[או מה השתנה ב-20 השנים האחרונות?]

מתוך היומן, 7.11.1992

בסוף הקיץ, ביום שישי לפנות-ערב, חזרתי משחייה בים, והלכתי בשדרות בן-גוריון בתל-אביב, והנה אני רואה בחור ובחורה יושבים על ספסל, הבחור מחזיק ספר בידו וקורא מתוכו בהתלהבות, לאור הדמדומים, וחברתו מאזינה לו בהערצה רבה.

אני מוכן להתערב ששניהם עולים מרוסיה. ואכן, כשאני מתקרב אני שומע רוסית. לא נעים לי לעצור ולהתבונן בהם, אבל זה כל כך מושך את ליבי. אני, שנולדתי בישראל, לא ראיתי מימיי מחזה כזה. את יודעת, בנעוריי, כשהייתי כותב שירים לנערה שאהבתי, הייתי שולח לה אותם בדואר או שם בילקוט שלה, אך מעולם לא העזתי לקרוא אותם בפניה כי ידעתי שהיא וחברותיה יצחקו ממני. התביישתי אפילו שעדיין אין לי הרבה שערות על החזה, ואני לא מספיק גברי כדי למשוך את לב אהובתי.

יש לי חברים סופרים ויש שאינם סופרים, כמעט כולנו נולדנו בארץ. לעולם לא אעז לקרוא בפני מי מהם, ביחידות או בחבורה, יצירה שלי או של מישהו אחר. לכל היותר אתן לחבר לקרוא ביחידות בביתו כתב-יד שלי, ואשמח אם יאמר לי את דעתו הפרקטית, המקצועית, לא הרוחנית; כי שנינו נרתעים ממילים גבוהות ומזלזלים בהן. זה החינוך והאופי הישראלי שלנו.

החיים החברתיים מתרחשים אצלנו בעיקר בלילות שישי. באים ב-10.00, חוזרים ב-2.00 לפנות בוקר, וישנים בשבת עד מאוחר. כשהמזמין או המוזמן דתי, נפגשים במוצאי-שבת ובשעה מוקדמת, כי למחרת צריך לקום לעבודה.

מה מתרחש בפגישות אלה? שותים קצת יין, טועמים גבינות, פיצוחים, כיבוד קל, בדרך-כלל קר, וכמעט תמיד מעולה. מסיימים בתה או קפה עם עוגה או גם גלידה. שתיית משקאות חריפים מצומצמת. לא משתכרים. אפילו לא שותים במידה שתשפיע על מצב-הרוח. בעל-הבית מוזג לך בראשית הערב כוסית ויסקי או ליקר, ולעיתים לא יציע משקה נוסף. לא מתוך קמצנות. מי שרוצה עוד כוסית, מבקש או לוקח. היין נמזג יותר ברחבות, אבל תארי לך שבקבוק אחד מספיק לארבעה-חמישה אורחים! לא רגילים לשתות יותר. בקיץ שותים קצת בירה, והרבה משקאות קלים.

השיחה מתנהלת בדרך-כלל בסגנון Small talk. מי שנוהג אחרת נחשב לא מנומס. לא מנומס לספר על עצמך, על המקצוע שלך או לנצל את הפגישה לעיסקה מקצועית. לא מנומס לדבר כל הערב עם קולגה בנושא מקצועי. לא מנומס להיות רגשני או חושפני מדי או לדבר על משמעות החיים. לא יעלה על הדעת שמישהו יקום ויקרא שיר או סיפור, או שהמארחים יזמינו מרצה. מיפגש "רוחני", מאורגן, בעל אופי של מופע או "חוג בית" – גורם לחלק מהאורחים לפהק או להתלחש ביניהם, ולחלק האחר להסתלק. גם סופרים, כשיושבים יחד, נהנים בעיקר לעסוק ברכילות על סופרים אחרים, חיים ומתים, ובמניעים האגואיסטיים שמאחורי הפסאדות שלהם.

אותן שיחות, אותם משפטים, נשמעים מדי ליל שישי במרבית הסלונים של הישראלים הוותיקים: הבעת דיעות פוליטית, רכילות פוליטית וציבורית, לרוב בעקבות הטלוויזיה או העיתונים. מצב ביטחוני. תאונת אימונים בצה"ל. תאונות דרכים. אונס. מחלות. בחירות בארה"ב. נפילת הבורסה. החלפת רשמים מטיול בחוץ-לארץ או ממסעדות. העלאת זיכרונות, חיפוש מכירים משותפים, עיסוק בחייהם. השוואת ביצועי מכוניות. בדיחות, בעיקר על חיי המין. קצת הערות ציניות.

האם החברה הזו שטחית? חסרת תרבות ורוחניות? לא. האנשים בעלי מקצועות חופשיים, בעלי ידע רחב, צרכני ספרות, מוסיקה, קולנוע ותיאטרון, אבל נהוג ש"שיחות נפש" והשתפכויות עושים רק בשניים, בטלפון, בבית-קפה. את חושבת שתוכלי לשנות אותנו? ככל שתשפרי את העברית שלך, ותשבי איתנו בלילות-שישי, תמצאי את עצמך נתונה באותה צורת חיים טיפוסית, שהיא חלק מזהותנו הלאומית, שהרי כמעט כל דבר שקורה כאן או קשור לכאן יש בו עבורנו משמעות ישראלית, יהודית ומשפחתית עמוקה מאוד ולעיתים גורלית.