23.10.92. יום שישי. ב"משא" מתפרסם ראיון של יעקב בסר עם שמעון בלס, ותשובה של גרשון שקד, בעקבות סדרת מאמריו של שקד על הגל הטריוויאלי בספרות שנות השישים. לא אביא כאן את כל התיזה האידיוטית של שקד, והוויכוחים בעקבותיה, אלא קטע היתולי קצר ששלחתי היום לפירסום ב"משא":

גם אני עולה חדש, בן עדות המזרח

ב"משא" מיום 23.10.92 חוזר גרשון שקד על קביעתו: "אין זעקה סוציאלית זאת מייחדת את הסופרים בני עדות המזרח בלבד. ספריהם של בלס, מיכאל ושמוש בני עדות המזרח, ובן אמוץ, בן עזר ושמאי גולן האשכנזים, נידחו לשולי המערכת הקאנונית משום שיצאו כשנה או שנתיים לפני או אחרי שיצאו יצירותיהם של סופרי 'הגל החדש'."

אני רוצה אפוא לתקן פרטים אחדים בביוגרפיה שלי, שוודאי יקלו על שקד את כתיבת תולדותיה של הספרות העברית, ואת סיווגי בה כסופר "אשכנזי" (ביטוי שהתוודעתי אליו לראשונה כשהופנה כלפיי בתקופת ההסתה העדתית של מר בגין).

ובכן, גם אני עולה חדש, ואפילו לא אשכנזי אלא בן עדות המזרח. אומצתי בגיל צעיר על ידי הוריי, מוותיקי היישוב, שמצאו אותי בליל חורף אחד ליד האוהלים של העיראקים במעברת עמישב, סמוך לפתח-תקווה. הספר היחיד שכתבתי מימיי, "המחצבה", מבטא את רגשות הקיפוח וההשפלה שלי כבן עדות המזרח שגודל בבית אשכנזי תחת שלטונה של אם פולנייה.

אחרי שנתתי ביטוי לרגשות הקיפוח האותנטיים שלי ב"המחצבה" (1963), הופיע "המעברה" (1964) של שמעון בלס, וכך החל הגל הטריוויאלי שלנו, הסופרים העולים החדשים בני עדות המזרח ופולין (בן אמוץ וגולן) בספרות העברית.