על "אלנבי", ספרו של גדי טאוב
ידיעות אחרונות, 2009, 526 עמ'
"אלנבי" של גדי טאוב מרתק בעיקר בשל ההרגשה האופפת את הקורא כי הוא מהלך ב"אינפרנו" שב"קומדיה האלוהית" של דאנטה. אנשים מן היישוב, החיים חיים "מרובעים", כמהים להציץ בעולמם של החוטאים – לא להתנסות, חלילה, רק להציץ כי לחוות את "ההפסד". זאת אולי הסיבה שאנשים נורמטיביים עשויים להיות מכורים לסרטי פשע ופעולה.
ב"אלנבי" ימצא הקורא את כל החטאים שניתן להעלות על הדעת בעולם המודרני: מין ואביזריו תמורת תשלום, גילוי עריות, גניבות ופריצות, כייסות, דמי חסות, איומים ומכות אכזריות המשאירות את הקורבן חסר הכרה ואף נכה, הימורים, סמים, אלכוהול הנשפך כמים, חוסר נאמנות כרונית כלפי בני זוג וכלפי חברים; שלא לדבר על חטאים "קלים", כמו העלמת מס, רמאות כלפי סיירת רישוי העסקים, שיבוש הליכי חקירה של המשטרה וכו'.
הרקע נחשף בצורה ברורה לקורא: מדובר תחילת שנות האלפיים – אריק שרון שקוע בתרדמת, ואולמרט ממלא את מקומו כראש ממשלה, עמיר פרץ הוא יו"ר מפלגת העבודה, מפכ"ל המשטרה הוא משה קראדי, הרב כדורי חולה, החמאס מנצח בבחירות. עיקר העלילה מתרחשת במועדון החשפנות "דאנסבאר", אך הוא גולש גם למועדונים אחרים כמו "מיאמי", "באהיה", "טופטופ", "קאסאנאדו", "פיץ'", "בארביז".
סיפור המעשה הוא קצת מורכב, אך לא בלתי מפוענח, והוא בנוי באופן ליניארי מבחינה כרונולוגית: איש בעל חזות דתית, "דוס", רוקד ב"דאנסבאר" עם חשפנית בשם מיקה, ובשלב מסוים הוא מנחית לה שלושה אגרופים ששוברים לה את השיניים ומשאירים סימני חבורות על פניה. החבר הרוסי שלה, דימה, מחפש את המכֶּה כדי להיפרע ממנו. אריק, בעל המקום, "המפקד", שצופה בהתרחשות במחשב המאגד את 14 מצלמות האבטחה של המועדון, חושב שמן הדין לאפשר לדימה להכות את "הדוס", ולא להתלונן במשטרה, שעלולה רק לעשות למכֶּה "נו נו נו". הוא מעתיק את ההקלטה מהמחשב לדיסק, ומוחק אותה מהמחשב (כלומר, מעלים ראיות מהמשטרה), אחר כך הוא מסכם עם דימה שהוא (אריק) יספר לו היכן מתחבא "הדוס", בתנאי שדימה לא יכה אותו במתחם המועדון, ולא יגזים במכות. דימה וחברו אפי (שניהם "גורילות" בחברת אבטחה) אינם עומדים בהסכם, והם מכסחים את "הדוס", ומשאירים אותו חסר הכרה ושבור בגפיו, בגולגולת, בלסת וכו'. מסתבר שאותו "דוס", שקוראים לו איציק, הוא אחיה של מיקה, ולכן היא מחליטה להתלונן דווקא על דימה, כאילו הוא היכה אותה, וכשאחיה בא להפריד, כביכול – דימה היכה גם אותו.  לאט לאט נחשפת פרשה מבהילה בחייה של מיקה (שכמובן, לא אפרט כאן) שבעקבותיה היא מנודה מהמשפחה, ואחיה האחרים מתנכלים לה.
אריק, האיש היחיד בעל שיקול הדעת הַסָביר ברומן הזה, מרחם על מיקה המסכנה ומשכן אותה בביתו כדי להציל אותה מאחיה ומדימה המבקש לנקום בה; אך אריק מתאהב בה נואשות (הוא שבדרך כלל מייעץ לחבריו לנהוג באדישות כלפי חברותיהם, ולא להגזים בגילוי התשוקות). המשטרה עוצרת את דימה, ויש חשש שהם יגיעו גם אל אפי, ויחשפו את שיבוש הליכי החקירה שערך אריק. כאן נכנס לתמונה אלעד, עורך דין, חבר של אריק שמצליח לשחרר את דימה, כשהוא מצליח להוכיח שהראיות שבידי המשטרה (המתבססות על עדותה השקרית של מיקה) אינן עומדות במבחן המציאות. אפי מאיים על אריק, על מיקה ועל אחיה שאם לא יסתמו את הפה – הוא יכסח אותם ויישבו כל חייהם על כיסא גלגלים. בסופו של דבר, מי ש"זוכה" לטיפול של אפי הוא ערן, כתב של מקומון, משום שגילה (תוך כדי הכנת כתבה על מכות שארבע "גורילות" היכו – עד כדי צורך באשפוז – ערבי שהתחזה ליהודי, ועבד כמאבטח), כי אפי הלשין על דימה חברו במשטרה, והצליח לצאת "נקי" מאותה פרשה. לאחר "הטיפול" של אפי – מאושפז ערן ללא הכרה בבית חולים.
האירועים האלה, ורבים אחרים שלא אפרטם כאן, מתרחשים באווירה דקדנטית נוראה: כל הגיבורים מבלים את לילותיהם כשהם עוברים ממועדון למועדון, משתגלים ללא הכרה, עורכים אורגיות של מין וסמים. הם אינם מתפנים כמעט לישון, וכשזה כבר קורה, הם אינם מצליחים להירדם משום סמי המרץ (ביניהם – ויאגרה) שצרכו. בעיקר בולט בעניין הזה ערן, שהגיע למועדונים בתור כתב, והפך לחלק בלתי נפרד מהנוף – קשה לספור את הפעמים בהן הוא משתגל ומאונן, ובסוף גם מנחית מכות, שבעטיין הוא מגיע ללא הכרה לבית חולים. ערן, שבתחילת דרכו נהג לפי התיאוריה של אריק (אדישות כלפי בת הזוג), מסתחרר מיופייה של נוקי החשפנית, ובסופו של דבר הוא מתאהב בה נואשות. כשקורה עימה מה שבדרך כלל קורה עם אישה שחיה מגירוי גברים, כלומר, כשהיא לא מתכוונת להיות נאמנה לו (איך זה בכלל אפשרי?!) – הוא מאבד את הראש תרתי משמע. אגב, גם אריק המנוסה והשקול מאבד את הראש כאשר מסתבר לו שמיקה (בעלת קופה ענקית של שרצים) לא ממש נאמנה לו...
כמו ערן וכמו אריק גם עידו, השותף של אריק בבעלות על "דאנסבאר", מתאהב עמוקות בחשפנית סטפני, פצצת מין מבוקשת בכל המועדונים. לכל אחת מהחשפניות יש שֵם במה, ושֵם שנולדו עמו: סטפני היא לילך, יסמין היא נוקי, ליז היא מיקה (ששינתה בתעודת הזהות את השם שבו נולדה – יעל). אבל אלו אינן החשפניות היחידות בספר, אנו קוראים גם על ניקול, קנדי, ג'ינה, סינתיה ועוד. הסופר מפרט את לבושן (מוטב – עירומן) המגרה, את המעשים שהן עושות בגברים על פי תעריף ועל פי הטיפים המודבקים בחלקים המוצנעים שהן חושפות במופע (יש המשתכרות 40,000-50,000 שקלים לחודש "נקי"!)
התיאורים האלה חוזרים עשרות פעמים בספר, ולעיתים הם אפילו דומים בפרטים, וכל כך – מן הסתם כדי להכניס את הקורא לאווירה. מסתבר שמאותה סיבה מרבה המספר לתאר קטטות ומכות – קודם בעת ההתרחשות, אחר כך מזווית הראיה של מצלמה אחת, ואחר כך מזווית של מצלמה אחרת, ולפעמים יש גם  סיפורים מפורטים  על מכות מפי עדים או מפי המבצעים. התיאורים האלה קשים מאוד לקריאה, ומעוררים ממש חלחלה!
גיבורי הספר שופכים ערימות של כסף על משקאות (המחבר טורח לציין את שמותיהם של עשרות סוגי "דרינקים"), על "ריקודים" והתבודדויות ("פיפ שואוס") עם חשפניות, וכולם שותים שם עד אובדן החושים. מילא בעלי המועדון ו"האורחים", השייכים לשכבה שלא ממש אצה לשלם מיסים למדינה, אבל על ערן, כתב די נחות במקומון, מסופר כיצד הוא שופך כסף "ללא הכרה" על משקאות, על חשפניות, על זונות, על מסעדות, על מוניות... המחבר, שכתב את הספר הזה בנאטורליזם חד – לא טרח להסביר את התופעה הזאת לקורא.
השפה של הגיבורים, וגם של המסַפר הכול יודע עצמו (!), היא סלאנג כבד, וברפליקות יש הרבה שגיאות דקדוק מכוונות. הסגנון הוא במפורש סגנון של תסריט: רוב הספר בנוי מדיאלוגים ומהערות רקע מברקיות, כגון: "קר" (כלומר, הגיבור השיב בצורה קרה), "קוּל", "בקטנה", "דקירה" (כלומר, הגיבור חש דקירה לנוכח מה שראה או שמע), "אדום בעיניים" וכו'. כל השיגולים ומעשי האונן מובאים בספר בשפה הוולגארית ביותר, וכך גם שמות אברי המין. לשון זו גורמת לתחושה שהמספר (המחבר?) נמצא עמוק בתוך "האינפרנו" הזה, ואיננו מפריד בין מושא כתיבתו ובין עצמו.
הקורא תוהה אם מדובר באותו סופר ילדים מלבב שכתב את "דברים שאני לא מגלה", "המכשפה מרחוב מלצ'ט 3", "הג'ירף שאהב לרחם על עצמו" ועוד. פתאום קפץ קפיצה כזאת אל עולם הסחי והמיאוס!
"אלנבי" מרתק בבוטותו ובנאטורליזם שלו, אלא שלדעתי חסר בו אלמנט שבלעדיו לא תתקיים ספרות של ממש, ואת החסר הזה כינה בזמנו אחד-העם החכם בשם  "מאי קא משמע לן" – לאמור, הערך המוסף, איזו תובנה שעימה צריך הקורא לצאת מהרפתקת הקריאה.
בסוף הספר ניגש אריק אל המשטרה עם כל הראיות כנגד דימה, אפי, איציק ואחֶיהָ האחרים של מיקה. אם "מוסר ההשכל" הוא שרצוי לחזור אל העולם שפוי – הרי שמדובר בתובנה פשטנית מדי. ולא רק זה, לפי האווירה של הספר ניתן להניח שהפושעים ידאגו אפילו מן הכלא להתנקם באריק במטען חבלה או ביריות – כדוגמת החיסולים בשלט רחוק להם אנחנו עדים ברחובותינו. ובכן, גם התובנה "השפויה" איננה "בכיס" של המחבר.
"מאי קא משמע לן" אחר לא מצאתי בספר הזה.
 
[פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" וניתן כאן שנית לרגל הסדרה בטלוויזיה]