בהאנגר 11

אין ספק שהרקוויאם של ורדי הוא אחת היצירות המוסיקליות הנצחיות והנשגבות שנוצרו אי-פעם. לכן כל ביצוע שלו הוא חגיגה. הפילהרמונית הסתכנה והזמינה להאנגר 11 שבנמל תל-אביב את המנצח בעל השם העולמי ריקרדו מוטי, את הזמרות הנפלאות קרסמירה סטויאנובה, סופרן, ויקטרינה גובנובה, מצו-סופרן, ואת הזמרים, המצויינים אף הם – מריו זפירי, טנור, ודמיטרי בלוסלסקי, באס, יחד עם המקהלה הניו-יורקית הענקית והמשובחת קולג'יאט כורל.

אילו היה קונצרט כזה מתבצע בהיכל התרבות, הוא היה ללא ספק אחד משיאי הביצועים המוסיקליים שלנו. ואילו בהאנגר 11, לפחות במוצ"ש האחרון – קורה לביצוע הזה דבר מוזר. מצד אחד רואים משני עברי הבמה סרט מצולם בזמן אמת של הקונצרט: המנצח, הזמרות והזמרים, כלי התזמורת והמקהלה, ממש סרט מרתק המעביר את כל הניואנסים שאי אפשר לראותם מרחוק. גם הצליל נהדר. מזוכך. ברור. נשמע היטב מכל פינה. רק מה?

אין הרגשה שיש קשר בין האנסמבל הענק והמעולה הנמצא על הבמה, לבין מה שהקהל שומע במערכת ההגברה ורואה בסרט. יש הרגשה של "פליי בק". של ניכור הקיים בין הביצוע החי על הבמה לבין השמעתו והיראותו לקהל בהגברה ובאקרנים. בהיכל התרבות לא היה נתק כזה. שם עמדו זמרים בקדמת הבמה ושרו ומילאו את האולם כולו כמעט רק בקולותיהם הטבעיים, וזה היה נפלא או גרוע, בהתאם לכישרונותיהם, אבל תמיד חי ומפליא בזכות האקוסטיקה של ההיכל.

ואילו בהאנגר 11 אין הרגשה של קשר בין הזמרים לבין הקהל. הקהל אמנם שומע אותם, והם נפלאים, ומקצועיים במאה אחוז, והכול מצויין, ואפילו מרגש בשיאים – אבל אלה שני עולמות באולם אחד. עולם הביצוע-בפועל שנראה לעיתים מרחוק כמו סרט אילם, ועולם השמע והתמונה – שמגיש מופע מצולם שהוא ממש מושלם אבל קר ואחר מהביצוע החי למרות שזה אותו ביצוע בו-זמני.

עם זאת יש לשבח את התזמורת שהצליחה להביא מנצח מעולה בשיעור קומתו של ריקרדו מוטי להופיע באולם כל כך לא מתאים, ושעשתה הכול למען קהל מאזיניה מבחינת ההגברה, המיזוג, ריפוד הכיסאות, סידורי ההגעה, וההרגשה התרבותית והנינוחה, וזאת חרף כל התנאים הלא מתאימים הללו. בסך הכול זה היה ערב בלתי-נשכח, ומחיאות הכפיים הממושכות של הקהל הנלהב, שלא נרגע זמן רב – הביעו את תודתו לאנסמבל הנהדר.