סיפורו של אברהם שפירא
שומר המושבה
סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי
והוצאת עם עובד 1993
פרק שנים-עשר
שמירה עברית ודגל קרוע
באוויר החם והרדום-למחצה של רחוב חובבי-ציון נישא קולו של מוכר-ירקות ערבי מלוד: "אבאלאך! מראלאך!" – הוא מכריז ביידיש בלולה בערבית על סחורתו, תפוחי-עץ וגזר. אחד במאי היום. את שיגרת הצהריים מפירה קבוצה של פועלים עברים, בראשם צועד אחד החברים, נושא דגל לבן-כחול, ולידו איש קטן הנושא דגל אדום. שני הדגלים מתנופפים בהליכה. הצועדים מתעכבים מדי פעם, שרים שיר מהפכני באידיש וקוראים:
"יחי הסוציאליזם!" - "יחי העם!" – "תחי העבודה העברית האנושית!"
באותה פתאומיות שהללו הגיחו לרחוב מופיעה מנגד, מקצהו השני, חבורת אנשים מהירי תנועה שרצים לעבר התהלוכה, בראש המתפרצים: אברהם שפירא. הוא רץ היישר אל הדגל האדום. מוציא אותו מידי רוצ'קין, הסנדלר מכפר-גנים, שובר את המקל ומשסע בתנופה אחת את האריג האדום. באוזני הפועלים נשמע קול הבד הנקרע לשניים כאילו נקרע לב אדם חי.
*
חודשים אחדים לאחר-מכן פוסעים שני בחורים ברחוב החול, הנכנס למושבה ממערב, מצד יפו, עד שמבריקה לעיניהם שדרת ברושים גבוהה, בכניסה למלון "הירקון". הם עוברים בשדרה, בין שיחי תויות עדינים, אקליפטוסים מצילים, עצי זית שעליהם מבהיקים מניצנוצי גשם קל, חרוב גבוה רקום פרחים אדומים של בוגונוויליה, ופיקוס ענקי. ברחבה מול המדרגות – בריכה עגולה ובה דגי-זהב, ועלים ירוקים, רחבים ובשרניים, הצפים על פניה.
המלון הוא בית-מגורים רחב-ידיים, בן קומה אחת, ולו גג רעפי-חרס קלויים תוצרת מרסיי, בצבע חום-כתום. המקום נחשב למרכז האינטליגנציה הפתח-תקוואית. גר בו הסופר יעקב רבינוביץ, אשר לימים יתארו ברומאן "נדודי עמשי השומר". מתארחים בו אורחים חשובים שמגיעים לפתח-תקוה, סופרים, עסקנים ציונים, וכן מבקרים עשירים, שאינם נזקקים למלון השני, מלון הפועלים ברחוב פינסקר, הנקרא הוטל רבינוביץ, על שם בעליו.
בניגוד לרוח הדתית החמורה הנושבת במרכז המושבה, בסביבות בית-הכנסת הגדול שברחוב חובבי-ציון, יש במלון גיסין קצת חיים חופשיים. צעירים וצעירות מטיילים בלילות בשדרה יד ביד ומתנשקים, כאן אפילו מעשנים בשבת! – ולכן מכונה הרחוב בפי התושבים "טריפע געסל", סימטת הטריפה או התועבה, והשדרה – שדרת האוהבים.
השניים מקיפים את הבריכה ועולים במדרגות למרפסת סגורה, שם סועדים עתה את ארוחת-הצהריים האורחים הקבועים של המלון. את החלונות מכסים אדי המרק. חורף. הגבוה מבין השניים תולה את אדרתו על מיתלה עץ עגול, בעל זיזים מסולסלים, שניצב בפינה, ושואל: "אפשר לאכול איתכם?"
זהו בחור שזוף וצנום, חיוור-פנים במקצת, עיניו כחולות, גבוה, והעברית בפיו גרונית ומדגישה בי"ת ופ"א רפות, כפי שמדברים עתה בגליל. חברו נמוך, רחב-כתפיים, גופו שרירי ומוצק, כבא מעבודה בשדות אוקראינה הרחבים.
"שלום עליכם, עמשי! מה נשמע במסחה ובשאר המושבות בגליל? באת לכאן להנהיג גם אצלנו שמירה עברית? דווקא לא היה מזיק. כבר הגיע הזמן," מקדם את פניו האיכר משה גיסין, בעל-המלון.
העיניים נטויות אליו בסקרנות, ורק בארשת פניו של אחד האיכרים מבחין עמשי ביחס עוין, שאולי יגרור אחריו ויכוחים ומריבות, כרגיל. הוא מסיר את כובעו ומניח אותו על השולחן לפניו. "לא. ראשית, אינני עוסק עתה בשמירה. שנית, למושבה שלכם לא נבוא לשמור, אלא אם כן נוזמן על-ידי הראש שלכם בכבודו ובעצמו. טרם הגיע הזמן לכך, אבל הוא יבוא, ייתכן מחר. גם בחדרה לקחנו את השמירה מהיום למחר. אבל אנחנו רוחשים הרבה כבוד לשיח' איברהים-מיכו שלכם. סוף-סוף הוא מהראשונים. משהו מהנסיון שלו משמש גם אותנו בשמירה במושבות הגליל. והוא גם ג'דע! – ממש בן-חיל, איך הוא רוכב ואיזו סוסה יש לו ואיך הערבים מכבדים אותו, אין עוד אחד כמוהו בכל הארץ!"
"אם הייתם הולכים בדרכים שלנו, לא היו לכם קורבנות. חיים של בן-אדם יקרים מגניבת אשכול ענבים או פרה!" אומר גרשוני הצולע, "למה לא תלמדו מאיתנו איך לא להסתבך בגאולת-דם?"
"אדם משלנו בוודאי יקר לנו מכל, אבל הביטחון והכבוד של עמנו יקרים וחשובים יותר, כי אם נישן רק בחסדם של השומרים הערבים, הם יוכלו לילה אחד לקום ולשחוט את כולנו, ממטולה ועד באר-טוביה, בלי שנתעורר ונספיק לקחת ביד אקדח או רובה! אתה חושב שמתוך התפארות וקלות-דעת צמחה השמירה העברית? לא, היא נולדה בגליל התחתון, באותן מושבות עבריות קטנות מוקפות בידואים שהשתלטו על השמירה, ואשר האיכרים חיו בהן ממש תחת חסותם! אתם הלא יודעים שאני, שלא כרוב חברי 'השומר', אני בן-הארץ הנני, ואני אומר לכם שלא היה מוצא אחר לאיכרים, ולכן קיבלו את חברינו כשומרים." ולאחר שתיקה קצרה מוסיף עמשי: "ואם אדם יקר יותר מאשכול ענבים – מדוע אתה לא נותן עבודה בפרדס שלך לפועל עברי, בן העם שלך?"
אשת גרשוני, אישה יפה ודקת-גו, בת משפחה מיוחסת מירושלים, נכנסת ומתערבת בשיחה: "לנו אין צורך בשמירה חדשה. לנו יש שומר שאין דוגמתו בכל הארץ!" – ואגב כך תוקעת מבט עז בעמשי המפורסם ויפה-התואר.
"נו, אל תגזימי..." אומר הבעל. הערצת אשתו לשפירא מרגיזה אותו.
"עליכם שומר אלוהי ישמעאל!" נוהם עמשי מתחת שפמו כלפי אשת האיכר.
הסופר יעקב רבינוביץ, הגר במלון, מוסיף בצחוק: "ואבו-קישק!"
"ומה התועלת בכם?" מתגרה האישה בעמשי, "האם כדאי שייהרג יהודי בעד אלומת חיטה או אשכול ענבים, ותגבר השנאה בינינו לבין שכנינו?"
"טוב גברת, תאריכו אתם ימים בשמירתכם. אנחנו איננו לוטשים אליה עין, חס ושלום. יש לנו די. וסנדר חדד שלכם גם כן מת מפצעיו!" עונה עמשי ותולה עיניו בגיסין, כמו מבקש ממנו לחלצו מן הוויכוח. וכשגיסין פונה אליו, לוחש עמשי: "אני מאוד אוהב כאשר תרנגולת, במקום להטיל ביצים, מנפחת כרבולת וקוראת כגבר!"
גרשוני חש בנימת הלגלוג המושמעת כלפי אשתו ומושך אותה משם: "בואי נלך, הרבה נחת נשבע מהם ביום שנצטרך שישמרו עלינו!"
"לא יזכו לכך!" היא מסננת, ואחר-כך יוצאת אחריו, אף כי דומה שהיתה שמחה להישאר.
"נזכה, עוד נזכה! הם באו לרחובות, וגם אלינו עוד יבואו, למרות שאין הם אוהבים כל כך אותנו ואת המושבה שלנו!" אומר גיסין, "תאכלו!" הוא משנה את נושא השיחה. "מצטער שלא מצאתי היום ירקות טובים בשוק. הערבים הביאו רק מעט, והאיכרים שלנו, להם חשוב לנטוע פרדס, אבל לגדל ירקות לא אוהבים, וקונים כמעט הכל אצל הערבים!"
"איפה אבשלום?" שואל עמשי.
"הוא לומד עכשיו בגימנסיה העברית ביפו. מאז שאימו המסכנה מתה, ואני נסעתי לרוסיה והבאתי משם את אשתי החדשה שושה, הוא נמצא הרבה מחוץ לבית. הוריי הביאו אותנו לארץ-ישראל. אני נהייתי איכר. נטעתי שדרה שאין כמוה בארץ. היינו ראשונים להעסיק פה פועלים עברים. הבנים שלי כבר מדברים עברית, אולי ירצו גם הם להיות פועלים. אני ואתם נשארנו בנפשנו תלמידי-חכמים, נעשינו בעלי-מלונות, פרדסנים, מורים, סופרים, משגיחים, קבלנים, שומרים; בקיצור, אוהבים עבודות קלות – ואת הטורייה, המעדר, יחזיק נא בידו עבורנו ישמעאל. יעבוד הערבי – כי למה יזיע היהודי ביום קיץ ויבקיע אדמה קשה כאבן? אבל בנינו, הם אולי כבר יהיו אחרים, יעבדו כחמורים, בלי חוכמות, עבודת-כפיים ממש. נו טוב, שיעשו גם הם דבר-מה מועיל. שיראו את כוחם וגבורתם!"
"ומדוע נעשית בעל מלון?" שואל אחד האורחים.
"אחי זלמן עזב את בית משפחתנו כאן ועבר לגור עם משפחתו בבית בקצה המושבה. הוא רצה להיות פועל במושב עין-גנים הסמוך אך הפועלים סירבו לקבל אותו. לא די להם שאין אצלו עבודה ערבית, הם דורשים – עבודה עצמית! אפילו מי שמעביד פועל עברי – אינו די כשר בעיניהם! אחי כבר לא צעיר ואינו יכול לעשות את כל העבודה לבד. נשארתי כאן אני וילדיי, ולכאן באה גם שושה, שהביאה איתה קצת כסף. כידוע, כל מי שבא מיפו למושבה נכנס קודם-כל לבית שלנו, שהוא הראשון ברחוב, לשאול כתובת, לשתות, לנוח, ואיך לא נזמין אותו לאכול? וכשראינו כך, החלטנו לעשות את הבית למלון! ומי החבר שלך ששותק כל הזמן? קונספיראטור? אכספרופריאטור?"
הבחור שנלווה אל עמשי, אומר: "שמי יוסל. אני לא מהפכן ולא חתרן ולא מחרים כספים מהבורגנים. אתמול ירדתי מהאונייה ביפו ואני רוצה להישאר כאן ולהיות פועל או אפילו חמור, לא איכפת לי! כי כאן כולם יהודים! אך יותר מכל אני חולם להיות שומר!"
"הגיע באמת הזמן שיהיו אצלנו יותר שומרים יהודים," חוזרת אחת הנשים לוויכוח שהחל קודם לכן. "גבורות פתח-תקוה של השנים הקודמות כבר לא משפיעות, ובזמן האחרון התחילו השכנים הערבים לגנוב ולשדוד מכל הבא ביד, בשדה ובבית, אפילו סוסים ובהמות מתוך אורווה, ואומרים שהשומרים בעצמם עוזרים להם!"
"אומרים?" מצטרף לשיחה איכר צעיר ששתק עד כה. "כאשר באים להתלונן לפני ועד-המושבה – קוראים אלה לשפירא ושוכרים עוד שומרים ערבים על חשבון המיסים שלנו. כמה פעמים ביקשנו שיקחו יהודים, אך האדון שפירא אומר כי זה עולה יותר כסף וגם לא יקבל על עצמו שום אחריות לשמירתם. ואיזו אחריות היא זאת עכשיו? כלום. גונבים."
"בשנה שעברה אמרו לו שירכב בלילות ויערוך ביקורת על השומרים הסרוחים תמיד בסוכותיהם וישנים. בלילה השלישי בא שפירא ואמר שהוא לא יכול, מפני שהוא צריך לישון," אומר מישהו.
"אתם מחפשים ישועה מוועד-המושבה?" אומר גיסין, "תעזבו אותם, כולם תיישים זקנים! הפרדסנים כבר יודעים שהוועד לא יכול לעשות כלום, ובאסיפה של אגודת 'פרדס' החליטו לעשות נסיון וקבעו כי מחצית השומרים בפרדסים תהיה משלנו. יתנו להם חמישים פרנק לחודש במקום השלושים שנותנים לערבים. עתה תלוי הדבר בהם, להראות את כשרונותיהם ומסירותם לעבודה, אם יצליחו, אולי יהיו בקרוב כל שבעים השומרים של המושבה – יהודים!"
עמשי מחייך. "מה התנפלתם עלי קודם? הלא אני רואה שדעתי על ראש השומרים שלכם טובה משלכם!"
*
שפירא אינו ממהר להחליף את שומריו הערבים בשומרים עברים. כאשר הלחץ גובר, הוא טוען: "אני לא יכול לקחת על עצמי אחריות על עבודתם של בחורים חדשים בארץ, כאלה שרק אתמול ירדו מהאונייה ועדיין לא מכירים את מנהגיה ולא מדברים ערבית. בשמירה נחוצה אחריות רבה לרכוש המושבה, לחיי התושבים ולחיי השומרים עצמם. אחריות שלא לקלקל את היחסים שהצלחתי ליצור במשך שנים עם הערבים. זאת פוליטיקה עדינה: היחסים עם השכנים, עם השלטון התורכי, וכל זה יתקלקל מהר מאוד אם נפטר בבת-אחת את השומרים הבידואים ונמנה משלנו במקומם! אפילו מ'השומר' מבקשים להצטרף אלי כאשר אני מבקר אצל ידידיי השיח'ים. רוצים ללמוד ממני איך להתהלך איתם, מתי לאיים, מתי לדבר כמו בין אחים. חוץ מזה השומר הבידואי נאמן לי ולא איכפת לו אם הגנב הוא ערבי או יהודי. הוא יודע שאם לא יהיה שומר טוב, אפטר אותו. זה לא עניין לאומי. גם האפנדי יפטר אותו אם לא ידע לשמור היטב. ובכלל, מאיפה תהיינה לי ידיעות על הגנבים, אם לא מהשומר הערבי?"
יום אחד פונה ד"ר מזי"א אל שפירא ומבקש שומר עברי לפרדסו, הנמצא בצפון המושבה. שפירא שולח אליו את יוסל, הבחור שנשאר במושבה מאז התלווה לביקורו של עמשי השומר. כצפוי, השומרים הבידואים באים בטענה אל שפירא:
"מדוע התחלת לקחת שומרים לא-משלנו? מהשבט שלנו, הגנבים כבר לא פוחדים?"
"אסור כבר ליהודים לעסוק בשמירה? אולי תפסלו גם אותי?"
חדירת שומרים עברים לשמירה בפתח-תקוה אינה לרצונם של ערביי הסביבה, ביחוד מביעים את מורת רוחם אותם אלה שלטשו עיניהם לקבל משרות של שומרים במושבה במשכורת קבועה, ונהגו לגנוב מהפרדסים המרוחקים, כדי להמריץ את בעליהם למנות להם שומר.
לא מרוצים גם אותם שכנים, שנוח היה להם לבוא לכלל הבנה עם השומר הערבי ולגנוב בלי הפרעה. לעומתם השומר העברי, החדש, ה"מוסקוב", אינו מבין דקויות שכאלה ביחסים שבין שומר לגנב. אמנם יש האומרים כי ל"מוסקוב" אמונה מופקרת, מהשטן, שצריך לחלק את הרכוש ולבטל את הקניין הפרטי, אבל בפועל אין הוא מראה נטייה להתחלק ברכוש היהודי עם שכניו המוסלמים. לכן צריך להפחיד אותו ולהרתיעו, שיפנה את מקומו לערבי.
*
בליל שבת של חורף, בין השעות עשר לאחת-עשרה בלילה, באים להודיע לשפירא כי יוסל, השומר בפרדס של ד"ר מזי"א, נפצע ברגלו מיריית רובה-ציד. שפירא מזעיק מיד את גששו הבידואי אחסן דלדום, שמצטייד בפנס, ועימם בחורים אחדים מבני המושבה, שלוקחים חומרי חבישה ואלונקה, והם ממהרים לפרדס.
יוסל שוכב באחת מ"צלחות" העפר הרך, החפורות במעדר סביב כל עץ בפרדסי המושבה. הוא אומר: "ירו בי מצד מערב, אולי ממרחק ארבעים מטר. תיכף אחרי הירייה שמעתי צעדי איש בורח בכיוון ההוא."
כחמישים צעדים ממקום פציעת השומר, על אדמת הבור שבקצה הפרדס, מוצא אחסן דלדום עקבות אדם שבא וחזר, והן מובילות עד לסוכת השומר בפרדס הסמוך, השייך לערבים, על גבול אדמת הביצה. משם הלאה נראים עקבות איש מבוגר וילד מוליכים לכיוון דרום-מערב, וסוכת השומר ריקה, אין קול ואין עונה. בסוכה מתגורר שומר הפרדס, בידואי שחור מאל-עריש, עבד אבו-נימר שמו, עם בנו הקטן, כבן עשר. שניהם נעלמו, וברור כי הוא זה שניסה לפגוע ביוסל.
שפירא פוקד על הבחורים: "קחו את יוסל למושבה. מצבו לא מסוכן."
אילו קרה הדבר בליל חול, היה מבקש את אחד הבחורים לחזור ולהביא לו מהבית את הסוסה, הרובה והתפילין, באלה הוא מצטייד בכל מרדף. אבל עתה ליל שבת. שפירא שולח עם הבחורים את אחסן דלדום, ומבקש אותו:
"גש עם אחד הבחורים אל בית הרב, תעירו אותו בזהירות משנתו, ספרו לו מה קרה ותשאלו אם מותר לי לרכוב בשבת ולצאת אל מחוץ לתחום השבת של המושבה, אחר העקבות. אם יאמר כן – תחזור ותביא לי את הסוסה והנשק."
כאשר הוא רואה שיוסל הפצוע מתבונן בו בתמיהה, הוא מסביר: "בענייני גניבות, כאשר הנזק כספי בלבד, אסור לחלל את השבת. כך פסק לי הרב קוק מיפו. אבל כאשר מדובר בפגיעה בנפש, מותר. במקרה שלך לא ברור המצב, כי אתה רק נפצעת."
"איכזבת אותי," אומר יוסל, "אני חשבתי שאתה גיבור גדול יותר מן השבת!"
"אתם," אומר שפירא, "הכל מותר אצלכם, אפילו לעשן בשבת!"
יוסל לא נשאר חייב. "שפירו, ונשים יפות התיר לנו הקדוש-ברוך-הוא?"
לפנות-בוקר שב אחסן דלדום עם הסוסה, הנשק והתפילין, וקצת דברי אוכל שצררה ליבה-רוחל, כי הבינה ששפירא נשאר בפרדס כל הלילה, כדרכו, לשמור על העקבות שלא ייטשטשו.
"הרב אמר – יא שיח' איברהים, אתה לא רק מותר לך, אתה גם חייב לקחת את הסוסה והנשק ולצאת מחוץ לגבול מלאבס ולעשות כל מה שאתה יכול לתפוס את היורה."
*
כאשר מאיר הבוקר יוצא שפירא עם אחסן דלדום אחר עקבות המבוגר והילד, שמוליכים דרומה. הם עוברים בין הכפרים סלמה וחירייה, נכנסים לחולות שממערב לראשון-לציון וממשיכים ללכת עד לקרבת הכפר יבנה. במוצאי-שבת, סמוך לחשיכה, אובדים עקבות השניים בבטישת החול שהותירה אחריה שיירת גמלים שצעדה דרומה.
"את שמו של עבד אבו-נימר אנחנו יודעים," פוסק שפירא. "לפי העקבות ברור לנו שהוא זה שברח אחרי הירייה. נחזור ליפו, שם נודיע למשטרה התורכית עליו ועל תוצאות החקירה שלנו."
לא עוברים ימים מרובים ועבד אבו-נימר נשפט שלא-בפניו, ונידון לעשר שנות מאסר. אלא שבינתיים מתברר כי הוא נמלט מהארץ ואין בדעתו לחזור כלל, שהרי הוא יודע שיושלך מיד לכלא.
*
גל נטיעות הפרדסים, שהתחזק משנת 1900 ואילך, מעמיד תוך שנים אחדות את המושבה על בסיס כלכלי איתן, פיצוי על השנים הקשות ועל הכשלונות שהסבו להם שדות הפלחה, כרמי הגפנים והשקדים, עצי התות לתעשיית המשי ועצי השיטה לתעשיית הבושם. מעתה נעשית פתח-תקוה הן במספר תושביה והן בשטח פרדסיה לגדולה ולמבוססת במושבות הארץ, אשר קולטת את המספר הרב ביותר של צעירים יהודים שעולים ארצה, אנשי העלייה השנייה.
אך במושבה ניטש סכסוך מר בין "הצעירים" לבין "הזקנים". בראש "הצעירים" עומד הרופא והעסקן הציוני ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, שבשנת 1908 נקרא לעבוד במושבה. הוא מבקש לתקן את תנאי-החיים ולהעמידם על יסוד בריא יותר. ועד-המושבה, שמורכב כולו מ"זקנים", מצר את צעדיו. הרופא מתחיל בפעולה לשיפור המצב בבתי-הספר, שתנאי ההיגיינה בהם ירודים, ועיני הילדים מלאות טראכומה. הוא מרצה על שמירת ההיגיינה, בליווי פנס-קסם, בפני המורים וקהל רב של נוער המושבה. הדבר מבעיר את חמתו של ועד-המושבה ובייחוד הקנאים והאדוקים בו. הם טוענים שהרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, מראה תמונות פורנוגראפיות, ואלה שרים בהדרכתו שירים לא-הגונים.
הרופא מארגן חוג של בנות-המושבה לעזרה רפואית, ומסביר להן מה מתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות. הוא מספר להן על הווסת ועל דברים נוספים שהאימהות מהססות לדבר איתן עליהם. בא ועד-המושבה וטוען שמעשי הרופא יביאו את הגברים לידי פריצות על-ידי כך שהצעירות תתחלנה להביט לתוך עיניהם, ויש בזה גירוי היצר. ובכלל, איזה רשות יש לרופא לצאת מתחום הרפואה, ולהסעיר את המושבה ולהשחית את הנוער?
המלחמה נגד הרופא מחריפה בשנת 1909. הוועד מסדר תהלוכה של נשות המושבה, שבאות להפגין לפני בית הרופא בטענה שהוא גוזל מהן את הבנות ומשחית את נשמת הנוער בהצגות שמתרחשות בחדרים חשוכים. צעירי המושבה נזעקים לשמע התהלוכה שמאיימת על הרופא החביב והאהוד. מתחילה התכתשות, יד בנים בהוריהם. המושבה מתפלגת לשני ועדים, אחד של "הצעירים" ואחד של "הזקנים", הצעירים מקימים אגודה בשם 'התחייה', ו"הזקנים" – משמרת "מגיני המושבה".
הוועד הקודם, של "הזקנים", סוגר בפני ד"ר ברנשטיין-כהן את בית המרקחת של המושבה, הנמצא בפינת הרחובות מונטיפיורי וחובבי-ציון, ומפקיד עליו משמרת של "המגינים". "הצעירים", חלקם מהדור הצעיר שנולד במושבה, מבקשים לפרוץ אל בית-המרקחת בכוח. חילופי הדברים נעשים קשים ונראה שעומדת לפרוץ תיגרה. למקום מזדמנים שיח' מוחמד אבו-קישק, העומד בראש השבט ששוכן על הירקון, ושיח' איברהים אבו-ימן מפג'ה. הם סבורים שפרצה במושבה מלחמה על השלטון בין שתי חמולות או שושלות של יהודים, ומציעים מיד את תיווכם, כנהוג אצלם במקרים כאלה.
בעיצומן של הצעקות והרמות הידיים, באים כשישים פועלים למקום התיגרה, ולוקחים על עצמם תפקיד של שוטרים. הם מודיעים שלא באו לעזור לשום צד, והתערבותם היא כדי לשמור על השלום ועל כבוד המושבה. משני הצדדים יש שמגדפים אותם וגם תוקפים אותם במכות, אך לבסוף עולה בידי הפועלים להפריד בין המחנות הניצים, להשפיע עליהם לעזוב את "שדה-הקרב" של בית-המרקחת ובית ועד-המושבה, ולחזור איש-איש לביתו כדי שיישמר כבוד המושבה, ולא יחשבו שכניה שנעשתה הפקר.
*
ההד האחרון למאבק "הצעירים" מתרחש בקיץ 1910, בשעת ביקורו במושבה של החכם-באשי, הרב חיים נחום אפנדי, הרב הראשי של יהודי עות'מניה. הרב נחשב לאישיות ממלכתית ויהודית כאחת, ומשום כך מייחס היישוב העברי חשיבות רבה לביקור הרשמי. מקווים להיעזר בהשפעתו באותם ענייני היישוב אשר נחתכים בעיר הבירה קושטא.
במושבה מורגשים תכונה רבה ומתח, לאור נסיון קודם, רע ומר, שהתרחש לפני יותר משנה, ביפו, בעת הנפת הדגל הכחול-לבן לצד הדגל העות'מני, בחגיגת מתן הקונסטיטוציה; זו, ה"חוריה" בפי הערבים, מבשרת כביכול מתן יותר חירות לעמי הממלכה העות'מנית תחת שלטון השולטן עבדול-חמיד, לאחר שנאלץ להתחלק בסמכויותיו עם קבוצת גנרלים בשם "התורכים הצעירים", שתפסה את השלטון. בתהלוכה ביפו אילץ שפירא את הצעירים, נושאי הדגל הלאומי, להוריד אותו בגלל חשש מתגובת השלטונות להפגנה ציונית. הפעם מתכוונים גם הפועלים וגם צעירי פתח-תקוה לא לוותר אלא לצאת ביד רמה עם הדגל.
ועד-המושבה פונה מראש לכל האגודות והקבוצות במושבה, בשמו של החכם-באשי, להודיע שהלה מתנגד להנפת הדגל העברי, כי הוא פקיד של הממשלה התורכית. הדרישה מעוררת את כל הפועלים ובאסיפה כללית מיוחדת הם מחליטים להניף את הדגל עד שהחכם-באשי עצמו יצווה להורידו.
חברי הוועד, נכבדי המושבה וקבוצת רוכבים ושפירא בראשם יוצאים לקבל את פני החכם-באשי. מכינים לו קבלת-פנים פומבית עם תזמורת בגן-המושבה, היא כיכר המייסדים, המקושטת לכבוד המאורע בירק רב ובדגלי עות'מניה הירוקים.
למן הרגע הראשון לתהלוכה, המתלווה לחכם-באשי בהיכנסו למושבה, נמצאים נרגנים אחדים מקרב האיכרים, שמתפרצים בחוזקה לתוך מחנה הפועלים כדי לקרוע את הדגל, אך הדבר אינו עולה בידם. מצב זה של מהומה נמשך עד אשר התהלוכה מגיעה לכיכר המייסדים. חלק מהפועלים הולכים כל הדרך ודמעות זולגות מעיניהם בראותם את עבדות אחיהם האיכרים, שפלותם וגסותם, בהעיזם לרמוס ברגליהם את הסמל הלאומי. אחדים גם מתעלפים מרוב כאב.
על-יד הפוסטה, בכיכר המייסדים, עומדת התהלוכה מלכת. התזמורת מנגנת. מנהיגי הציבור עולים עם האורח לבימת-הכבוד. כאשר רואה החכם-באשי את הבחורים מריעים לדגל, ניכר על פניו שהדבר אינו מוצא חן בעיניו.
"באתי כפקיד ממשלתי," הוא לוחש לראש-הוועד של "הזקנים", "אם יוודע לאדונים רמי-המעלה בסטאמבול, שהשתתפתי בחגיגה תחת דגל לא-עות'מני, דגל המסמל לדעת רבים את השאיפה לנתק את ארץ-ישראל מעות'מניה – ייגרם נזק רב גם לי וגם לכם. אבל בתור אורח שלכם, לא נעים לי לקום ולמחות בפני הצעירים הנלהבים."
ראש-הוועד מושך הצידה את שפירא להתייעץ עימו. שפירא מרים קולו וגוער בצעירים: "להוריד מיד את הדגל. אתם פוגעים באורח, מעמידים אותו במצב מסוכן!"
הפועלים צועקים: "שפירא מתנגד לתחייה הלאומית!"
"יחי העם!"
"לא תחזור כאן חרפת ה'חוריה' ביפו!"
"לא ניכנע! כאן אדמת ישראל תחת רגלינו!"
"כל מי שליבו לצד מחנה הדגל, ילך אחרינו!"
ובטרם נודע אם הם מתכוונים לעזוב את המקום או להישאר, מתנפלת עליהם חבורת איכרים בעלי-גוף שמתחילים להכות ללא רחמים. הם מכים גם בחורות, מושכים לשתיים מהן בשערותיהן, אחת הבחורות נפצעת. הם מנסים לתפוס את הדגל ולהורידו בכוח. הדגל נקרע לגזרים. מאחר שמושכים בו בחוזקה אלה גם אלה, נשארים קרעיו בידי הפועלים, ובקריאות: "בוז למתרפסים!" ו"יחי הדגל העברי!" - הם עוזבים את התהלוכה.
אחדים מצעירי המושבה, בני-האיכרים, שחברים באגודת "התחייה" שנוסדה בעקבות מרד "הצעירים" ב"זקנים" – משתתפים בתזמורת יחד עם הפועלים. בראותם את הנעשה הם קורעים לאות מחאה את תווי-הנגינה שלהם ולא מוכנים עוד להשתתף בנגינה עד אשר אחד מהם מביא דגל כחול-לבן אחר, במקום הדגל הקרוע. הם מניפים את דגלם ומגינים עליו כמו על הדגל שביד הפועלים.
"אנחנו לא רואים בו דגל מפלגתי אלא לאומי!" הם קוראים כנגד הצרחות של אבותיהם, המנסים למנוע מהם לשאת את הדגל ברמה.
*
עוד בטרם חוזר החכם-באשי לסטאמבול היא קושטא, עושה לה כנפיים שמועת הדגל הכחול-לבן מפתח-תקוה. פקיד חרוץ ב"מחלקה הציונית" של מיניסטריון הפנים העות'מני בבירה מוסיף עוד פרט מרשיע לתיק העדויות המתארות את הציונות וההתיישבות העברית כתנועה בדלנית החותרת תחת שלמות הממלכה העות'מנית ושואפת להיפרד ממנה ולתבוע עצמאות לאומית. ד"ר ברנשטיין-כהן מתפטר זמן לא רב לאחר קריעת הדגל, ולמרות הפצרות "הצעירים" הוא עוזב את המושבה.
*
אחמד אבן-חמד אל-מצרי מתגורר באוהל ליד המושבה ועובד בה כשומר בשכר של שני נפוליונים לחודש. זה שכר גדול מהרגיל, אבל שפירא מתחשב בייחוס שלו. הוא בנו של חמד אל-מצרי, שהיה אחד מבעלי הקרקעות של מלאבס בטרם מכר אותן לסוחר היפואי קאסאר, שמכר אותן ב-1878 למתיישבים הראשונים. אביו של חמד בא בשנות ה-30 למאה ה-19 ממצרים בתור חייל צעיר בצבאו של איברהים-פחה, כובש הארץ מידי התורכים, וקיבל נחלה גדולה בכפר מלאבס.
אחמד עובד שנים רבות בשמירה על האדמות שהיו פעם של אביו וסבו, הוא מלווה את שפירא במסעותיו, ובכספים שחסך קונה צאן ובקר, סוסות וגמלים. יום אחד הוא נחלה וחש שקרובה שעתו למות. הוא מזעיק אליו את אברהם שפירא ואומר לו:
"ואללהי יא איברהים-מיכו, עכשיו, שאני הולך בדרך אשר ממנה לא אשוב, אומר לך שאתה היית לי יותר מאבי. שאבי, עליו השלום, עשה הרבה טעויות בחייו: מכר את אדמתו לקאסאר, התפתה לעצת קאסאר העקרוט לתבוע אתכם למשפט כאילו לא הושלמה הקנייה, ואחר שנכשל גם בזה, כי קאסאר רימה גם אתכם וגם אותו, התחבר אבי המסכן לאנשים רעים, התחיל לשלוח יד ברכוש של אחרים, וגם הסתבך פעם בקטטה קשה עם יודה ראב, אבל לפני מותו קרא לי והשביע אותי שאחזור לגור על האדמה הזאת ואעבוד אצלכם כל ימיי ביושר, וכך עשיתי, בזכותך..."
"אין לך מה לחשוש," אומר שפירא. "במקום שאתה הולך אליו, שופטים כל אחד על-פי מעשיו, והאלוהים הרחום ורב-החסד אינו פוקד עוון אבות על בנים. כאשר ביקרתי אצל אביך המנוח בג'לג'וליה, ביקש ממני שאשגיח עליך שלא תיסטה מדרך הישר."
"אבי, יא איברהים-מיכו, בקשה גדולה לי אליך."
"כל מה שתאמר, אני לפקודתך."
"אתה תהיה האפוטרופוס על הצאן ועל הבנים, ותשגיח על כל מעשיהם עד שיגדלו, שלא יבזבזו את הרכוש, ולא יסורו מהדרך הישרה."
שפירא מבטיח.
*
יום אחד נתפס חמד אבן-אחמד אבן-חמד אל-מצרי בגניבת כבשים ועגלים מהמושבה. כל זמן שגנב אצל אחרים, לא התערער מעמדו במושבה, אך עתה מוכרח שפירא למסור אותו למשפט. חמד "היתום" נדון לשמונה חודשי מאסר. מבית-הכלא הוא משגר מכתבי-תחנונים לשפירא, ומבטיח לחזור למוטב. שפירא מרחם עליו ושולח לו מדי חודש מעט כסף. לאחר שחמד יוצא לחופשי הוא בא אל שפירא, מבקש סליחה ומבטיח שלא יוסיף לגנוב.
לאחר זמן לא רב נעלמות פרות מעדר המושבה. שפירא חוקר ומגלה שחמד אבן-אחמד נוהג לגנוב פרה, להרחיקה מהמושבה, ואחר למכור אותה חזרה לקצבים במחיר מוזל, כנהוג במכירת גניבה. חמד נידון לשנתיים מאסר, והקצבים משלמים קנס אלף פרנק לוועד-המושבה.
ושוב משגר חמד לשפירא מהכלא מכתבים מלאים חרטה, ושפירא זוכר לו חסד אביו ושולח לו מעט כסף, וזוכה לתודות ולהבטחות שייטיב את דרכו.
*
אברהם טרוד בהשגחה על השמירה, הפרדס, האורווה והרפת, אבל את הבית שברחוב הרצל מחזיקה ליבה-רוחל. היא מגדלת תשעה ילדים, היא עושה ימים כלילות בעבודות-הבית השונות כדי שאוכל ולבוש יהיו לכולם וכדי שהחדרים יבהיקו וכדי שהטרקלין הגדול, המלא חרבות ורובים וצילומים ומזכרות ומתנות, יהיה מצוחצח וערוך לקבלת פני אורח – אך יותר מכל היא מטפחת את אברהם בעלה, שהוא גם דודה, אחי-אביה. הוא מרכז הבית ועל פיו ישק כל דבר. שעות היא עומדת ומגהצת במגהץ-הפחמים הגדול את כותנותיו וחליפותיו ודואגת שבגדיו יהיו נקיים ומסודרים. ביוצאו רכוב על סוסתו בלבוש בידואי, או בצעדו רגלי וזקוף-קומה בחליפתו הלבנה ברחוב – תמיד הוא כנסיך היוצא מארמונו, תמיד הוא מעורר כלפיו יראת-כבוד.
אבל יש דבר המציק לליבה-רוחל ואינו נותן לה מנוח, והוא עתידו של אהרון-מנחם בנה. הנער נפל בילדותו מהשולחן ארצה, ויש אומרים שמפני כך נעשה חירש-אילם. עתה הוא גדל פרא, אינו מסוגל ללמוד, ידו בכל ויד כל בו. האב מענישו ומכה אותו לא פעם, אך ללא הועיל.
היא מרבה לדבר על כך עם אברהם ולבסוף, בינסיון להעניק לנער סיכוי לחיים תקינים, הוא נוסע עימו לגרמניה ומשאיר אותו שם במוסד לחירשים-אילמים. אהרון-מנחם שוהה במקום הזה שנים אחדות ולומד לדבר מעט ולקרוא תנועות שפתיים, כל זאת בגרמנית בלבד, כי אין עדיין מוסד דומה בארץ, ובעברית.
*
ליל שבת אחד מזעיקים את שפירא. "מישהו התפרץ לחדרה של אלמנה צעירה, הגרה בבית פינשטיין, גנב כסף, וכאשר התעוררה והחלה צועקת – ברח ונעלם בחשיכה."
שפירא מתלבש, לוקח עימו שני שומרים-גששים שאחד מהם נושא פנס נפט דולק, שלאורו ניכרים על הקרקע עקבות אדם ההולך וסובב בשוק ובשאר רחובות המושבה, שאינם מרוצפים. לפי העקבות ברור לעוקבים כי הגנב רואה את הפנס שבידי רודפיו, והוא מעקם את מסלולו כדי להתחמק מהם, אך טביעת רגליו מסגירה אותו.
תוך כדי הליכה מגיע אחד הגששים למסקנה שהעקבות הן של חמד אל-מצרי, כפי שזכורות לו מגניבות קודמות. בהמשך הוא מוצא נעל אחת ואומר: "לא צריך להמשיך. ברור מי הגנב. הוא לא סוחב איתו משהו כבד. והנעל היא של חמד אל-מצרי, ומתאימה לאחת העקבות. כל ההוכחות בידינו."
"לא, אני מוכרח לתפוס אותו!" אומר שפירא. "לא אתן לנוכל הזה להתפאר שהוא סידר אותי!"
בהמשך המרדף מצטרפים לשפירא אחדים מצעירי המושבה, ובהם אבשלום גיסין. העקבות של רגל נעולה ורגל יחפה עושות שישה סיבובים במושבה, ואחר יוצאות בין הפרדסים לכיוון מערב, ושוב חוצות אותה מזרחה, וכאשר מאיר הבוקר מוצאים אותן מובילות לאוהל של בידואי על גבול המושב עין-גנים והכפר הערבי פג'ה.
כאשר מתקרבים הרודפים אל האוהל, קופץ מתוכו חמד ובורח אל בית המוכתר של פג'ה, איברהים אבו-ימן. בבית המוכתר נמצאים אורחים נכבדים, גובי-מס מיפו. כאשר שפירא בא עם פמלייתו, מתייצב המוכתר וגוער בו:
"שיח' איברהים-מיכו, אין מצווה קדושה ממתן חסות לאורח הבא בצל קורתך, ואבוי למי שמפר אותה, כי דמו בראשו!"
"אל לועוב מעי מא ינפע! – הצחוק אתי אינו כדאי!" מתרה בו שפירא. "אל אימליכ אנא אחסן מינו, אל עאטף אנא אעטל מינו, ואל ניג'ס אנא אנג'ס מינו, לא תבדע מעי! – כלומר, הטוב – אני טוב ממנו, הרע – אני רע הימנו, הטמא – אני גרוע ממנו, אל תתחיל איתי בדרך זו, יא איברהים אבו-ימן! הפושע הזה התפרץ הלילה לבית של אישה צעירה. לא ידעתי, שהמוכתר של פג'ה נותן מקלט לפושעים ולאנסים!"
"לא, בבית שלי מתאכסנים רק אנשים הגונים, ואם עשה הבחור נבלה כזאת, הנה הוא בידיך, ועשה בו כטוב בעיניך!" נאלץ המוכתר להתנער מאורחו הבלתי-קרוא, לבל ייחשד כשותף לו בעיני גובי-המס הנכבדים.
"קח!" משיב אבשלום לחמד את נעלו האבודה, ולאחר שזה נועל אותה, הוא נלקח למושבה.
"יא איברהים-מיכו אבי, רחם עלי, לא נכנסתי לבית כדי לאנוס את האישה. רק לגנוב. הייתי רעב," פורץ חמד בבכי תוך שהוא מקרטע לצידם על רגלו הפצועה.
"אינך מתבייש, יא חמד אבן-אחמד, לשקר לי כך? מדוע לא באת אלי? האם קרה פעם, שבא איש רעב אל ביתי, ויצא רעב?"
"בחייאת אללה שאני לא משקר, הנה, ארבעים ושניים גרושים תורכיים, זה כל מה שלקחתי," הוא מנסה לעורר עליו את רחמי אפוטרופסו.
"לקחת מה שלקחת, אבל זה לא המקרה הראשון. הבטחת לי הרבה פעמים לחזור למוטב, ולא עמדת בדיבור שלך. לולא ההבטחה שנתתי לאביך המנוח, שהיה אדם ישר והגון, כי אז כבר מזמן הייתי זונח אותך. אבל עכשיו, די, אל תשלח לי שום מכתב מבית-הסוהר, ואחרי שתצא, אל תעיז שוב לבוא אלי. אני מזהיר אותך, אם כך תמשיך – תמצא את עצמך בסוף על עמוד-התלייה!"
חמד נשפט למאסר שנים אחדות באשמת ניסיון לאונס, אך בכך טרם הסתיימו תלאותיו.
המשך יבוא