17.7.1991. יום רביעי. בתחנת-הרכבת בניו-ראשל, כדי לקחת את הרכבת לוואשינגטון. פגישה עם המועמד לבחירות היהודי זוסמן.
ב-30 ביולי, כבר לאחר החזרה לארץ, אני שולח לעיתון "דבר" לפירסום את הרשימה הבאה, שהודפסה בו ביום ראשון 18.8.1991, לאחר שהוחזרה לי מעיתון "הארץ":
להגן על שמיר בניו-רושל
בבוקר, עם המשפחה ומזוודה, נכנסים לתחנה של ניו-רושל, צפונה לניו יורק, מחכים ברציף לרכבת "אמטראק" לנסוע לוואשינגטון. גבר ממוצע קומה, פיסת-נייר דבוקה לו על פצע-גילוח בלחיו, מאייש דוכן שעליו חוברות וכרוזים; הוא ניגש אליי ושואל אם נסכים להצביע עבורו בבחירות הקרובות למועצת ניו-רושל.
אני עונה בנימוס, באנגלית הפתח-תקוואית שלי, שהיינו שמחים מאוד לבחור בו אבל אנחנו לא תושבי המקום. אנחנו מישראל.
"ישראל?" הוא שוכח לרגע את יריבותו עם אישיות מקומית אחרת, שנגדה הוא יוצא בכרוזיו. "ראש הממשלה שלכם שמיר הוא טירוריסט. הוא היה טירוריסט ונשאר גם היום טירוריסט, ובתור טירוריסט הוא היה צריך להבין את הטירוריסטים הפלסטיניים שיש להם צדק בתור טירוריסטים בדיוק כמו שהיה לו בתור טירוריסט – אבל הוא לא רוצה להכיר בצדק שלהם מפני שהוא טירוריסט ונשאר טירוריסט..."
אני מפנה עיניי לדוכן, רשום עליו שמו של המועמד – זוסמן. את השם הפרטי איני זוכר – ארתור, האוורד או סטיבן. "יא חתיכת חארה אחד!" אני אומר לו במחשבותיי (כי אני אדם מנומס), "ראש הממשלה הזה אמנם לא חתם לי על תעודת הפרס, אבל מי אתה שתגמד את כל הסכסוך במזרח התיכון לכדי הכללה אידיוטית כזו?" – ואני מנסה להסביר לו שהמצב הרבה יותר מסובך, אין פתרון פשוט התלוי בכך ששמיר יקבל את דרישות "לוחמי החופש" הערבים רק משום שהוא לחם בשעתו בבריטים. אך זוסמן ממשיך לטרטר לי:
"ישראל היא מקום מסוכן ליהודים לגור בו. כאן בארה"ב המקום הטוב והבטוח ביותר ליהודים כיום!"
ובטרם אספיק לענות הוא פורש, בלי לומר שלום, אל גברת אחת, מסביר לה כיצד ינהל טוב יותר את ענייני ניו-רושל אם תיתן לו את קולה בבחירות.
ימים אחדים לפני כן אנחנו מטיילים בצ'יינה-טאון, ניו-יורק. הבן מחפש טי-שירט של משפחת סימפסון. הוא בקיא בהווי של ארה"ב יותר ממני, הכל מתוך ידע טלוויזיוני, לכן גם ההיגוי האמריקאי שלו נשמע טבעי יותר מהאנגלית הפתח-תקוואית שלי.
קשה להשיג עכשיו חולצות סימפסון. בעלי זכויות הסידרה מונעים הדפסות פיראטיות, ולבעלי הדוכנים לא כדאי להחזיק חולצות, שמחירן עשרים דולר האחת בגלל הוספת התמלוגים. אבל בחנות של סיני נמוך וחייכן יש חולצות פיראטיות לא של פיראטים אלא של בארט סימפסון. כשאני משלם הוא שואל מאיפה אנחנו. אומרים לו.
"ישראל? תל-אביב? ראש-ממשלה שלכם שמעון פלס? טוב מאוד!"
אנחנו מתקנים אותו. פרס הוא אקס פריים-מיניסטר. עכשיו יצחק שמיר.
"יצחק שמיר?" הסיני הנמוך עושה בידו תנועה של נמוך. "נו גוד. עקשן. יותר טוב פלס!"
אומרים לו שגם אנחנו סבורים כך, ונשמח מאוד להעביר לידיעת מר פרס שיש לו לפחות תומך נלהב אחד, בצ'יינה-טאון.
נקלעים ליציע האורחים של הסנאט בוואשינגטון. אין זכוכית מגן. הכול חי וקרוב כמו בתיאטרון. טד קנדי הקשיש צועד בקושי, בני לוחש לי שהוא ניראה כמו מרלון ברנדו כיום. סנטור לארי פרייזלר מדקוטה הדרומית, לא יהודי, נושא נאום לא קצר, בנוי היטב, עם הרבה חזרות והדגשים, ומציע שארה"ב תפעל לביטול החלטת הגינוי לישראל באו"ם על הפצצת הכור האטומי בעיראק ב-1981. הנימוק העיקרי לכך – לקח מלחמת המפרץ. שני קצרנים רציניים, מכונות-קצרנות תלויות על חזיהם, מסתובבים באולם באולם מנואם לנואם כרוכלי סידקית. קאדטים צעירים, משני המינים והצבעים, יושבים למרגלות הנשיאות, על קצה הבמה למטה, בחולצות לבנות, רצים להגיש כוס מים או דוכן-נייד לסנטור.
אתה מרגיש, הדמוקרטיה הגדולה בעולם פועלת, והטקסיות היא חלק בלתי נפרד ממנה. אבל משיחות אחדות עם יהודים, אוהדי ישראל, עולה תמונה לא נעימה. מימשל בוש עויין לישראל. לא איכפת להם מגורלה. אין שום יהודי בחוג מקבלי ההחלטות המקורב לנשיא. זה כעשרים שנה לא נבחר יהודי לבית המשפט העליון, למרות שאחוז עורכי-הדין והשופטים היהודים עולה פי כמה וכמה על חלקם היחסי באוכלוסייה. וכותבי מאמרים, גם יהודים, קובעים בבקיאות ובביטחון כי בין המזרח-התיכון לבין השגת השלום הנצחי עומדת רק עקשנותו של שמיר.
במטוס הג'מבו של "אל על", בדרך חזרה, אווירה של שוק. המושבים זנוחים והמעברים צפופים. אולי לכן פוקד הקברניט מדי פעם להדק את חגורות-הבטיחות, למרות שלא מורגשים שום זעזועים. שתי נשים עם תינוק מדברות ביניהן בקול רם כאילו הן יחידות במטוס. אשתי מבקשת מהן קצת שקט כי אנחנו באוויר כבר שעות רבות, ומנסים לישון.
"רק ישראלים מסוגלים לדבר בצורה כזאת!" עונה לה אחת הגראציות בעברית מאוד מקומית.
"ומה את, לא ישראלית?" שואלת אשתי.
"אני, תודה לאל, כבר לא!" היא עונה.
"את יודעת מה, טוב מאוד שאת כבר לא ישראלית." אשתי לא נשארת חייבת לה מענה.