סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק חמישה-עשר

מכלא דמשק...

ועדיין שבת.

שעה שהבידואים מוליכים לרמלה את לישאנסקי המוכה והעירום-למחצה כדי להסגירו ולקבל את הפרס שהובטח למי שיביא ללכידתו, מובלים שפירא וקנטרוביץ אל בניין המפקדה התורכית בדמשק.

קודם לכן הם סועדים את ליבם בארוחת-בוקר מאוחרת, יושבים על שרפרפים עם מלוויהם בחזית בית-קפה תורכי הצופה אל כיכר המארג' ואל מצבה גדולה לכבוד השולטן עבד אל-חמיד, בלב העיר הסואנת. החבורה הקטנה שבאה מארץ-ישראל מוקפת חבורות דמשקאים המעשנים נרגילות ושותים קפה מספלונים קטנים. שפע תרבושים אדומים, כאפיות צחורות, עקאלים שחורים והמולת שיחות שלא נועדו לאוזן זרה.

 "יא-אללה, אנחנו חוזרים ליפו, שבה שומעים כבר את התותחים," לוחש לשפירא אחד המלווים, "ואתם נשארים כאן, בעיר השקטה, רחוק מהמלחמה."

 "זה הכל גורל," מנחם שפירא את השוטר ומעניק לו מתנת-כסף שעה שהוא מוציא את ארנקו לשלם עבור הארוחה. "אלוהים ישמור אתכם!"

השניים מובאים לפני שופט-חוקר תורכי המוכר לשפירא; הקצין פחרי-ביי, ששימש כשלישו של גנרל ג'מאל-פחה בביקורו בפתח-תקוה, והשתדל לגלות על הקירות תמונות מנהיגים ציונים ולהסב לכך את תשומת-הלב של מפקדו. פחרי-ביי חותם קבלה לשוטרים על מסירת האסירים, משחרר אותם לשוב ליפו, ופונה לשפירא:

 "שמך?"

 "אברהם שפירא."

 "מאיפה אתה?"

שפירא מישיר מבטו אליו כאומר, אינך מכיר אותי? אך הלה מתנכר אליו.

 "מפתח-תקוה."

אתה המוכתר?"

 "כן."

 "אתה מכיר את יוסף לישאנסקי?"

 "כן. מכיר אותו."

 "מאיפה?"

 "הייתי קודם ראש-השומרים במושבה, והוא היה שומר בבן-שמן. אנשים שעוסקים בעבודה דומה, במקומות קרובים, אי-אפשר שלא ייפגשו לפעמים."

 "ואם תראה את לישאנסקי, תכיר אותו?"

 "כן."

השאלה מפתיעה את שפירא והוא משתדל שהדבר לא יורגש. כאשר יצא מפתח-תקוה עדיין חיפשו התורכים אחר לישאנסקי. של מי היה הסוס האדום, שהביא אליו יהודה בלילה האחרון, לפני שעזב את המושבה? האם הסתתר לישאנסקי במושבה? האם נתפס בה ועכשיו מענים התורכים את התושבים, ביניהם גם את בני-משפחתו של שפירא, כמו שעשו בזכרון-יעקב?

 "ואת התמונה שלו תכיר?" ממשיך פחרי-ביי.

 "כן," אם כך, "התכשיט" עצמו עדיין אינו בידיהם!

פחרי-ביי מוציא ומראה לשפירא תמונה מודפסת על גבי מודעה, כזו שהיתה תלויה גם במלון גיסין ובמקומות אחרים במושבה וביפו.

 "כן. זה הוא. אבל כאשר ראיתי אותו, עוד היה לו שפם."

 "מתי ראית אותו בפעם האחרונה?"

 "לפני כשנה."

 "איפה הוא נמצא עכשיו?"

 "אין לי שום ידיעה."

 "אמור את האמת!" צועק פחרי-ביי, נרגז.

 "כבר אמרתי לך את האמת," משיב שפירא בקור-רוח. "הלא אם הייתי רוצה לשקר לך, יכולתי להגיד שאני בכלל לא מכיר אותו!"

 "אתה יודע שיש בידינו אמצעים לגרום לך שתתחיל לא רק לדבר אמת אלא גם לשיר אותה!"

 "זה מה שאני יודע, באמצעים ובלי אמצעים."

 "דע לך שפירא שבסוף נתפוס את הבוגד לישאנסקי, שהעביר לאנגלים את תוכנית החזית שלנו, ושרק באשמתו הצליחו אלה להתקדם, באופן זמני, עד באר-שבע. ודע לך שאם הוא יודה, באמצעים, ובלי אמצעים – שאתה עזרת להסתיר אותו – נתלה אותך יחד איתו כאן בכיכר המארג'!"

*

שפירא וקנטרוביץ, שעבר חקירה דומה, מוצאים אחר-הצהריים מבניין המפקדה כשהם קשורים יד ביד ומלווים בשני חיילים תורכים החמושים ברובים מכודנים. הם פוסעים תחילה לעבר החאן. בדרך עוברים על פניהם יהודים אחדים. הם מזהים את שפירא, השומר המפורסם מפתח-תקוה, ומבקשים לגשת אליו, אך הוא רומז להם להתרחק, שלא לסבך אותם במגע עימו. החיילים, שרק אחד מהם דובר קצת ערבית, עוזרים לשניים לקחת את חפציהם. מן החאן מובילים אותם לבית-הסוהר חאן אל-באשה או חאן עלי-באשה, ומוסרים אותם לידי הזאבט, הקצין התורכי הממונה על שמירת האסירים.

חאן אל-באשה לא נועד מלכתחילה לשמש בית-כלא, אלא נבנה כאכסניה לעוברי-אורח על-ידי ערבי עשיר, עלי-פחה. סביב חצר רחבת-ידיים הוקם מבנה בן קומתיים, עשוי חדרים-חדרים. הקומה התחתונה יוחדה לבהמות-משא, והעליונה לבעליהן. החדרים צרים ומעופשים, שורצי רמשים, האוויר דחוס וריחו רע, דלתות-הסורג והחלונות פונים אל החצר. הרטיבות בחדרים רבה. ליד החאן שוקקים מעיינות, וקול פכפוכם נשמע בתוך הבניין. חייל תורכי מוליך את השניים לקומה העליונה. הבניין ישן והרצפות מלוכלכות.

הצבא התורכי החרים את החאן והפך אותו בית-סוהר לאסירים פוליטיים, צבאיים, משתמטים מהשירות בצבא, עריקים מהחזית, חשודים בקשרים עם האוייב או בקשר להקים מדינה ערבית עצמאית בסוריה. כלואים בו ערבים עירוניים, פלחים, בידואים, תורכים, ארמנים, יוונים, כורדים, דרוזים, מארוניטים, אירופים, וגם ארצישראלים – חבריו של לישאנסקי, חברי "השומר", עסקנים, "פרארים" וסתם חשודים.

החייל סוגר את השניים בחדר מזוהם וחשוך. האור חודר אליו רק מבעד לאשנב גבוה, שאין אפשרות לטפס ולהגיע אליו. במסדרון מסתובב חייל עם רובה מכודן.

"אוי וי, אברהם, אנחנו אבודים!" מתיישב קנטרוביץ על דרגש-עץ מטונף וסופק כפיו.

 "סבלנות, רב ניסן," עונה שפירא. "אם מתייאשים אי-אפשר להחזיק מעמד. כתוב, 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש,' וכתוב, 'בתחבולות תעשה לך מלחמה,' ויכולת לדעת מקודם שזה סופו של מוכתר."

 "וי, וי, לאיזה חור חשוך נפלנו," קופץ קנטרוביץ ומתגרד כאשר פישפש אדום ורעב עוקץ אותו עקיצה כואבת בישבנו.

 "אוי! כואבת לי הבטן! אוי, בטני! בטני!" צועק לפתע שפירא בערבית ומזעיק את החייל התורכי השומר בחוץ.

 "איברהים-מיכו, מה קרה לך?" נבהל קנטרוביץ.

 "ששש..." מהסה אותו שפירא בלחש.

 "צריך לדוקטור?" מופיע החייל ומושיט ידו מתוך הרגל לבקשיש.

 "לא! צריך עראק, או קוניאק!"

 "אסור!"

 "מותר, מוכרח, בשביל רפואה!"

החייל מבין בקושי ערבית, לכן הוא יורד להזעיק את הזאבט.

 "בטני! אוי בטני!.. מוכרח בשבילה עראק..." תופס שפירא את בטנו בידיו וחוזר בפני הזאבט על הצגתו הקטנה.

 "שמע יא מוכתר, יש לך כסף? ניקח אותך לבדיקה אצל הדוקטור." מציע הזאבט בזלזול.

 "לא. לי יש הוראות מהרופא שטיפל בי. הרפואה שלי – עראק או קוניאק. רק זה מגרש ממני את הכאב הנורא!"

 "בסדר," אומר הזאבט. "בתנאי שהבקבוקים יהיו אצלי בחדר. יש לך כסף?" הוא מושיט את ידו במעין פקודה.

בתשובה מבקש שפירא עט ונייר לכתוב למאיר דיזנגוף, מראשי "ועד ההגירה", היושב במלון של הגברת גורדון ומסייע לאסירים עברים מארץ-ישראל במזון וגם משתדל לשחררם, תמורת בקשיש לשופטים. הממלכה העות'מנית אינה מסוגלת להאכיל את אסיריה, ומי שאין לו עזרה מבחוץ, רע ומר מצבו.

 "לא! לא!" אומר הזאבט. "בטח תכתוב לו בשפה שלכם דברים אסורים. אני אכתוב במקומך, בתורכית, ואתה תחתום."

בערב חוזר החייל מן המלון, נושא ארגז מלא בקבוקי משקה חריף ומזון טרי. שפירא מוזמן לחדרו של הקצין התורכי.

 "שתה, שתה לרפואה," מציע לו הקצין באדיבות.

 "די לי הפעם בספל קוניאק קטן," אומר שפירא. "אבל התכבד גם אתה." ובראותו שהקצין מהסס, "המשקה הוא רפואה. התורה שלנו, גם האמונה שלך, מרשות לשתות לשם רפואה..."

הקצין שותה. שפירא מוזג לשניהם פעם ועוד פעם, ומצרף פרוסות משטרודל עשוי קמח כהה וגס וממולא תמרים, שהוציא מהארגז.

 "שמע מוכתר אפנדי, כל פעם שתרגיש כאבים, שלח להודיע לי ותבוא כאן," מתרכך הזאבט כלפי שפירא, והדבר עושה רושם על החיילים השומרים סביב. "אני רואה שאתה אדם ישר, ויש לך ידידים טובים בחוץ."

 "האם אוכל לחלק את המזון, ששלחו ידידיי הטובים, גם לשאר האסירים היהודים, שנמצאים פה?"

 "מוכתר אפנדי, מצאת חן בעיניי. מהיום והלאה אתה אחראי עליהם!"

*

אסירים ארצישראלים רבים כבר נמצאים בכלא, בעקבות גילוי רשת-הריגול, וחדשים מובאים אליו מדי יום. למחרת בואו רואה שפירא, מבעד לדלת התא המסורגת, אסיר צעיר, מגודל זקן ושרשרת-ברזל כבדה נתונה על צווארו, על ידיו ועל רגליו, יוצא לצרכיו בליוויית און-באשי, שומר בדרגת רב-טוראי. האסיר אוסף בדרכו זנבות סיגריות מרצפת המסדרון המזוהם. שפמו מרוט, שערו מדובלל, זקנו גדל פרא והלבין, פניו חיוורים, ומעיניו נשקף מבט של רעב ויאוש. זהו נעמן בלקינד מראשון-לציון, שנתפס בחזית באר-שבע כשניסה לעבור למצרים; הוא עונה, נשבר, וגילה פרטים שחשפו את חבורת ניל"י.

בעוברו על פני התא מכיר נעמן את שפירא. לאחר זמן קצר בא האון-באשי השומר על נעמן אל שפירא:

 "מוכתר אפנדי, בלקינד מבקש ממך כסף קטן לסיגריות."

 "אני לא מכיר את האיש הזה," עונה שפירא. "אבל אם אוספים בשביל אסיר עני, אתן גם אני את חלקי."

בפעם הבאה, כאשר עובר נעמן על פני תאו של שפירא, בדרכו למחראה שבקומה התחתונה, מבקש שפירא ללכת גם הוא לצרכיו. סירחון כבד עולה מן החורים הפתוחים, עליהם יושבים האסירים בכריעה, ואולם כאן המקום היחיד שבו אפשר לנהל לעיתים שיחה חטופה ולהעביר מידע. שפירא נכנס לתא ליד נעמן, ומבעד לחור במחיצת הקרשים מעביר לו לירה אחת, ולוחש:

 "אל תפרוט אותה מיד! ואל תוסיף לשלוח אלי שום שליח. לי תזיק, ולך לא תועיל!"

*

שפירא קרוי כבר בפי השומרים והאסירים "מוכתר אפנדי", וממונה מטעם "ועד ההגירה" על חלוקת המזון הנשלח לאסירים הארצישראלים. ב2- בנובמבר 1917 מובא לישאנסקי, תחת משמר צבאי כבד, לכלא חאן אל-באשה.

יום אחד מזדמנים שפירא ולישאנסקי תא אל תא במחראה שבקומה התחתונה, הנמצאת ליד שוקת-אבן שטבעות-ברזל קבועות לידה בקיר, לקשירת הבהמות.

 "אני רעב, שפירא," אומר לישאנסקי. "כבר ימים שאני רעב. רק אתה יכול לעזור לי!"

שפירא מעביר לו מטבע של מג'ידיה אחת מבעד לחור במחיצה, ולוחש: "אני מזהיר אותך שלא תפנה בבקשות כאלה אל האסירים, מפני שאתה תזיק לנו, ולך לא תועיל כבר כלום."

 "כמה זהב קיבל כל היישוב ממני, גם דיזנגוף, בשביל הגולים, ועכשיו לירות בודדות בשביל להציל את חיי אתם לא רוצים לתת, ודיזנגוף מתעלם ממני."

 "דיזנגוף לא יכול לסכן את עצמו. ג'מאל-פחה מחפש שעיר לעזאזל, על המפלה התורכית בחזית הדרום. ואתם הקדחתם תבשיל. אני אשתדל שגם אתה ונעמן תקבלו חלק מהאוכל ש'וועד ההגירה' שולח מבחוץ."

 "שפירא, אם היית יודע, בפתח-תקוה, שאני מסתתר, גם אתה היית מסגיר אותי לתורכים, נכון?"

 "יוסף, אם אתה היית יותר זהיר, אף אחד מאיתנו לא היה יושב כאן."

 "מספיק הדיבורים שם!" נכנס האון-באשי בצעקה. "לצאת!"

נשמע צלצול שרשראות הברזל בהן כבול לישאנסקי, שנשלף החוצה בידי התורכי, מן הישיבה על חור המחראה.

*

סוף-סוף מובאים שפירא וקנטרוביץ, יחד עם אסירים אחרים, למשפט בפני בית-הדין הצבאי בדמשק. ראש השופטים הוא פחרי-ביי, שכבר שלח לעמוד התלייה פעילים ערבים רבים אשר נחשדו בקשר עם האנגלים לכונן מדינה ערבית עצמאית בסוריה הגדולה, ולקרוע אותה מהממלכה העות'מנית. שליחי "ועד ההגירה" הצליחו ליצור קשר עימו, והוא ניאות להמתיק, תמורת עשר לירות זהב לנפש, את פסקי-הדין של מרבית האסירים הארצישראלים – אנשי "השומר", ניל"י, מוכתרי המושבות ועסקני היישוב, שרובם נתפסו ונאסרו בעקבות פרשת הריגול. רק על לישאנסקי ובלקינד לא העיזו לבקש ממנו. כל מי שהשתדל עבורם היה עלול להיחשד מיד בבגידה.

"אתם המוכתרים," אומר השופט פחרי-ביי לשפירא ולקנטרוביץ, "עומדים כאן למשפט מפני שמילאתם את המושבות שלכם במשתמטים מהצבא ולא עשיתם כלום כדי להסגיר אותם לשלטון."

 "אני לא יודע על שום 'פראר' במושבה שלי," אומר שפירא.

 "חתמת על אחריותך שאין 'פרארים' במקום שלך, והנה נמצאו אצלכם משתמטים ובורחים בני כל העדות והדתות."

 "אני חתמתי לפי מיטב ידיעתי. אולי התחבאו בפרדסים. אלי לא באו להודיע שהם מתחבאים שם."

 "אל תתחכם. מיד נביא את העדים ונשמע מה בפיהם."

חיילים מכניסים לאולם יהודי סלוניקאי צנום, שהליכתו מעידה על בלבול ופחד. אב בית-הדין מצביע לעבר השניים ושואל אותו אם הוא מכיר אותם.

 "אני מכיר את המוכתר של מלאבס. שלום לאדוני איברהים-מיכה!"

שפירא מתעלם ממנו בבוז.

 "ספר מאיפה אתה מכיר את המוכתר," תובע פחרי-ביי מהסלוניקאי.

 "כאשר ברחתי מחזית באר-שבע, הלכתי והלכתי והלכתי עד שהגעתי למלאבס. נכנסתי לבית-מלון. ראיתי שם הרבה צעירים. נבהלתי ורציתי לברוח. שאלו אותי 'למה אתה בורח? אולי אתה "פראר"? אל תפחד. כולנו "פראר". בוא שב איתנו.' – שאלתי אותם: 'איך ייתכן שאתם יושבים כאן בלי פחד ולא תופסים אתכם?' – ענו לי שיש כאן מוכתר, איש טוב ורחום, והוא לא מוסר אף אחד מה'פרארים' שמסתתרים במושבה. כך נשארתי שם הרבה זמן."

 "אתה מכיר את האיש הזה?" שואל אב בית-הדין.

 "לא. לא היה לי שום קשר איתו. אבל, על כבוד השופט אני מתפלא."

 "מה?!"

 "אני מתפלא שכבוד השופט פחרי-ביי מוכן להרשיע אותי על סמך עדות של אדם שקרן. איך אדם מכובד וחכם, כמעלת הביי, יכול להאמין לאדם שמודה בפניו ששילם רעה תחת טובה, והלשין על מוכתר שדאג לו והאכיל אותו?"

בסופה של אותה ישיבה קורא פחרי-ביי את רשימת הנאשמים, ומודיע לכל אחד את פסק-דינו – מי למאסר לתקופות שונות, ומי לחופשי.

 "שפירא, אתה יצאת זכאי! אך דע לך שפסק-הדין יקבל את תוקפו רק אחרי שיאשר אותו המצביא העליון ג'מאל-פחה. בינתיים תחזור לכלא, אבל לא תהיה כבול, והשמירה עליך תהיה קלה יותר."

*

ירושלים נכבשת בידי הגנרל הבריטי אלנבי ב-9 בדצמבר 1917, בערב בו מודלק נר ראשון של חנוכה. לאחר ימים אחדים עושה הידיעה דרכה גם לחאן אל-באשה. בינתיים מורדים הכבלים מידי כל האסירים, פרט ללישאנסקי ולבלקינד. הדבר מעורר חשש חמור לגורלם. כלפי שאר האסירים נעשה משטר הכלא קל יותר, ובזכות השוחד שניתן לסוהרים, מניחים להם להתאסף יחד בתא גדול ולחגוג את חג החנוכה. שומרי הכלא התורכים והערבים מתבוננים ביהודים המדליקים חנוכיית שמן ושרים "מעוז צור ישועתי". רק על בלקינד ולישאנסקי נאסר לצאת מתאיהם החשוכים. שם הם יושבים איש-איש בגפו, כבולים בשרשראות, ושירת "על הניסים ועל הנפלאות" חודרת אליהם ממרחקים, כמו מעולם אחר.

*

בשעה שלוש לפנות-בוקר ביום ראשון, ה16- בדצמבר, השמיים מעוננים ויורד גשם. בקומה העליונה של כלא חאן אל-באשה נשמע קול חריקה וגרירה של שרשראות-ברזל על המרצפות באכסדרה. האסירים מנחשים מיד במה מדובר, רובם נצמדים לפתחי-הסורג של התאים ומנענעים אותם בחוזקה, ביוצרם רעש עז.

לישאנסקי ובלקינד מובלים החוצה. לישאנסקי לבוש חליפה אזרחית נקייה, עונב עניבה, שרוכי נעליו קשורים כיאות, והוא כמתכונן לצאת לדרך ארוכה. אחריו כושל בלקינד, לבוש ברישול, אינו משלים עדיין עם השינוי שחל במצבו.

בעוברו על פניהם באכסדרה, הצופה אל חצר החאן למטה, פורצת לפתע זעקתו של יוסף: "שלום לכם יהודים! אני הולך למות!"

הקצין התורכי, שמלווה אותו, גוער בו כמרגיע: "מה אתה צועק? רק מעבירים אותך לחאלב!"

 "אתה צוחק ממני? אתה חושב שאני אישה?" נשמע קולו של לישאנסקי, מלווה בצליל גרירת השרשראות, כשהוא מתרחק ויורד במדרגות. "אתה חושב שאני פוחד מכם? בשעה שאתם עסוקים בתליית אנשים, החיילים שלכם בחזית בורחים כמוגי-לב בלי קרב, וצבאות בריטניה הגדולה נכנסים לעיר הקדושה שלנו, ירושלים! תורכיה הבזויה, מעולם לא היית לנו מולדת, וגם ביום שבו אני עולה לגרדום אני שולח לך את קללתי מקרב-לב, אני שמח למפלתך הגדולה, מקוללה תהיי לעד..."

מחאן אל-באשה מוליך המשמר התורכי את שני הנידונים מרחק לא רב, אל המארג' – הכיכר המרכזית של דמשק. זוהי כיכר רחבה וריקה בלב העיר, ובה מרוכזים בנייני ציבור כגון הבלדייה, השערייה, החכימה ובית-הקפה התורכי הגדול שבו ישב שפירא בבוקר השבת של בואו לעיר. כאן גם מתרוממת המצבה הגבוהה לכבוד השולטן עבד אל-חמיד, ומולה עומדים עתה נגרים ומתקינים את עמודי-התלייה, חצובות בנות שלוש קורות כל אחת, מוצלבות בראשיהן. גשם דק יורד. השמיים אפורים.

 "אפילו עץ-תלייה כבר אינכם יכולים להכין בזמן," מתיז לישאנסקי בבוז. "בא סופכם. עוד מעט יגיעו גם לכאן האנגלים, וישחררו את ארצנו!"

עדיין לפנות בוקר, טרם הפציעה השמש מבין העננים. מלבישים את השניים כותנות-בד לבנות, רחבות, תולים על חזותיהם שלטי-קרטון הקרויים "נייר הפירמן", תעודה רשמית שעליה רשומים פרטי פשעם: "ככה ייעשה לאנשים שבגדו במולדת!" – ותולים אותם לעיני הקהל המקומי, שנתבשר מבעוד יום, מפי כרוז שעבר ברחובות דמשק, על מועד ההוצאה-לפועל של גזר-הדין.

חרף השעה המוקדמת, מאות ואלפי אנשים נקהלים כאן, מדברים, משתעשעים, שותים לימונדה, מפצחים פיסטוקים. בתי-מלאכה וחנויות חלקם סגורים עדיין אך הרחובות מלאים כמו ביום חג, קרונות הטראם אינם יכולים לעבור בגלל הדוחק בסימטאות ובשווקים, אלה הולכים לראות את התלויים, ואלה חוזרים מהשמחה. בנהר בארדה, העובר סמוך לכיכר, נעצרות דוברות וסירות, אנשים מטפסים על תרנים בנסיון לחזות ב"שמחה", ויש הקושרים את סירתם וממהרים להשתתף בהילולה.

בין הנקהלים מסתובב בהליכה מוזרה נער חירש-אילם, לבוש קרעים כקבצן, גופו מזוהם, מלא פצעים, ועיניו כחולות. הוא פושט ידו לנדבה, אך אחדים בקהל מוצאים סיפוק להתעלל בו, בנוסף על ההנאה שהם מפיקים מהתלייה.

הנער הוא אהרון-מנחם, בנו של אברהם שפירא, שנשלח מהמוסד שבו למד בגרמניה חזרה ארצה, ברכבת, בעיצומה של המלחמה, כספו המועט נשדד ממנו ועתה הוא מתגולל ברחובות דמשק חסר-פרוטה, חירש, אילם ונואש.

מסביב לתלויים צועדים חיילים. גם במותם שומרים על השניים, פן יברחו. לישאנסקי ובלקינד מתנודדים, ראשיהם מורדים על חזיהם, ונדמה כאילו הם שקועים בקריאת הגליון הגדול, הדבוק להם על ליבם והמודיע מה גרם לתלייתם.

*

האסירים שיצאו זכאים, ובהם שפירא, מובלים ביום רביעי אחר-הצהריים אל בית-הדין הצבאי, מלווים במשמר חיילים נושאי רובים מכודנים. פחרי-ביי קורא בשמותיהם ומודיע:

 "פסקי-הדין שלכם כבר אושרו בידי המצביא העליון, הגנרל ג'מאל-פחה. איש בל יחייך ואל ישמח! – הגנרל מושך עתה בעורמה את צבא הכופרים פנימה לתוך הארץ, ובקרוב יכבוש בחזרה, בחסדי אללה, את כל מחוזות הממלכה עד מצרים. הלילה עליכם למצוא לעצמכם מקום אחר ללון בו, אך עליכם להישאר בדמשק עד לניצחון הסופי על אוייבי הממלכה, ולהתייצב כל יום בתחנת המשטרה."

*

שפירא וחבריו חוזרים בפעם האחרונה לחאן אל-באשה, לוקחים את חפציהם, וממהרים למלון של הגברת גורדון. סוף-סוף הם יושבים לארוחת-ערב כבני-אדם חופשיים. מפה צחורה וכלים נאים, הגם שהמזון עדיין בצמצום. על שמחת השחרור מעיב המאורע שהתרחש בראשית השבוע. ליד השולחן יושב דניאל אוסטר, קצין יהודי בצבא האוסטרי, בן-בריתם של התורכים. הוא מספר:

 "ביום ראשון בבוקר עברתי על המארג' עם כמה קצינים יהודים מחבריי. מעציב היה לראות איך שמחים המבוגרים, אולם יותר מעציב היה להתבונן אל העצים המלאים ילדים קטנים, ולראות כיצד אימהות מסבירות לפעוטיהם התמימים איך מתים בשעת תלייה. צילמנו את השניים מתנודדים על עמודי-התלייה. בשעה תשע חתכו התורכים את חבלי התלויים וגופותיהם נשמטו ארצה. בשעה עשר הגיעה מכונית ובה תאים-תאים. התורכים קשרו את רגלי התלויים בחבלים, גררו והכניסו אותם פנימה. גם אחרי שהמכונית התרחקה, לא רצה הקהל להתפזר. הורגשה איזו מורת-רוח על המעשה. ואז פקד אחד הקצינים התורכים לפזר את המתקהלים באלות."

 "בכל זאת, לחיים, רבותיי! אם הגענו עד כאן, נחזור עוד ימים אחדים, הביתה," מביע שפירא את ביטחונו. "ואני לא מבין מדוע עדיין לא מרשים לנו."

 "לא מתוך רשעות מונע מכם השלטון הצבאי לנסוע לבתיכם," מסביר אוסטר. "הסיבה היא שאתם, האסירים מתל-אביב, ירושלים ומושבות הדרום, נעשיתם חסרי מולדת! הבריטים כבשו את הארץ עד לקו שהולך מצפון לרמאללה ומשם מערבה לאורך הירקון. גם באיזור שנשאר בידי התורכים, המצב קשה."

אומר דיזנגוף: "בינתיים יעבוד לנו שפירא בעזרה למהגרים ולאסירים שנשארו בכלא, בין כך אין לו עבודה אחרת מחוץ לביקור היומי במשטרה."

*

"עליך לבוא מהר למשטרה!" פוגש שליח את שפירא ביום החמישי לשחרורו, בעודו נמצא בשליחות של עזרה במחנה-אסירים בקצה העיר. "רוצים לתת לכל המשוחררים את תעודותיהם!"

שפירא כבר מכיר את תכסיסי המשטרה התורכית-ערבית, ועונה: "אין צורך למהר. עוד יספיקו לשלח אותנו לעזאזל!"

הוא נפרד מהאסירים ונוסע עם השליח העירה. בעוברם ליד המשטרה, מבקש ממנו השליח לסור לשם.

 "לא. קודם אלך אל המלון. אוכל צהריים ואשתה בקבוק יין, כי לעת עתה זוהי הסעודה החופשית האחרונה."

גם במלון מזרזים את שפירא למהר למשטרה. אולי יחזירוהו לביתו?

 "את הטוב הזה עוד נספיק לקבל אחר-כך. הוא לא יברח," משיב שפירא בספקנות.

בחצר המשטרה מעמידים את המוזמנים בשורה וקוראים בשמותיהם מתוך רשימה. את הנתינים הזרים מעמידים לחוד, מצווים עליהם להמשיך ולהתייצב במשטרה מדי יום. עשרים ושמונה נתינים עות'מנים, ביניהם מאסירי ניל"י, "השומר", וסתם יהודים וגם ערבים אחדים, מתבשרים מפי הזאבט:

 "המולדת שמה מבטחה בכם וקוראת לכם למלא חובתכם בתור אזרחים נאמנים ולשרת בצבא. תינתן לכם הזכות הגדולה לתת את נפשכם עבור השולטן בחזית אנאטוליה. עכשיו עליכם לאסוף כסף ביניכם כדי לקנות חבל ארוך."

 "לשם מה נחוץ לחיילים חבל?" שואל מישהו.

 "צריך להוביל אתכם דרך רחובות העיר!" צוחק הזאבט, "לא נאה לטירונים ללכת מפוזרים כעדר אווזים. לכן נאסור אתכם זוגות-זוגות, יד אל יד, ונוליך אתכם בסדר נאה, כראוי לחיילי עות'מניה."

 "קודם ראו בנו מרגלים," רוטן בלחש שפירא, "ועתה הם שולחים אותנו לשירות המולדת!"

*

גשמים ניתכים משמיים על ארבעה-עשר זוגות גברים הקשורים יד אל יד ומובלים בחבל ארוך ברחובות דמשק, אף נותנים קולם בשיר, כמנהג חיילים בצעדם בעיר. עם היחלש הגשם הם מגיעים למבצר הצבאי חמידייה, המוחזק בידי חיילים וקצינים כהי-עור.

במבצר סוגרים אותם שמונה ימים ולילות. לאחר השהות הקצרה בנוחות היחסית של מלון הגברת גורדון, הם מתקשים להסתגל מחדש לקסרקטין חשוך ומזוהם ולאובדן החופש. בערב האחרון קושרים שוב בחבל את העשרים-ושמונה ומוליכים אותם לתחנת-הרכבת בראמקי, הנמצאת במערב דמשק. הם מוכנסים לקרון-משא, שננעל במנעול מבחוץ, ומעמידים עליהם משמר חמוש רובים מכודנים, עד לצאת הרכבת.

ברגע האחרון בא חבר "השומר" מרדכי יגאל ומוסר לאברהם שפירא חבילה של לירות-זהב צרפתיות, נפוליונים, מאת ועדת העזרה למהגרים, שיחלק במידה שווה בין כל האסירים הארצישראלים שבקבוצה.

הרכבת התורכית יוצאת לדרך מדמשק אך לא בכיוון המוליך הביתה, לארץ-ישראל, אלא צפונה, לעבר עתיד לא-ברור, ובנתיבי ממלכה מתפוררת. הלילה אפל וגשום. בחצות מתחלפת שנה. ה-1 בינואר 1918.