גוונים 2012, 127 עמ'
אפשר לערוך אנאלוגיה בין אלצסט, "המיזנתרופ" של מולייר, לשאול ירושלמי, גיבור ספרנו – שניהם שונאים את הבריות, שניהם נגעלים מהם, ושניהם אומרים "בפרצוף" כל מה שיש להם להגיד על הזולת. אבל בזה מסתיימת האנאלוגיה. הספר שלנו איננו קומדיה – רחוק מזה – מדובר בספר שהדיכאון שורר בו מתחילתו ועד סופו. שאול ירושלמי הוא אלמן חשוך ילדים (בתו היחידה נפלה מהמרפסת ונהרגה), בעל מרה שחורה ללא תקנה: הוא שונא את האנושות החותרת לחומרנות, המזהמת את האוויר, המשנה את האקלים, המענה בעלי חיים – היצורים היחידים שחייהם ראויים. אין דבר שהוא חיובי בעיניו: הוא שונא את הטלוויזיה, את המחשבים, את הטלפונים הסלולריים, את הפרסומות ברדיו, ובכלל את הרעש שמקים הרדיו, את החשמל (מעדיף נרות), את המעליות המדברות, את אזעקות של המכוניות (עמ' 16, 23, 45, 50, 51, 53, 72, 84, 96, 118). לכל אורך הספר לא נאמר שהוא אוהב משהו או מישהו, מלבד דבורה, אישתו המנוחה, ועדנה, אחותו שנהרגה בתאונת דרכים.
הספר גדוש באסונות: דבורה אישתו נפטרה תוך כדי ניתוח מעקפים, עדנה, אחותו, נהרגה בתאונת דרכים, מרדכי ירושלמי, אביו, קיבל התמוטטות עצבים, אושפז בבית חולים לחולי רוח, והתעוור בסוף ימיו, יעל, בתו התינוקת, נפלה מהמרפסת ונהרגה כשרצתה לתפוס את הבובה שנפלה, הדוד של שאול, יצחק, נפטר מאירוע מוחי. גם שאר הגיבורים שפוגשים את שאול חוו טרגדיות: חנניה תירוש נכה על כיסא גלגלים לקה בגלל רשלנות רפואית, בעלה של רוחמה אשכנזי, שרצתה להשתדך לשאול, התחשמל למוות, בעלה של סמדר מבית שמש נפטר ממחלה ממארת. הבן שלה נפל מהקומה השלישית כשהתקין סוכה והפך למשותק. נחמה קסוטו, מכרה של שאול, הרעיבה עצמה עד מוות, שולמית גושן, שגרה בבית בו נולדה דבורה אישתו, נדרסה במעבר חצייה ונותרה נכה (עמ' 5, 11, 18 ואילך, 32, 42, 56, 61, 90-89, 98-97).
בתוך הרקע המדכא הזה – לא פלא הוא שגם גיבורי המשנה מדוכאים: כך היא עדנה אחותו (על פי היומן שהשאירה), רוחמה אשכנזי האלמנה המבקשת להשתדך עם שאול, דודו של שאול, יצחק, היה דכאוני ושונא אדם (הוא מגדל חתולים כי הם אינם מבצעים השמדת עם!), איתמר, הבן הנכה של סמדר כהן מבית-שמש, חושב על התאבדות, נחמה קסוטו התאבדה, שולמית גושן הנכה חושבת גם כן על התאבדות (עמ' 6-5, 46-45, 48, 49, 52, 66, 67, 83, 90-89, 125-113).
מסתבר ששאול המיזנתרופ חושף את השקפת עולמו פעמים רבות בספר בפני אנשים שרוצים לשמוע אותו ובפני מי שממש איננו מעוניין, ואין הבדל מהותי בין שיחה אחת לאחרת. הרפליקות הפסימיות, שונאות האדם, נשטחות בפני חמדה כהן השדכנית, משה (מוריס) לניאדו, האחראי על בית הכנסת, חנניה תירוש, הנכה על כיסא הגלגלים, רוחמה אשכנזי, שביקשה להשתדך עמו, קברן בבית הקברות, הפסיכיאטר שהמליץ על פרישה מעבודתו כספרן, אחיו, דניאל, שולמית גושן הנכה הגרה בבית הוריה של דבורה המנוחה – באמת שאין שום חידוש משיחה אחת לקודמתה, ולזו שבאה אחריה (עמ' 4-3, 28-22, 35-29, 47-38, 57 ואילך, 93-91, 104-100, 110-105, 113).
השפה בספר תקנית למדיי, אבל הרפליקות אינן מותאמות לדוברים: דניאל ושאול הם שני אחים החוזרים מהלוויית אחותם, והדיבור ביניהם הוא מעין דקלום (עמ' 6). אחראי בית הכנסת, הנכה על כיסא הגלגלים והאישה המאמינה מבית שמש מדברים כמו אקדמאים מוסמכים (עמ' 23, 31, 65-60). שאול מדבר אל אישתו המנוחה, וזה בסדר – אנשים בייאושם מדברים אל המתים – אבל הוא מספר לה דברים שהיא אמורה לדעת מחייהם המשותפים, וברור שדברים אלה נאמרים כדי לעדכן את הקורא, ולא את המתה (עמ' 12-9, 127-125).
וכן, לא ברור לי מדוע שמו של הספר הוא "הבית בעיירה" – שאול ירושלמי, כשמו הוא ירושלמי, בצעירותו נהג לבקר את דודו בבית שמש, ובאבלו הוא הולך לבקר בבית בו נולדה דבורה רעייתו המתה. על איזה בית בעיירה מדובר? למחבר פתרונים.
זה לגיטימי לכתוב ספר על דיכאון, על ייאוש מהקִדְמָה, על האין-מוצא שאליו נקלעים כל החיים ועל סלידה מהבריות – גדולי עולם כתבו על כך (קפקא ב"המשפט" ו"הטירה", סארטר ב"בדלתיים סגורות" וב"הבחילה", בֶּקֶט ב"מחכים לגודו"), אבל הציפייה היא שהסופר יחשוף בפני הקורא פן ייחודי של ההוויה האנושית השלילית הזאת. אינני בטוח שאריה רודריגז עמד במשימה הזאת.
משה גרנות
על ספרו של אריה רודריגז "הבית בעיירה"
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר