחים תמיד, השתתקו. בני-לווייתו של שפירא דרוכים לא פחות מהבידואים. הם חוששים ממפלתו ולא פחות מכך – מניצחונו, שכן אינם יודעים איך ינהגו בהם, במקרה כזה, המארחים.

שפירא עושה מאמץ אחרון, לוחץ עוד יותר את שיניו אלה לאלה, וכל הנוכחים שומעים "אייי!" חלוש, אשר בעקבותיו מוציא השיח' את אצבעו המחוצה מפי שפירא, ואומר רק זאת:

"ניצחת אותי, יא שיח'! – "

רגע מתנחשל גל קריאות של השתאות, התפעלות וגם אכזבה, וכאשר משתתק, אומר שפירא ליריבו: "ואללהי שיח'-אל-משייח', שיח' חסן אל-עזזמי האחד ואין שני לו, רק לשונות רעות סיכסכו בינך לביני. שיח'-אל-משייח' רק אתה הוא, ולי די שאני שיח' איברהים-מיכו ממלאבס, כי הידידות שלך יקרה לי יותר מכל תואר ואפילו יותר מזהב!"

*

למחרת עושה החבורה דרכה חזרה. המלווים מהמושבה שואלים את שפירא: "איך הצלחת לסדר ככה את השיח'?"

"לא כל-כך סידרתי אותו. בהתחלה חשבתי שהרעיון שלי גאוני. אני בן שלושים-וחמש, הוא מבוגר פי שניים ממני, והשיניים, כידוע לכם, לא מתחזקות עם הגיל. איזה כוח יכול להיות לשיניים של בידואי זקן? אבל זו היתה טעות גדולה. התברר לי כי יש לו שיניים חזקות כשיני גמל. הכאב היה איום. כל הזמן החזקתי את עצמי שלא להיאנח, תאמינו לי – זה היה קשה, אבל אני החלטתי ונשבעתי שעלי להחזיק מעמד, לא הרבה, אולי שניות אחדות יותר, אבל אני איאנח שנייה אחת אחריו. ובאמת, אחרי שהוא נאנח השמעתי זעקה נוראה – די! – אבל הרעש בלע את קולי ואיש לא הרגיש שגם אני סבלתי מכאב נורא.

"ודעו לכם, הרבה מאבקים צפויים לנו בארץ, והם יהיו קשים מזה שראיתם אתמול – ועלינו להחזיק מעמד ולסבול, תמיד-תמיד אנחנו צריכים להחזיק מעמד קצת יותר מהצד השני – וככה ננצח!"

*

בוקר אחד פוסעת ונכנסת לחצר שפירא סוסה אצילה, כמוה יכולים להרשות לעצמם רק שיח'ים נכבדים משבטי הבידואים במדבריות הנגב ועבר-הירדן. הסוסה מותשת, על אוכפה היא נושאת צעיר וצעירה יפי-תואר ועייפים מאוד, כמעט ישנים ברכיבה, בגדיהם מאובקים, והם נראים כבאים מדרך ארוכה.

שפירא רגיל לביקורי אורחים, פלחים ובידואים, הבאים מקרוב ומרחוק, מתוך ידידות, בענייני שמירה, או ששוטחים בפניו את סכסוכיהם, כדי שישפוט ויפשר בין הצדדים. שפירא יוצא למרפסת בבגדים אירופיים. הצעיר יורד לקראתו מהסוסה, משאיר עליה את הצעירה הנאה, ומברך:

"סבאח בלחיר," כלומר, בוקר טוב.

"מיאת סבאח," משיב להם שפירא, מאה פעמים בוקר טוב.

"אתה הוא שיח' איברהים-מיכו?"

"אני הוא."

"אבל אינך נראה לבוש כשיח'?"

"מא בתערפ קדרי, חתא תג'רב גירי!" – לא תכיר בערכי עד שתנסה את זולתי.

"אתה שיח'-אל-משייח' המפורסם, שהתחרה בשיח' חסן אל-עזזמי בנשיכת אצבע?"

"אני." וכאשר הוא רואה שההיסוס אינו סר מעל פני הבחור, שולף שפירא את אצבע יד-ימינו ומראה את הצלקת.

"חי ראשי! הלא אלה סימני השיניים של אבי!"

"אתה בנו של שיח' חסן אל-עזזמי?!"

"בנו הצעיר מאשתו הצעירה, וזוהי כלתי זריפה בנת סלאמה משבט בלאונה המכונה אל-בילי, ואנחנו מבקשים משיח' מפורסם ומכובד כמוך, שתואיל לפרוש עלינו את כנפי חסותך ולשכך את זעם אבותינו."

סביב מתאספים בסקרנות בני-משפחתו של שפירא. בחצר קשורה סוסתו. "תפאדלו, האדי פרסי, הדול איוולאדי, הדול בנאתי, והאדי מרתי! – בבקשה היכנסו, זו הסוסה שלי, אלה בניי, אלו בנותיי, וזאת אשתי," מזמין שפירא את השניים, "ומעתה ביתי – ביתכם, מזוני – מזונכם, וכל הפוגע בכם, כאילו פגע בי ובכבוד כל אחד משבט מלאבס. ספר, איך קרה הדבר?"

"פגשתי את זריפה רועה את הצאן בשדה, מיד ידענו שנינו שנועדנו זה לזה, והיינו נפגשים הרבה פעמים בסתר, אבל בכבודה לא פגעתי. כאשר באו שליחי אבי, שיח' חסן, אל אביה, שיח' סלאמה אל-בילי, לבקש שיתן לי אותה לאישה, העליב אותם ואמר שלא חסרים בחורים משבט בלאונה. ואבי זרה מלח על פצעיי ואמר שלא חסרות בחורות בשבט העזזמה. לכן לקחתי לילה אחד את זריפה על אוכף סוסתי, וברחנו צפונה, לבקש את חסותך."

"אילו הייתי מוסלמי היינו ממהרים לשחוט עז ולהשיא אתכם, ואחר-כך הייתי מסתיר אתכם אצלי עד שתהיו זוג נשוי לכל דבר, שרק לאללה מותר להשגיח אז על מעשיכם," אומר שפירא, "אבל אין במלאבס איש מוסמך לסדר לכם חתונה על-פי דתכם, לכן אתה אחמד תגור עם בניי, וזריפה עם בנותיי, תשבו בביתי כמה זמן שתרצו, ונראה איך יתגלגלו הדברים."

*

לאחר ימים אחדים מגיעה לחצר שפירא חבורת בידואים ובראשה שיח' סלאמה אל-בילי אבי זריפה, ואחיה. רק אחד מהם יורד מעל סוסו, ועולה למרפסת.

"נכון מה ששמענו, שאחותנו הסוררת מסתתרת בצל קורתך ואיתה גם החוטף, דמו-בראשו!?"

שפירא עונה קצרות: "אשתדל לחקור אם כך הדבר, ובעוד ימים אחדים בואו ותקבלו ממני תשובה."

מאחר שאינם יורדים מעל סוסיהם, הוא פטור מהזמנתם לאכול ולשתות. הם רוכבים למחנה של שבט אבו-קישק השכן, שם נודע להם בוודאות כי זריפה וחוטפה אכן נמצאים במלאבס, וכי משיח' תקיף כאיברהים-מיכו קשה להוציא אותה בכוח, גם לא בעורמה, יש למצוא דרך של פשרה.

*

חולפים שלושה ימים והם חוזרים אל ביתו של שפירא. הפעם נענים להזמנתו להיכנס, שותים קפה שחור במרפסת המקורה עץ, שפונה לחצר, מול האורווה והרפת. שפירא אינו מזמין בידואים אל ביתו פנימה כי הוא יודע שאינם רגילים במחנק בתי-האבן אלא זקוקים למקום פתוח לאוויר ולרוח.

"נכון, בתכם באה אלי, והבטחתי בדיברת כבודי שאגן עליה ועל הבחור שהביא אותה. מיד לאחר בואם הפרדתי ביניהם כדת וכנימוס. אני יכול להישבע לכם בראשי, שלא חטאו בביתי. אני בטוח שתבינו את חובתי כלפי כבודי כשיח' של מלאבס, ולא תדרשו ממני להסגיר את אלה שבטחו בי, ואשר הבטחתי להגן עליהם. אפשר לפתור את הבעיה בדרכי שלום לשביעות רצונכם. אם אחמד אבן-חסן מבקש את בתכם, נרבה עליו מוהר ככל שתרצו, ובלבד שלא תלכו אחר הפתגם: מי שאינו רוצה לתת את בתו לפלוני – יעלה את המוהר!"

"ומה על החרפה? איש זר בא וחטף את אחותנו, והיא תישאר בביתו?!" מתפרצים האחים.

מבטו הזועם של האב מקפיא את המילים בפיהם. שפירא מתעלם מההתפרצות, שאינה לפי כללי הנימוס. לא נהוג להתפרץ בדיון משפחתי לפני שדיבר האב. "הלא אתה יודע, שיח' סלאמה החכם, שהאדם לוקח את המוהר, אבל הזיווג המוצלח הוא מידי אללה. ורק כאשר האיבליס, השטן הארור, מתערב בין איש לאשתו, והבעל מגרש אותה מאוהלו, או שהיא בורחת מפניו חזרה אל בית אביה – פורצים הסכסוכים המפריעים את שלום שוכני האוהלים, פוגמים בכבוד המשפחה, וגורמים לבעל לתבוע חזרה את המוהר. אם אללה רצה שבתך תדבק בבן עזזמה, אתה מאמין שהיא תוכל לחיות עתה בשלום בביתו של איש אחר? טובתך היא שתיתן אותה לגבר שהיא אוהבת, ואז תוכל לישון בשקט, ותראה ממנה נכדים שישמחו אותך."

האחים, שקיוו לתפוס את אחמד ולשחוט אותו בו-במקום, נאלצים עתה להיות עדים אילמים למשא-ומתן שקט. רק למראה אביהם, המקשיב בכובד-ראש, הם מבליגים על זעמם.

"טוב. אני מסכים לתת לו אותה, אם שליחי שיח' חסן אל-עזזמי יבואו אלי שוב לבקש אותה, ויתנו את המוהר שאדרוש. אבל קודם אני מבקש שתחזיר לי את בתי. אני לא רוצה שהיא תינשא לאיש בחטיפה, הכבוד שלנו לא מרשה לנו, ואני מבטיח לך שלא יקרה שום דבר רע לאחמד אבן-חסן."

"אף רגע לא פיקפקתי בהבטחה של איש נכבד כמוך, והייתי מסכים להצעתך, אבל אני יודע כי ההתרגשות בעניין שכזה גורמת לא פעם לשפיכות-דמים, גם אם אבי הבת אינו רוצה בכך. הלא כך עשו בני אבונא יעקוב, בנאבלוס, אחרי שחטף בנו של המוכתר את דינה אחותם. ואתה בוודאי מבין שכבודי לא מרשה לי לבגוד במי שבטח בחסותי."

"ומה על כבודנו?"

"לא יכול להיות אדם צודק ממך. בתך לא תינשא בחטיפה, כיתומה, שאין לה מגן בעולם. לרגע גם לא חשבתי שהחוטף לא ייענש. אם אתה נותן בי אמון, אני אהיה השופט, ואקבע לו עונש שיחזיר לבני בלאונה את כבודם."

רואה האב שאין לפניו דרך אחרת ומסכים. אז קובע שפירא את פסק-הדין: "ידוע לכל שוכני האוהלים במדבר, כי בת לשבט הנכבד של בני בלאונה לא תינתן לאיש בפחות מחמישים מג'ידיות כסף, אף פרוטת נחושת לא תיגרע. כל זה, כאשר האב מסכים. אבל אחמד אבן-חסן פגע בכבוד האב ובכבוד בני ביתו ושבטו, לכן ישלם פי ארבעה – מאתיים מג'ידיות כסף! חמישים למוהר, ומאה וחמישים קנס, לכפר על פשע החטיפה."

האב מסכים, ובניו מקבלים זאת על כורחם אך מבקשים לראות מיד את אחותם החטופה.

"לא. אחמד וארוסתו לא יבואו לפניכם בטרם יכפר את פניכם במנחת המוהר והקנס, ויחד תאכלו לחם בזבח השלום."

כל אותה שעה עומדים אחמד בחדר אחד, זריפה בחדר השני, מציצים מבעד לחרכי-העץ הירוקים של התריסים, ושומעים. אף שהם כלואים בבית-אבן, וחסרים להם מרחבים, הם לומדים ליהנות קצת מן החיים האחרים. אמנם משק-הבית מתנהל בחיסכון וללא מותרות, אך בעיניהם גם מיטות עם סדינים לבנים, מעומלנים, וכרים תפוחים – הם פלא.

*

בני בלאונה שבים למחנה של שיח' מוחמד אבו-קישק, לבלות את הזמן עד ליום זבח השלום. בינתיים מגיעה השמועה לאוזני בני שבט עזזמה, ואחדים מנכבדיהם ממהרים לפתח-תקוה, לחלץ את אחמד אבן-חסן מצרה; ברגע שיצא מגבולות המושבה – הוא חשוב כמת, ותתחיל פרשה של גאולת-הדם בין השבטים אשר סופה מי ישורנו. בבואם הם מקבלים עליהם את פסק-דינו של שפירא ללא התנגדות, והוא שולח מיד לקרוא לבני שבט בלאונה לבוא עם מארחם, שיח' מוחמד אבו-קישק, לזבח השלום.

הכבש נשחט כדת בידי שוחט המושבה. לפני שיושבים לסעודה, נותנים בני עזזמה לבני בלאונה שני גמלים טובים ובריאים, שערכם מאה מג'ידיות, ובאה שעת מתן הכסף.

"על כמה אתם מוותרים למעני?" שואל שפירא את בני בלאונה.

"למענך, ולמען הסעודה הטובה שהכנת לנו, אנחנו מוותרים על חמישים מג'ידיות."

נותנים בני עזזמה את חמישים המג'ידיות במזומן. עתה, משנתקבל המוהר, חייבים בני בלאונה לקבל עליהם את הדין, אך ליתר ביטחון מזהיר אותם שפירא: "דעו לכם כי מיניתי את שיח' מוחמד אבו-קישק אצלנו, ואת שיח' אל-הוזייל אצלכם, בתור הערבים שלכם, ואם תיפול שערה משערות ראשם של אחמד או של זריפה – כאילו פגעתם בכבוד שני שיח'ים נכבדים אלה, והם כבר ידעו כיצד להעניש אתכם!"

רק אז קורא שפירא לאחמד לצאת ממחבואו בבית. המחותנים מתנשקים. גם זריפה מתבקשת לצאת מחדר הבנות. היא נושקת את יד אביה ומבקשת את סליחתו. המחותנים והאורחים יושבים בחצר לסעודת השלום, ואולם אחמד אינו יודע מה עדיף בינתיים – לשמוח על כלתו או להיזהר מגיסיו-לעתיד, הנראים כאילו דמו עדיף להם על שני הגמלים וחמישים המג'ידיות שקיבל אביהם תמורת אחותם.

לאחר הסעודה מטילים על אחד מאחי זריפה, הרוכב בראש השיירה, לקשור מטפחת לבנה לרומח שלו ולהניפו. על-פי המנהג זה יהיה "דגל השלום של שיח' איברהים-מיכו". האורחים מודים לבעל-הבית על השלום שהשכין ביניהם. אחמד וזריפה נפרדים בדמעות מבני-המשפחה, שאצלם בילו שבועיים נעימים. הכל שבים יחדיו דרומה, אל המדבר, ושמו של שיח'-אל-משייח' איברהים אבו-מיכו מתפרסם עוד יותר כשופט חכם, משכין שלום ונותן מחסה לאוהבים.