סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק ארבעה-עשר

בימי ניל"י: שפירא נעשה מוכתר ונאסר

קיץ. מוצאי שבת במושבה. ישיבת-חירום של הוועד נערכת בקומה העליונה של בית-הפקידות לשעבר, בפינת הרחובות חובבי-ציון ומונטיפיורי. בגלל המחסור מאירה רק מנורת נפט אחת בצמצום את החדר הגדול, סביבה חגים מדי פעם פרפרי-לילה ויתושים. באולמות גבוהי התקרה שבקומה התחתונה מצטופפות ביאוש משפחות של פליטים מתל-אביב, שגורשו לפני שבועות אחדים, בפסח תרע"ז, 1917, בפקודת ג'מאל-פחה, בגלל התקרבות החזית האנגלית מדרום הארץ. נציגים שלהם יושבים למעלה, עם ועד פתח-תקוה.

אומר ראש-הוועד, כשצלליתו מתנועעת על הקיר מאחור: "המצב מחמיר. הצלחנו לשחרר את פנחסוביץ ממאסר ומשפט צבאי. עצרו אותו מפני שבפרדסי המושבה שלנו מסתתרים בחורים עריקים, פרארים, והוא לא הסגיר אותם. שלנו לא מוכנים ללכת לשם ולהיות טרף להתעללות מצד התורכים. הם גם יודעים שסופם מוות בטוח, אם לא במלחמה אז במחלות נוראות וברעב בצבא התורכי במדבר באר-שבע. השלטונות לא מוכנים שפנחסוביץ ימשיך להיות מוכתר. מוכרחים להשפיע על שפירו."

שפירא, פניו מוארים-למחצה, קוטע את קולות ההסכמה הכללית. "לעשות אותי אחראי בפני התורכים על כל מה שקורה במושבה? וכי בתור ראש השומרים אני לא מצליח לסדר כמו שצריך את ההגנה עליכם?"

"אתה מוכרח לעזוב את השמירה כדי לעסוק רק בהשתדלות בעד כולנו אצל התורכים. זאת עבודת ההגנה עכשיו."

"אתם יודעים שעשיתי כל מה שיכולתי כל הימים הקשים, גם כשלא הייתי מוכתר, וכך אעשה גם הלאה. אבל אל תמנו אותי למשרה האחראית הזו. טובת המושבה דורשת שאוכל לפעול כאדם חופשי, בתור ראש השומרים."

"שפירו, אתה מוכרח לקבל!" צועק מרה ראש הוועד. "כבר נוכחנו בעבר שאתה יודע איך לדבר עם השלטונות. ואני אומר לך, אם לא תסכים לקבל את התפקיד, אני אכבה את המנורה, ואנחנו נתפזר כולנו בחושך, בלי תוצאות, וכאשר אבדנו – אבדנו."

"בסדר. אני מקבל עלי. אבל תדעו לכם שבכך אתם שולחים אותי לעזאזל! אם הייתי נשאר ראש השומרים, הייתי יכול להועיל הרבה יותר."

*

חסן-ביי מחייך. "מה שלום האישה והילדים, שיח' איברהים-מיכו?"

"תודה לאל. כולם בריאים," ניצב שפירא בלשכת המושל, ביפו.

"אתה זוכר, יא שיח', איך הבטחת לי כאן לפני שנתיים: 'אנחנו מוכנים למסור את עצמנו, את נשינו וגם את ילדינו, למען המולדת!'?"

שפירא מתבונן בו בחשד.

"עכשיו יש לך הזדמנות לפרוע את השטר. גנרל ג'מאל-פחה החליט לאפשר גם לבחורים צעירים, בני שש-עשרה ושבע-עשרה, לשרת בצבא. גיבורים אלה יעזרו לנו להדוף את ההתקפה הבוגדנית של הכופרים הבריטים והאוסטראלים, שבקרוב ימצאו את מותם בחולות המדבר שבין עזה לבאר-שבע!"

"מה עלי לעשות?"

"עליך להביא אלי מחר עשרים-וחמישה בחורים בני המושבה בגיל הגיוס, הנה רשימה של השמות. ועליך להביא כמספר הזה גם מבני הגולים היהודים מתל-אביב ומיפו, שגרים אצלכם."

"אבל..."

"אין אבל. שלום!"

*

למחרת עומד שפירא ועימו שלושה-עשר נערים מפתח-תקוה, בגיל בר-מצווה, בפרוזדור הסראייה ביפו, ליד לשכת חסן-ביי. עובר שם פנחסוביץ, המוכתר-לשעבר של המושבה.

"איך אתה מעיז לעשות דבר כזה?" לוחש פנחסוביץ. "אמנם לא שולחים אותם להילחם, רק לעבודות חפירה וסבלות – אבל אתה יודע שאין בחזית לא אוכל ולא בגדים, וגם לא טיפול רפואי! חיילים מתים שם ברעב ובמחלות יותר מאשר בקרב עם האנגלים. התורכים המורעבים יתעללו בנערים הרכים האלה! בכל הכפרים סביב מסתתרים חיילים ערבים שברחו, מחכים שהמלחמה תיגמר."

"אני מוכרח להעיז. אתה רוצה שאוביל עשרים-וחמישה בחורים שלנו, מהרשימה שנתן לי, למוות בטוח? הוועד קיבל את העצה שלי. גם ההורים הסכימו. אימהות אמיצות. אין ברירה."

הדלת נפתחת. חסן-ביי יושב ליד שולחנו, לצידו רופא צבאי, ערבי-נוצרי מיפו.

"הבאת את הבחורים שדרשתי?"

"רק חלק מהם."

"איפה השאר?"

"הרבה בחורים עזבו עם הוריהם למקומות אחרים בארץ. שלושה-עשר הבאתי. שלושה מתו, ותשעה – אני לא יודע איפה הם."

"ואיפה בני הגולים מתל-אביב?"

"פליטים פטורים מהשירות בצבא, לפי החוק העות'מני."

"כאן אני החוק. איפה הם?"

"אני לא יודע. אני לא המוכתר שלהם. אי-אפשר לדרוש אותם ממני."

"טוב, הכנס את הבחורים שהבאת."

שלושה-עשר נערים נכנסים. כאשר רואה אותם חסן-ביי, הוא מתרתח: "אם אלה הם הבחורים שנקראו לצבא, אתן את ראשי!"

"השתגעתי להביא אחרים במקום אלה שפקדת עלי להביא?" עונה שפירא, "אתה יודע שאני תמיד ממלא את חובתי!"

"ילדים אלה הם בחורים בני שבע-עשרה שפקדתי עליך להביא?"

"בוודאי. מה אתה מתפלא שגופם חלש? שלוש שנים של מלחמה עברו עליהם. לחם לאכול לשובע לא היה להם. העניים, אפו לחם תורמוס; המאושרים, אכלו בביתם לחם אפוי משעורה, מאכל סוסים. שמן אין. חלב אין. סוכר אין. תרופות אין. ומתי כל זה קורה להם, למסכנים האלה? בגיל ההתבגרות, שבו הגוף דורש מזון רב, וממה יגדלו?"

"מי מביניכם הוא אבשלום גיסין?" פונה חסן-ביי לנערים.

שתיקה.

"כבוד הביי ודאי מתלוצץ," עונה שפירא. "אבשלום גיסין כבר סיים את בית-הספר הצבאי בקושטא ונעשה קצין בצבא השולטן ירום-הודו, וכפי ששמענו הוא נלחם בחזית."

"ומי כאן הבחור אלעזר ראב?" מסתכל חסן-ביי ברשימה.

"אני!" יוצא אחד הנערים, ממשפחת איכילוב, ושמו עזרא.

"אתה בן שבע-עשרה?"

"כן, המפקד," עונה הנער הרזה, וממצמץ בעיניו במבוכה.

"טוב," מבזיק חיוך ערמומי בעיני חסן-ביי. "אם באמת כולכם מי שאתם, כפי שאתם טוענים, אז אכבול את ידיכם באזיקים ואשלח אתכם לירושלים לבדיקה. מסכימים?"

"כן, עליך לציית לפקודת ג'מאל-פחה," משיב שפירא בקור-רוח, מביט בנערים כדי לעודדם. "וגם אני אסע איתם ואשים את ידיי באזיקים, יחד איתם."

"אין צורך. אותך נוביל באזיקים למפקדה הראשית בירושלים כאשר יגיע התור שלך," צוחק חסן-ביי. "עכשיו תן לי את שמות הבחורים שמתו."

שפירא מוסר לו שלושה שמות, חסן-ביי כותב, ושפירא מאשר בחתימת ידו שהללו כבר אינם בין החיים. השלווה שבה נוהג שפירא מערערת בחסן-ביי את הוודאות שהנערים הצעירים אינם הבחורים שפקד להביא. ליתר ביטחון הוא שואל לדעת הרופא הערבי-נוצרי שיושב כל אותה עת לצידו בחדר.

הרופא ממשש אחדים מהנערים. "לפי דעתי צריך לתת להם שחרור לשנה אחת, שיגדלו עוד קצת. בעוד שנה יתחזקו ויוכלו לשרת כחיילים טובים."

"אם זאת דעתך, יהיה כך," חותם חסן-ביי על רשימת השמות המעניקה לכולם דחיית שירות לשנה. "אתם משוחררים!"

הנערים והרופא יוצאים החוצה, אבל שפירא נשאר.

"מדוע לא יצאת?"

"עלי לקבל את האישור בכתב."

"בוא הנה."

שפירא ניגש אל שולחנו של חסן-ביי, מוציא מכיסו שלושים-וחמש לירות תורכיות ומניח אותן מתחת לניירות.

"מה אתה עושה?" מתפלא חסן-ביי בהתרגזות מעושה.

"אני יודע את המצב הקשה של הממשלה ושל עובדיה הנאמנים, וכמה יקרים כל המצרכים, באשמת האוייב הבוגדני."

חסן-ביי דוחה את הלירות ומחזירן לשפירא. "בימים של מלחמה, איזה ערך יש לכסף של נייר? הלא אפילו תפוחי-אדמה לא תמצא היום ביפו בגלל הכופרים האנגלים, יחריב אלוהים את ביתם."

"אם תרשה לי אקח רשימה של מצרכים שחסרים לממשלה, ואשלח מהמושבה, לפי יכולתנו."

שעה ארוכה מעלה חסן-ביי על הכתב רשימה נכבדה של מצרכים ונפרד לשלום משפירא. "יותר מדי פעמים אתה מצליח לשנות את דעתי, יא איברהים-מיכו, היזהר. הארץ מלאה מרגלים. יש שמועות שהם מנסים להעביר סודות שלנו לאנגלים. אם יתברר שבוגדים מסתתרים במושבה שלך – שוב לא תערים עלי!"

"הראשון שיבגוד במולדתנו, אני אתלה אותו במו-ידיי!" מבטיח שפירא.

"די, די. אל תבטיח מה שלא תעשה. יש פתגם תורכי: 'אין היום שום חג ושום חגיגה במשפחה שלי, אז למה הדוד שלי מנשק אותי?' – אני מכיר אותך שיח' איברהים-מיכו! אתה לא כל כך אוהב אותנו. אתה בטח תתלה במקומו איזה גנב מסכן..." צוחק חסן-ביי בקול מבשר-רעות.

שפירא יוצא ופוגש בחוץ את הרופא הצבאי. הוא מבקש לתת לו את הלירות התורכיות שבידו, אך הלה מסרב.

"מילאתי רק את חובתי האנושית כרופא. אבל אם יש אצלכם קצת תפוחי-אדמה לילדים שלי..."

*

לאחר ימים אחדים מגיעה מפתח-תקוה עגלה עמוסה מצרכי-אוכל רבים, גם תפוחי-אדמה, רובם לחסן-ביי ומיעוטם לרופא. לעגלון נאמר שימסור אותם לכתובות אלה בתור "תרומת המושבה למאמץ המלחמתי".

*

אוקטובר 1917. תשרי תרע"ח. הממשלה כאילו עוזבת את כל ענייניה היגעים בחזית הדרום ועוסקת בחיפוש אחר מרגלים; אלה חברי רשת המודיעין שהקימו כשנתיים קודם לכן אהרון אהרונסון מזכרון-יעקב ואבשלום פיינברג מחדרה, והפעילו אותה ממקום עבודתם בתחנת הנסיונות החקלאית בעתלית. שני המייסדים של הארגון, שיוודע לימים בשם ניל"י – כבר אינם בארץ, והתורכים לא יודעים היכן הם.

החיילים התורכים מגיעים לזכרון-יעקב ב-1 באוקטובר, ומאותו יום הם מענים בחקירה כל מי שלדעתם קשור לאנשים ולמשפחות שעסקו בריגול. חלק מהנחקרים עתידים להיות מועברים לנצרת להמשך המאסר והעינויים. ב9- באוקטובר מתה בביתה שבמושבה שרה אהרונסון. היא גססה ארבעה ימים, לאחר שתחבה אקדח בפיה וירתה בעצמה. שרה רצתה לשים קץ לעינויים הקשים שספגו היא ובני-משפחתה מידי החוקרים התורכיים.

*

ב-9 באוקטובר, ליד מפל "התנור" במטולה, נכשלים שני חברי "השומר", שבתאי ארליך ומאיר קוזלובסקי, בנסיונם להרוג את המרגל יוסף לישאנסקי, האסור בידיהם, ולמסור את גופתו לקצין עראף אפנדי, היוצא לקראתם עם שלושה שוטרים מטבריה, תוך תיאום מוקדם. לישאנסקי הפצוע נמלט.

ההתנקשות בחייו באה בפקודת ההנהגה של ארגון "השומר", אשר לידיו נפל לישאנסקי לאחר שברח מהתורכים בזכרון-יעקב. לדעת חברי "השומר", ולדעת רוב ההנהגה של היישוב העברי – אם ייתפס לישאנסקי חי, עתיד הוא, לאחר העינויים הקשים שיענו אותו, להלשין על אחרים כדי להציל את נפשו. לכן מוטב למוסרו מת, ובכך לשים קץ לרוע הגזירה של התעללות התורכים ביישוב העברי בחיפושיהם אחריו.

*

גם על מפקד המשטרה ביפו, המודיר ג'לאל-ביי, הוטלה משימה של בילוש וחיפושים. הוא מגייס ערבים ויהודים, גברים, נשים ונערים, שמחזרים על הפתחים כמבקשי-נדבות, כביכול בגלל המצב הקשה בימי המלחמה, ובעצם הם מלשינים שתפקידם לגלות היכן מסתתרים חברי הארגון, ובייחוד לישאנסקי, שיחד עם שרה אהרונסון עמד בראש רשת הריגול שנתגלתה.

בחול המועד סוכות תרע"ח בא ג'לאל-ביי לפתח-תקוה בראש משלחת עונשין של חיילים ושוטרים תורכים, וקובע את מקום מושבו במלון גיסין, הנקרא גם מלון "הירקון", בכניסה למושבה מצד מערב. לזכותו של בעל המלון, האיכר משה גיסין, לא עומדת העובדה שבנו אבשלום עזב בראשית המלחמה את לימודיו בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב, התגייס לצבא התורכי, למד בבית-הספר הצבאי הגבוה בקושטא, היה קצין במפקדה התורכית הראשית בחזית הקאווקאז, ובזכות הצטיינותו הוא משמש עתה מורה בבית-הספר הצבאי הגבוה בקושטא, ותמונתו במדים מתנוססת על הקיר. ג'לאל-ביי מתייחס לבעל המלון בגסות ובעריצות, ועושה בחדריו כבתוך שלו.

במושבה קמה מהומה ומבוכה. אנשים רצים ובורחים מבלי דעת לאן. חוצות המושבה, שהיו תמיד הומיות עד אמצע הלילה, נעשות ריקות מפחד התורכים. מי שמעיז לצאת החוצה בלילה, יכול לשמוע קולות ניסור ומכות בפטישים ובקרדומים. אנשי המקום, ועימם המהגרים מתל-אביב ויפו, מכינים להם מחבואים בחצרות ובמרתפים. רבים בורחים לפרדסים, למושב הקטן הסמוך, עין-גנים, ולמושבה הצעירה כפר-סבא. החיילים סורקים את המושבה ופרדסיה. לוכדים פרארים, מזייפי-דרכונים, מהגרים חסרי תעודות, אבל לא את לישאנסקי. הוא "גיבור היום". בכל פינה מדברים ומתווכחים על אודותיו. הנה ראו אותו במטולה, בתל-עדש, ביבנאל. מופיע ונעלם.

בבית-הכנסת הגדול מכונסים כל אנשי המושבה לפי הוראת הוועד. המוכתר שפירא עולה לבמה, שבמרכז האולם הגדול, מכה אגרופו על הדוכן, ומכריז:

"על דעת ועד-המושבה אני משביע, כל מי שיש לו ידיעה על לישאנסקי, זה שמסכן את כל היישוב במה שעשה – שימהר למסור לממשלה! בזכרון-יעקב נשפך דם כמים, וכל זמן שלא יוסגר 'התכשיט' הזה, לא ייפסקו החיפושים אחריו, והתורכים ימשיכו להציק ולענות את כולנו!"

בשעה עשר בלילה עומדת אסתר, בתו של האיכר יהודה, ולשה בצק בגיגית קטנה. הבית נמצא על גבול המושבה לצד מערב, מול כרמי זיתים ושקדים. לפתע היא שומעת שעטת סוס אדירה, המתרחקת מיד. זמן לא רב לאחר-מכן דופקים בדלת. אסתר חולצת יד מעיסת הבצק ופותחת. בפתח עומד בחור צעיר, גבוה, שמו מערבי, תלמיד ציור מ"בצלאל" בירושלים, המשמש שומר-לילה במושבה, תמורת ארוחה אחת ליום. הוא מחזיק סוס ברסנו.

"מצאתי זה עתה את הסוס הזה מסתובב כאן בין עצי הזית. הוא שלכם?"

"לא. הסוס לא שלנו. אקרא לאבי."

האיש והסוס המתנשם עומדים בחצי-חשיכה. יהודה מעלה מעיל על בגדי-הלילה שלו ויוצא.

"הביאי מנורה," הוא מבקש מבתו.

היא מוציאה מנורת-נפט מהמטבח ומאירה את הסוס. הוא אדום-כהה, נוצץ מזיעה, וכתמי קצף לבן ליד חגורות-העור של רתמתו. ראשו קטן ואצילי, עיניו גדולות, לחות, מחזירות את אור המנורה. הוא נראה נבון ומניח ליהודה לבדוק אותו בשקט מכל עבריו.

"הסוס הזה בא עכשיו ממרחקים. צריך להוביל אותו לאברהם שפירא."

אותה שעה מתדפק לישאנסקי על חלון הבית של משפחת פסקל ברחוב רוטשילד בפתח-תקוה, לא רחוק מחצרו של יהודה ראב. בטרקלין הבית יושבות שתי הבנות, לורט ובטי. האם מרים, והאחות הצעירה בלאנש, כבר הלכו לישון.

אבי המשפחה פרץ פסקל אינו בארץ. זמן-מה לפני המלחמה טיבעה עצמה ערבייה צעירה בבריכה שבפרדסו. קרוביה העלילו עליו כי הרתה לו וכי הוא אשם במותה, ואף הצליחו להשיג גזר-דין מוות עליו. לכן נמלט לקהיר. בדצמבר 1916, כשהגיע אהרון אהרונסון למצרים, ליצור קשרים עם המפקדה הבריטית, פגש בפסקל ידידו ונעזר בו. הקשר עם רשת הריגול בארץ התנהל באמצעות ספינה בריטית שהיתה עוצרת בלילות מול חוף עתלית. כך הגיע סיוע ליישוב העברי בלירות-זהב אנגליות, וכך היה פסקל שולח כספים למשפחתו ולמשפחות אחרות במושבה. לכן לישאנסקי, הנרדף על-ידי תורכים, ערבים ויהודים – הגיע בצעד של יאוש לחפש מסתור בבית המשפחה הזו.

שתי הבנות פותחות את הדלת. דמות מבהילה ניצבת בפתח. "אל תיבהלו, זה אני, לישאנסקי..." הוא אומר. הן מכניסות אותו לטרקלין. הוא עייף ורצוץ. הפצע בכתפו עדיין מדמם. הן משכיבות אותו על הספה, חובשות את פצעו ומאכילות אותו.

"כיצד נפצעת?"

"חברי 'השומר' הבטיחו לעזור לי לברוח דרומה, אל האנגלים, במקום זה ירו בי. באתי ברכיבה..."

אותה שעה נכנסת גם האם לחדר, ומדלת אחרת בבית הגדול מופיע בנימין אוראל, אף הוא תלמיד "בצלאל" שירד עם בני-כיתתו לפתח-תקוה, להסתתר בה מפני השירות בצבא התורכי; עתה הוא משמש שומר ובן-לוויה לנשים שנותרו ללא גבר.

"למה באת לפתח-תקוה?" שואלת מרים. "המושבה מלאה ז'נדרמים תורכים ומלשינים מכל הסוגים. תופסים אנשים. מענים במלון גיסין. לא תוכל להסתתר כאן!"

"לא היתה לי ברירה. השארתי את הסוס בכרם שקדים. רק את האוכף לקחתי עימי, הוא כאן בחוץ, בחצר," דבריו נאמרים מתוך טשטוש, נראה שלא ישן זמן רב.

"מיד להעלים אותו," פוסקת האם. היא יוצאת יחד עם בטי ואוראל לחצר. הם לוקחים את האוכף המהודר, ושעה ארוכה טורחים עד שעולה בידיהם להטביע אותו בתוך בור-השופכין.

השלושה חוזרים לטרקלין. "אנחנו מוכרחות לשלח את לישאנסקי מהבית," אומרת האם. "הוא מסכן את כולנו."

"אם תגרשי אותו," קמה לורט מאצל לישאנסקי המנומנם, "אלך גם אני איתו!"

"טוב, אבל בבית הוא לא יישאר. זה מסוכן מדי."

"נושיב אותו בעץ החרוב," מציעה בטי. "הענפים למעלה סבוכים כל-כך שאיש לא יעלה בדעתו שמסתתר שם מישהו."

"זה בלתי-אפשרי," אומרת האם. "נצטרך להתקין שם מושב מתאים עבורו. בינתיים נסתיר אותו באורווה שבחצר. ומחר נראה מה לעשות."

"רק אל תודיעו עלי לאיש במושבה, ובייחוד תיזהרו לא להודיע למוכתר שפירא, שהוא האחראי בפני התורכים," מתעורר לישאנסקי מתוך נמנומו, "כולם, האיכרים בזכרון, החברים ב'השומר', כולם מתנגדים עכשיו לעבודה שלנו. רוצים להסגיר אותי." והוא שב וצונח לתוך תרדמה.

"הוא צודק," אומרת האם. "אם נספר לשפירא על לישאנסקי, יהיה חייב להסגיר אותו. אבל להשאיר אותו כאן, הסכנה גדולה מדי בשבילנו. מחר נעביר אותו לבית-האריזה בפרדס, נלביש אותו בגדי אישה, נקשור לראשו מטפחת. שפם ממילא כבר אין לו. בתחפושת הזו איש לא יכיר אותו. לורט ואוראל יסעו איתו בכרכרה אל הפרדס."

*

יום רביעי, 17 באוקטובר 1917. באחד מחדרי מלון גיסין כבר עצורים שלושים בחורים יהודים, "פרארים", שאותם תפסו חייליו ומלשיניו של ג'לאל-ביי באשמת השתמטות מחובת ההתייצבות לעבודת-כפייה בצבא התורכי. בעצורים גם יוסף-יואל ריבלין, בן-אחותו של שפירא מירושלים, שהסתתר כרבים אחרים באחד מבתי-האריזה בפרדסים.

צהריים. על מרפסת המלון, הצופה לשדרה, ערוך שולחן במאכלים וביינות. קצינים תורכים מסבים אליו ומיטיבים ליבם בשמחה קולנית. זה כמה ימים שהם אוכלים בלי לשלם ואינם מתכוונים לשלם. שפירא קרב אליהם מן השדרה כשהוא רוכב על סוסתו, יורד מהאוכף ועולה למרפסת. לאחר ברכות פתיחה מקובלות הוא פונה למודיר התורכי:

"אני מציע שתשאיר את העצורים במושבה, על אחריותי, כמוכתר. ואנחנו מצידנו ניתן, כמו בפעמים הקודמות, וגם יותר, תרומה למאמץ המלחמה."

ג'לאל-ביי אינו מציע לשפירא לשבת. הוא מצביע לעבר מודעה כתובה עברית וערבית, שבמרכזה דיוקן אדם, המודבקת בכניסה למלון. נאמר בה כי לכל מי שיביא את "ראש המרגלים" – חי או מת, מובטח פרס גדול מהממשלה. ג'לאל-ביי מוחה שפמו ואומר בארסיות:

"בוא, בוא התקרב איברהים-מיכו, ובחר לך אחת מארבע אפשרויות –

"תביא לי את ראש המרגלים לישאנסקי, יחרב בית-אמו, שמסתתר אצלכם, ותקבל ממני את ה'פרארים' שלך, שמצאנו אצלך כאשר חיפשנו אותו, וגם את הפרס הגדול, שמבטיח במודעה גנרל אחמד ג'מאל-פחה –

"ואם לא תביא לי את הבוגד לישאנסקי ילען-אבוהו – אני שולח את כל ה'פרארים' ברכבת מרמלה לבאר-שבע, לחפור בנגב בית-קברות לאנגלים –

"ואם אגלה בגבולות מלאבס שלך את עקבות הכלב הבורח לישאנסקי – אני מבטיח לך שאהרוס את המושבה! אבן על אבן לא אשאיר בה! –

"ואם אצליח לשים יד על הפושע עצמו, אשלח גם אותך יחד איתו לתלייה –"מה דעתך, יא איברהים-מיכו?"

"הגנרל צודק," עונה שפירא. "מי שעוסק בריגול, ראוי שיתלו אותו, אבל אני מבטיח לך, על דיברתי, לישאנסקי לא מתחבא בפתח-תקוה!"

"לא? אני חולם? ולאן מוליכים עקבות הסוס שלו, לבאב-אללה? או אולי לפרדסים כאן? אולי עף לישאנסקי עם היונים," מנענע המודיר השיכור למחצה את כפות-ידיו, לקול צחוקם של חבריו לשולחן. "שהעבירו בשבילו לאנגלים את הידיעות שאסף על הצבא שלנו, בעזרת המרגלת היפה, אדומת-השיער, מזמרין?"

"על זכרון-יעקב אני לא יודע. אצלנו בפתח-תקוה, לישאנסקי, יוק!"

"אם כך תחתום! תחתום לי שהוא לא מסתתר אצלכם ואין אצלכם שום עריקים ומשתמטים!" צורח ג'לאל-ביי.

"מה, אני יכול לגלות את כולם? זה תפקיד הממשלה..."

"תחתום. אתה המוכתר. אתה אחראי על המושבה. לא תחתום – נתחיל לגרש את כל התושבים צפונה."

לשפירא אין ברירה, והוא חותם.

"הלא אתם שונאים אותנו," ממשיך ג'לאל-ביי להטיח, "רק מחכים שיבואו האנגלים! כל היהודים – מרגלים ובוגדים!"

"אם כך, מדוע אתה לוקח אותנו לחזית?"

המודיר לא עונה, ופוקד על שאוויש, סמל, וקבוצת חיילים להוציא את האסירים לדרך.

*

כבולים זה לזה בשני טורים פוסעים הצעירים מן המלון לרחוב רוטשילד, משם יצעדו דרומה, לכיוון רמלה. החיילים נושאי-הנשק, המלווים אותם, נראים עלובים יותר מאסיריהם, ומאיצים בהם באיבה נואשת. השאוויש רוכב לאיטו בצד על סוס, שמוכר לאיכרי המושבה, כי הוחרם מהם.

שפירא מלווה אותם כברת-דרך על סוסתו. לפתע נראים שני ג'נדרמים תורכים באים ממערב, מדרך יפו; עוצרים ליד המלון ועולים אל ג'לאל-ביי. לאחר שהות קצרה הם חוזרים לרכוב, משיגים את שפירא ומוסרים לידו פקודה מחסן-ביי: "לכבוד אדון אברהם שפירא, המוכתר, פתח-תקוה. עליך לבוא מיד לרמלה, לפגישה עם הפחה הירושלמי. קומנדאנט חסן-ביי. יפו." אותה שעה מתרחקת קבוצת האסירים במעלה הרחוב ונבלעת בין כרמי השקדים בצעידת רגליים רבות בחול, כמין זחל גדול.

"זו טעות," אומר שפירא. "הפגישה ברמלה מיועדת רק למחרתיים. הוזמנו לשם כל המוכתרים כדי לשמוע את הפחה."

"כנראה הקדימו את התאריך."

"חכו, אגש לקחת סוס לדרך," בסוסתו האצילה מעדיף שפירא לא להתהדר בפומבי, כדי שלא יחרימוה התורכים.

"לא צריך. עליך לשכור עגלה ולבוא איתנו. נלווה אותך."

"היכנסו למלון. שתו משהו ונוחו, עד שאשכור עגלה, וניסע."

"תודה, אנחנו לא רעבים ולא צמאים. אנחנו ממהרים." השניים אינם מרפים משפירא. הוא הולך לשכור עגלה, והם עימו. לקבל כסף להוצאות הדרך מוועד המושבה, והם אחריו. לביתו כדי לאכול לפני היציאה לדרך, והם יושבים על סוסיהם בחצר, מחכים, ומסרבים אפילו להתכבד בקפה.

בסיימו את הארוחה החפוזה, מוציא שפירא מכיסו ניירות שונים הנוגעים לתפקידו כמוכתר המושבה, ומוסר אותם לידי ליבה-רוחל.

"מה קרה?" היא מתפלאה. "אף פעם אינך נוהג כך לפני שאתה יוצא לדרך."

"בימים אלה, כאשר אתה מוזמן לפגישה עם נציגי השלטון, ועוד שולחים לך ליווי לשם כך, אינך יכול לדעת לאן מובילים אותך ומתי תשוב. אם אתעכב יותר מכמה ימים, תמסרי לכל איש ואיש את הניירות שלו."

עוד הוא מדבר והנה מתפרץ פנימה בבהלה אלכסנדר גרשוני הצולע, אשר מאז מקרה הסטירה השתדל שלא להחליף מלה עם שפירא.

"שמעתי שתפגוש היום ברמלה את הפחה הירושלמי. אתה מוכרח להשתדל אצלו שישחרר את האח הצעיר שלי, שסוחבים אותו עכשיו ברגל לרמלה עם ה'פרארים'. אני אחזיר לך כל הוצאה שתהיה על כך. ומי שאומר שאני קמצן – שיישרף ביתו!"

שפירא מבטיח להשתדל. בחוץ כבר מאיץ העגלון: "רב איברהים-מיכו, הגיע זמן לזוז!"

שפירא יוצא. בטרם יעלה על העגלה הוא ניגש לקיטון נסתר באורווה ונפרד בחיבוק נרגש מסוסתו האצילה קביסה. ועודו נודף ריח הסוסה, הוא מחבק את אשתו ושמונה ילדיו הסובבים אותו וכנראה חשים שהפרידה עלולה להימשך זמן רב. הבכור יצחק-צבי, אחריו רבקה, שרה ומרדכי. חיה, שעודנה ילדה קטנה, והקטנים – שושנה, יהושע ופולה. חסר רק בן אחד, אהרון-מנחם המכונה מנדל, שפירא נסע עימו לגרמניה והשאיר אותו ללמוד שם במוסד מיוחד לחירשים-אילמים. אך זה חודשים רבים שנותק הקשר עימו, בגלל המלחמה, ואין יודעים היכן הוא ומה עלה בגורלו.

"תשמרו על עצמכם, גם על קביסה, תסתירו אותה. נחזור ונתראה בריאים ושלמים, בעזרת השם!"

הסוסה צוהלת מהאורווה כמבקשת להשתחרר ולרוץ אל בעליה. העגלה יוצאת לדרכה. שני הז'נדרמים הרוכבים מלווים את שפירא בדרכו דרומה, עד אשר כרמי השקדים של המושבה נעלמים מאחורי גבו.

*

ברמלה מתקבל שפירא על-ידי מפקד המשטרה עסאם-ביי, המכיר אותו שנים רבות.

"איפה מתקיימת הפגישה, עם הפחה?" שואל שפירא.

"מחר," מגלה עסאם-ביי, ומבקש מאורחו להיכנס לחדר אפל במשטרה.

"מה זה?" מתפלא שפירא.

"קיבלתי פקודה," מתנצל עסאם-ביי.

"אני רואה שזה מאסר ממש. הז'נדרמים התביישו לספר. לאן תקחו אותי?"

"אל תדאג. זה עניין של שניים-שלושה ימים. אולי ישלחו אותך לדמשק," אומר עסאם-ביי ופונה לנעול עליו את הדלת במפתח מבחוץ.

"באתי לפגישה, לא לכלא. לא לקחתי איתי בגדים וכסף. אולי אפשר לשלוח עם העגלון פתקה למשפחה שלי, שישלחו קצת בגדים להחלפה, וכסף?"

"אני מצטער. אין לי רשות. אבל מתוך ידידות אלווה לך שמונה לירות זהב אנגליות להוצאות הדרך."

העגלון שומע מהחדר השני רק את ראשית השיחה, ומיד יוצא ומריץ את העגלה חזרה לפתח-תקוה.

"הן חדשות, לירות הזהב..." מחייך שפירא.

"אלוהים גדול, והיהודים עשירים, אני לא חוקר ממי בא הכסף."

*

אחר חצות נפתחת הדלת של חדר-הכלא ועסאם-ביי מזמין את שפירא להצטרף אליו, בלוויית שוטרים אחדים, לצעדה אל תחנת-הרכבת. לקראת אחת בלילה נשמעת שריקת קטר מצד דרום-מזרח. אחר זמן קצר מגיעה הרכבת מתחנת ואדי-סראר, ששם מסתעפת המסילה התורכית, מזרחה לירושלים ודרומה עד באר-שבע. שפירא לבוש קל, לילות-הסתיו כבר קרים. בעת שהרכבת עוצרת, מתקרבת לתחנה במהירות העגלה מפתח-תקוה, והעגלון מצליח למסור לשפירא תיק-מסע גדול עשוי עור, שבו ארזה אשתו חפצים לדרך, וכן שבעים לירות תורכיות.

הרכבת מזוהמת וכמעט-ריקה. היא שבה מהסעת חיילים לחזית הדרום. שפירא נפרד מעסאם-ביי ומן העגלון, ועולה. בקרון נמצא ניסן קנטרוביץ, מוכתר רחובות. שני שוטרים שמלווים אותו נעשים גם לשומריו של שפירא.

הרכבת יוצאת מהתחנה לעבר לוד. שם יש הסתעפות ליפו אך הרכבת ממשיכה צפונה לראש-העין. באור שחר ראשון מתבונן שפירא מחלון הקרון מערבה, לעבר פתח-תקוה, אך אינו רואה מישהו שיוכל להעביר ממנו ידיעה למשפחתו.

*

בבוקר יום שישי, ה-19 באוקטובר, עושה עדיין הרכבת ובה אברהם שפירא את דרכה לדמשק. הנסיעה נמשכת כבר יותר משתי יממות כי הקטרים, שהיו רגילים להיות מוסקים בפחמי-אבן תוצרת אנגליה, מוכרחים להסתפק בזמן המלחמה בגזרי עצים הנכרתים בפקודת השלטון, שמכלה את שרידי יערותיה העתיקים של הארץ וגם את עצי האקליפטוס החדשים-יחסית. יש גם עיכובים רבים בתחנות טול-כרם, עפולה, בית-שאן וצמח, בגלל רכבות בכיוון הנגדי שמובילות חיילים תורכים צעירים, כמעט ילדים, דרומה אל החזית.

אותה שעה מתקיים במסגד ברמלה, בפקודת הפחה של ירושלים, כנס הנכבדים שבו היה אמור שפירא להשתתף. באולם גדול וריק עומדים על רגליהם, זקופים, מוכתרים של כפרים ערביים, שיח'ים של שבטי בידואים, מוכתרים מהמושבות העבריות ראשון-לציון, נס-ציונה ועקרון, אך לא מפתח-תקוה ומרחובות, ופקידי ממשלה ומשטרה. הפחה נושא נאום מלא שנאה ליהודים. הוא מאשים אותם שגזלו את קרקעות הארץ ולבסוף בגדו במולדת:

"אני תובע מכם את המרגל! הוא נמצא ביניכם! אם לא תסגירו אותו אאסור את כולכם וסופכם יהיה על עמוד-התלייה בכיכר המארג' יחד עם המוכתרים של פתח-תקוה ורחובות שכבר שלחתי למשפט צבאי בדמשק! אם לא תסגירו אותו לא יישאר מכם שריד ופליט. יש בידי כוח להשמיד אתכם מעל פני האדמה! דעו לכם אפוא מה עומד לפניכם: הוא – או כולכם!.. עכשיו לכו ומסרו את דבריי לכל היהודים, והביאו אותו אלי, חי או מת!"

*

ובליל שישי זה נכנס אוראל למחסן בית-האריזה בפרדס פסקל. המחסן מלא חומרי-אריזה שלא השתמשו בהם כבר שלוש עונות, בגלל המלחמה. אוראל נושא בידו צרור ובו עבאייה, כאפייה ועקאל, שרכשה גברת פסקל בשביל לישאנסקי.

"אתם שולחים אותי למוות, אין לי לאן ללכת," טוען לישאנסקי, כאשר תחפושת בגדי הבידואי נפרשת לפניו.

"יוסף, לא רק את עצמך אתה מסכן אם אתה נשאר כאן, גם את משפחת פסקל ואת כל המושבה. אתה יודע שאתמול אסרו את שפירא? מרים מיהרה לשלוח את בלאנש ובטי לירושלים מפחד שיגלו את הקשר שלהן אליך. כולם רועדים..."

"לפחות, אני מוכרח עוד לישון, הלילה. תעיר אותי בחצות."

חצות. "יוסף, קום, הגיעה השעה..."

"אוראל, תן לישון עוד עשר דקות."

"קום, אתה צריך ללכת."

"יבחינו מיד שאני לא בידואי. העור שלי לבן."

"אל תדאג. אני צייר. אאפר אותך עד שתהיה חום לגמרי."

לישאנסקי מתחיל להתלבש, אוראל צובע את פניו, ידיו ורגליו, לבסוף נראה לישאנסקי כמעט כבידואי.

"גברת פסקל שלחה לך גם שווי של שישה-עשר נפוליונים זהב, במטבעות קטנים, לקנות אוכל וגם לבקשיש, בשעת הצורך. קח."

"לא. אני נשאר כאן," אומר לישאנסקי. "אין לי סיכוי. ברור לי שלא אוכל להגיע אל האנגלים."

שעה ארוכה הם מתווכחים, וכאשר יוצא לישאנסקי לדרכו כבר מאדימים שמי המזרח מעל גוש צמרות עצי-ההדר שעליהם הירוקים, נוטפי הטל, משתחררים מצללי החשיכה, והם עמוסי פרי שלא ייקטף גם השנה. לישאנסקי פונה דרומה ומשאיר את פרדסי פתח-תקוה מאחוריו.

*

הרכבת, ובה שפירא וקנטרוביץ, מגיעה סוף-סוף בשבת לפנות-בוקר לתחנת הרכבת החג'אזית בדמשק. בשעה מוקדמת זו אין עדיין שום קצין המוכן לקבל את האסירים מידי השוטרים המלווים, והללו מרשים לשניים להתאכסן שעות אחדות במלון שבו יבחרו, בתנאי שגם השוטרים יתלוו אליהם. השניים שוכרים חמור, מטעינים עליו את חפציהם, ונכנסים ברגל העירה.

הם מגיעים תחילה למלון הגברת גורדון, אישה מארץ-ישראל. אצלה, כך שמע שפירא, מתאכסן מאיר דיזנגוף, ראש-הוועד של תל-אביב, שהוגלה לכאן ומטפל באסירים הארצישראלים. שעה ארוכה הם דופקים על דלת הבית עד שמתעורר מישהו ומודיע להם שאין מקום.

הם ממשיכים לשוטט עם החמור הטעון ברחובות דמשק, עיר זרה, שתושביה שקועים עדיין בשינה. רק תהלוכה של חיילים וקצינים עוברת, מוליכה בראש שני בידואים צעירים לתלייה בכיכר המארג', לאחר שבית-דין צבאי תורכי הרשיע אותם ב"מכירת המולדת לאויב עבור בצע כסף". דבר זה נודע לשניים מאוחר יותר.

לבסוף נמאסים הנדודים על שני השוטרים. הם מביאים את האורחים לחאן מזוהם, שעל רצפתו שרועים בבגדיהם אורחים מלוכלכים. השוטרים מציעים להם להפקיד במקום את חפציהם ולבוא עימם לבית-המרחץ, לבלות את שארית הבוקר עד שתתעורר העיר לחיים חדשים.

"לא בא בחשבון," מסרב קנטרוביץ, בגלל קדושת השבת.

אומר שפירא: "גם אני שומר את השבת, ולא נעשה שום מלאכה במרחץ. רב ניסן, אנחנו נכנסים למקום שאיננו יודעים מתי נצא ממנו. מוטב לפחות שנבוא שמה נקיים."

והארבעה נכנסים ל"עונג שבת" מהביל בחמאם, בית המרחץ התורכי בדמשק.

*

לאחר הליכה בת שעות אחדות מגיע לישאנסקי המחופש והמאופר, בבוקר אותה שבת, ה-20 באוקטובר, לחולות נבי-רובין, לא רחוק מראשון-לציון. הוא מבחין בגמל בודד רועה בשדה, קרב אליו, תופס בחבל ומנסה לעלות על דבשתו מבלי להבריכו. ילד בידואי מגלה אותו ורץ להזעיק: "יא אבא! יא אבא!"

עד מהרה נאספת חבורה של בידואים מאוהליהם השחורים ויוצאת לרדוף אחר לישאנסקי. הוא עוזב את הגמל ומנסה להימלט בחולות הזהובים, הטובעניים – הלאה, דרומה, אל מעבר למסגד הקבר, בעל הצריח, הנטוע על גבעה.

הבידואים משיגים אותו ומתנפלים עליו כעדת עורבים. הם מפילים אותו, חובטים בו ומורטים את בגדיו. כאשר נחשף עורו, בהיר כחול שעליו הוא מוטל, הם מכירים מיד שאינו משלהם ומשערים מהי זהותו האמיתית; מפשיטים אותו כמעט ערום, שודדים את כספו ומוליכים אותו קשור בחבל כדי להסגירו למפקד המשטרה ברמלה, עסאם-ביי.