סיפורו של אברהם שפירא
שומר המושבה
סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי
והוצאת עם עובד 1993
 
פרק שישה-עשר
...לבית-החולים הצבאי בסטאמבול

הלילה אפל וגשום. בתחנת ראיאק מעבירים את העשרים-ושמונה לרכבת אחרת. הם מיטלטלים בקרון-משא סגור ובלתי-מוסק לאורך בקעת האורונטס עד אשר בשבת לפנות-ערב הם מגיעים לעיר חאלב, היא ארם-צובא.
זוגות-זוגות, קשורים בחבל ארוך ותשושים מהדרך, מכניסים אותם העירה. שני יהודים מארץ-ישראל, שהתגלגלו בגלל המלחמה עד לכאן, פוגשים את בני-החבורה ברחוב ומבטיחים לעזור להם ולבקש עבורם סיוע מהקהילה המקומית, אך בחצות לילה מעירים אותם החיילים, קושרים אותם שוב וממהרים אותם מהחאן לתחנת-הרכבת.

הם ממשיכים בנסיעה בקרון-משא ובאים לעיר הארמנית-לשעבר, אדאנה. ככל שמצפינים נעשה קר וגשום יותר. משכנים אותם באורווה גדולה שבה מצויים יותר ממאתיים עריקים ופושעים מבני העממים השוכנים בממלכה העות'מנית; יושבים, פולים כינים מבגדיהם המזוהמים, ומתגרדים ללא-קץ. שבועיים הם שוהים באורווה ואינם מקבלים אוכל, קונים את צורכיהם בכסף שלמזלם הביאו מדמשק, ושפירא חילקו בתחילת המסע, ארבעה נפוליונים לאיש.

יום אחד הם מוּצאים החוצה. על פניהם עובר המפקד המקומי, הקומנדאנט עבדול כרים-פחה. הוא שואל כל אחד למקצועו. זה מציג עצמו כמהנדס בניין או רכבות, זה כמומחה לביצורים, למשאבות, לטלגרף ואפילו כרופא. כך הם מקווים להישאר בחיל-המצב של העיר ולא להישלח צפונה, לחזית אנאטוליה.
"אתם רמאים!" מתרתח כרים-פחה. "אין לי שום רצון להתעסק עם חשודים, שנשלחו לצבא כעונש על פשעים מדיניים. אם שר המלחמה אנוואר-פחה רוצה חיילים כמוכם, בבקשה שיקח אתכם אליו, ויגייס ויאמן אתכם בעצמו בתור חיילים!"

*
קשורים בחבלים זה לזה נושאים הארצישראלים את כל חפציהם על גבם ומובלים למחרת בלילה לתחנת-הרכבת. כבר שעתיים הם פוסעים בגשם, באפלה ובבוץ. שפירא, המבוגר בחבורה, כבן ארבעים-ושמונה, צועד בראש הפלוגה, ובחורי "השומר" חולקים ביניהם את נשיאת מטענו כדי להקל עליו. עוזרים גם שני בידואים מחג'אז, שאף הם נתכבדו בכלא בתואר "אסירים פוליטיים" וצורפו לקבוצה. הארצישראלים נותנים להם ממזונם ומצילים אותם מרעב.
בזו אחר זו ניגפות הרגליים באבנים ושוקעות בשלוליות רפש, ובבוץ בלול בזבל בהמות. בהגיעם לתחנה נצרך אחד החברים ללכת למחראה. שפירא מבקש בערבית מהזאבט לשחרר לרגעים אחדים את האיש, בליוויית שומר, כדי שיוכל להיפנות לצרכיו. הזאבט מסרב, וכך צועדת כל החבורה למחראה בעקבות האחד, שלפחות מוגן עתה, בזכות החבל, מנפילה בחושך לבור מסריח וקר.

כאשר עולה הבוקר מתגלים הרי הטאורוס האדירים מצפון, מכוסים שלג, מראה שלא היה אפשר לראותו מהאורווה. הרכבת טרם יצאה לדרך. הזאבט הרגזן מודיע:
"יא איברהים-באבא! אם לא תצטיידו על חשבונכם בפחמי-עץ כדי להסיק את תנור-הברזל שבקרון – תקפאו כולכם מקור."
"נקפא – נקפא," עונה לו שפירא. "אם נגזר עלינו לשרת את הוד מעלתו אנוואר-פחה, בכך שכולנו נקפא למוות בקור – אז נקפא, ובסטאמבול תואיל למסור לו את גוויותינו!"
הרמז משפיע על קצין המשמר והוא מרשה לשלוח אחד מבני החבורה לקנות פחמים וגם להצטייד לדרך בבקבוקי עראק אחדים, סגולה נגד הקור.

המסילה מתפתלת לרגלי הרי הטאורוס התיכוניים. הרכבת נכנסת למנהרות ספוגות עשן ופיח ויוצאת אל מרחב לבן, מסנוור, בו נטועים עצים בשלכת. הקטר צופר וצופר. החורף בעיצומו. תנור-הברזל בוער בקרון-המשא הסגור. הרכבת חוצה את אנאטוליה מדרום לצפון: קרמן, קוניה, אסכישהיר, אדפזרי, ועיירות אחרות, ששמותיהן נשכחים מיד; עד שמגיעה לבסוף לתחנה הגדולה ליד הנמל בחיידאר-פחה, על שפתו המזרחית של מיצר הבוספורוס, ממנה נשקף קו-האופק של סטאמבול בשלל כיפות וצריחי מסגדים.
בספינה קטנה חוצים בני-החבורה את מימיו הקרים של המיצר ומציבים רגליהם על אדמת אירופה. מן הנמל, שבחוף גלאטה, נראית העיר מעבר למפרץ קרן-הזהב כשהיא מכוסה שלג. הגגות לבנים והעצים ערומים. מושלגים גם כיפתה וצריחיה הגבוהים של איה סופיה, הכנסייה הביזאנטית המפוארת שהפכה למסגד לאחר הכיבוש התורכי, ואשר כל מסגדי סטאמבול וארמונותיה בנויים בדוגמתה ומעניקים לעיר את יופיה המיוחד. אך בינתיים הקור מקפיא, הרוח עזה, והלחות חודרת מבעד לבגדים שלא כובסו זמן רב.
שפירא נזכר ביום קיץ מאושר של שנת 1880, יום שישי בשבוע: כיצד ירד בנמל עם הוריו מהאונייה "רסייה"; כיצד עברו בהשתאות את גשר גלאטה הגדול, הנטוי על פני מפרץ קרן-הזהב, והמשיכו לטייל בסימטאות השוק; כיצד ראה את הכלבים, העזים, הגמלים, ותהלוכת התפילה של יום סאלם-אל-מאליכ, שבו יצא השולטן עבד אל-חמיד מארמונו המפואר ביילדיז-קיוסק להתפלל במסגד איה סופיה הגדול, והכל בירכו אותו: "פדישהמיז צ'וק ישסון!" – כלומר, מלכנו יאריך ימים.
אך עתה אין זמן רב למחשבות. מיד הם נלקחים למבצר גדול המשמש בית-סוהר צבאי. אלפי אסירים מרחבי הממלכה כלואים בו, עריקים, פושעים מדיניים ופושעים פליליים. כולם נתונים במרתפים טחובים אשר השמש אינה זורחת עליהם מעולם, רק אור קלוש מסתנן אליהם מן האשנבים הגבוהים. האסירים יושבים, מפהקים ומתגרדים ביום, שוכבים, מפהקים ומתגרדים בלילה. רובם רעבים. כולם מלוכלכים. האוכל הניתן הוא דל. לארצישראלים מרשים לקנות מזון בחוץ, והם משתפים בו גם את שני הבידואים שהובאו עימם.
למחרת בואם נסתם ביב הניקוז של מי השופכין, היורד לים. שלושה ימים מצטברת זוהמה על רצפת החצר, והסרחון מתפשט. גם לאחר שפותחים את הביב, והרפש הנוזלי יורד לים, נקרשת בה שכבה סמיכה עשויה שיירי אוכל, בוץ, עכברים מתים וצואה. כוח ההתנגדות של האסירים הרעבים אינו רב. במהרה מתחזקות המחלות המידבקות ופורצת מגיפת טיפוס. מדי יום מוצאים אסירים מתים מן המבצר. הממונים מתעלמים ואינם טורחים כלל לשלוח את החולים לבתי-החולים. אלה מתגוללים בחום גבוה, משלשלים ומתייבשים בצמא עד מותם. שפירא משתדל ליצור קשר עם מכרים יהודים וערבים המתגוררים בעיר, שיעזרו לו להיחלץ, אך לשווא.

*
בוקר אחד מודיע השאוויש הגידם, הממונה על המרתף שבו שוכנים האסירים הארצישראלים:
"יא איברהים-באבא, פלוגה של חיילי עות'מניה האמיצים נשלחה כתגבורת ממבצר דהוד-פחה לחזית, למלא את מקום הנופלים הקדושים, ובעזרת האל נתפנה מקום לאמן אתכם. בעוד שעה תצאו לדרך ותתחילו להיות חיילים ממש, כדי שתוכלו למות על הגנת המולדת!"

אסירי-דמשק הארצישראלים, ובראשם שפירא, פוסעים שוב באוויר החופשי, בעיסת בוץ וברפש דרכים, לאחר הפשרת השלגים, אל הבסיס הצבאי התורכי במבצר דהוד-פחה, מרחק שעתיים הליכה מסטאמבול לכיוון דרום-מזרח.
בבואם למבצר הם מקבלים מדי-צבא קרועים ומזוהמים, שהוסרו כנראה מגופות חיילים חולים ומתים ולא כובסו. מעמידים את הארצישראלים במסדר ונותנים להם שם: "ברינג'י טאבור", פלוגה ראשונה.
החיילים הם מבני כל העמים החוסים תחת צל השולטן, גם אלה שחזרו משבי ברוסיה והובאו למבצר כדי לסגלם מחדש למשמעת צבאית בטרם יוחזרו לחזית. סדר היום של הטירונים כולל אימונים בתרגילי-סדר ובנשק, והמשטר כמו בכלא. אסור לעזוב את תחום המבצר. הזוהמה גדולה והמים בצמצום. כאשר רוצים לקנות אוכל בחוץ, להשלים את המזון הקלוקל שמספק הצבא, משלשלים חבל מחלון הקסרקטין שבקומה השנייה, אל הרוכלים העומדים למטה.

לפני חג הפסח עולה מאוד חומו של שפירא. גם הוא נגוע בטיפוס ועל כן נשלח לבית-חולים צבאי תורכי. המקום אינו שונה בהרבה מהקסרקטין והכלא. חוסר תרופות. לכלוך. חיילים נגועי מגיפות קודחים בחום גבוה, שוכבים בצפיפות בחדרים קטנים על מיטות מסודרות בשלוש קומות, מדביקים זה את זה ומגבירים את התמותה.
ספר תורכי מגלח את ראשו של שפירא, כנגד הכינים. מלבישים אותו כתונת ארוכה, שהיתה פעם לבנה. הוא מסתובב בבית-החולים כרוח רפאים, גופו רזה, החום הגבוה והשלשולים החלישו אותו, עיניו הקטנות שקועות עמוק בחוריהן, וקולו כמעט שאינו נשמע.
שום אירופי ושום קצין אינם מאושפזים בבית-החולים הצבאי. למיוחסים יש בסטאמבול בית-חולים גרמני, שבו עובד גם רופא יהודי, ד"ר תיאודור זלוצ'יסטי, אלא ששפירא אינו מצליח להתקבל לשם, למרות השתדלות הרופא היהודי, המתאמץ לעזור לארצישראלים.
גופו החזק של שפירא מתגבר על המחלה. הוא מחלים וחוזר למבצר. ושוב מתאמן מדי יום תחת הדרכתו של חייל תורכי ותיק, שדרגתו און-באשי. הוא מגלה שבהיעדרו פחת מספר חבריו: חלקם הצליח להסתדר בשירותים, אחרים חלו או התחלו ונשלחו לבית-חולים, אחדים נלקחו לחזית. השמועות המגיעות מדכאות: חייל יהודי אחד, בריליאנט, צייר, תלמיד "בצלאל" בירושלים, נשלח לחזית ושם אבד בהרים, זאבים טרפו אותו.

יום אחד נדבק בטיפוס מפקד המבצר, הנס יורגן-פחה, קצין גרמני שקיבל את תוארו מהתורכים. כמובן שהוא מגיע לבית-החולים הצבאי הגרמני, וזוכה לטיפול מעולה מידי ד"ר זלוצ'יסטי.
"במה אוכל לגמול לך על כך שהיצלת את חיי?" שואל הפחה הגרמני.
"נשארה אצלך קבוצה של יהודים מארץ-ישראל, אנשים הגונים, שרק בטעות נענשו להיות חיילים ולהתאמן בדהוד-פחה לקראת היציאה לחזית. האם תוכל, הוד-מעלתך, להשתדל לשחרר אותם?" אומר ד"ר זלוצ'יסטי.
"אעשה כל מה שביכולתי."

לאחר ימים אחדים הוא שולח הודעה לד"ר זלוצ'יסטי: "בדקתי. שמונה אנשים אלה הם בעלי תיקים מיוחדים. אין בסמכותי לשחררם. מצטער. אבל אדאג שלא יישלחו לחזית בטרם ישלימו היטב את אימוניהם."
הרופא מבין את הרמז לעיכוב המשלוח, ומצליח להודיע על כך לשפירא.

*
פלוגות טירונים ממבצר דהוד-פחה נשלחות למלא את השורות שהתרוקנו בחזית התורכית המתמוטטת בארמניה ובקאווקאז. ערב אחד מגיע תורם של הארצישראלים האחרונים. בלילה מחלקים ליוצאים מדים ללא קרעים, נותנים להם ציוד-לחימה אישי, קסדות ורובים, והאון-באשי, הרב-טוראי השמן, מזהיר אותם בהנאה:
"יא איברהים-באבא, אמור לאנשיך ב'ברינג'י טאבור' שלא יקחו מטען מיותר כי יהיה עליכם ללכת ברגל יותר מחמישים יום מזרחה, בין הרי הפונטוס לחוף הים, דרך טרביזונד, עד שתגיעו לחזית!"
האנשים מיואשים. חשים עצמם נידונים למוות. שפירא נזכר שבחוף האחר, בקצה הצפוני של הים השחור, נמצאת אודיסה, שממנה הפליג כילד לארץ-ישראל. בינתיים הוא מעודד את חבריו: "בבוקר, במסדר, אולי יעבור על פנינו הפחה הגרמני. עוד לא מאוחר להזכיר לו את הבטחתו לדוקטור זלוצ'יסטי."

*
הגדוד העומד בבוקר למפקד בחצר המבצר מונה כשלושת אלפים איש. רבים חזרו מהשבי הרוסי ועתה מכריחים אותם לשוב למלחמה. לקול תיפוף חדגוני עובר הנס יורגן-פחה על פני שורות החיילים, הניצבים בעמידת דום. אחריו צועד מפקד הגדוד התורכי. היגיעו ל"ברינג'י טאבור", הפלוגה הראשונה, שבה עומדים גם הארצישראלים? רגעים ממושכים של חרדה עוברים על אלה. יש שורות שעליהן הפחה מדלג בשרירות. לבסוף קורה הבלתי-ייאמן, הוא מתקרב. שפירא יוצא מהשורה בלי היסוס, וללא רשותו של מפקד הפלוגה, נוקש בעקביו, מצדיע בנימוס, ומכריז בגרמנית בפני יורגן-פחה:
"מודיע בהכנעה, הוד-מעלתך, אנחנו כאן שמונה היהודים שהזכיר הדוקטור זלוצ'יסטי..."
דומה שכל המסדר עוצר נשימתו. הקצין התורכי לוטש עיניים זועמות כלפי שפירא. ידו המחזיקה בשרביט החזרן הדק רוטטת, היא מוכנה להצליף על פני החייל החצוף ולהרתיעו חזרה למקומו בשורה. אך כאשר הוא רואה כי מפקד המבצר אינו מגיב, כצפוי, בהתפרצות זעם, הוא מתאפק ושותק.

בסיום המפקד נקראים שמונה הארצישראלים אל מפקד הגדוד: "בוא הנה יא איברהים-באבא! טפו! מצידי אתם יכולים ללכת לכל הרוחות! אבל לפי הרושם שעשיתם על המפקד, אתם לא מוכשרים עדיין להישלח לחזית כדי להילחם בשורות צבאנו המפואר ולהביא כבוד ל'שער העליון'! לכן תורידו מיד את המדים הטובים שקיבלתם ושאתם לא ראויים להם, תחזירו את הציוד, ותשובו להתאמן עם פלוגת הטירונים... בושה!"

שפירא וחבריו עומדים, ערומים-למחצה, ומעלים על עצמם את קרעי מדיהם הקודמים, המלאים כינים וכתמי-דם שהותירו פשפשים מחוצים. מרחוק נשמע שוב קול תופים חדגוני. עתה עוברים על פניהם בסך מאות חיילי הגדוד, צועדים שחוחים בבגדיהם החדשים לעבר שער המבצר, החוצה, רובים על כתפם ותרמילים על גבם והם שרים על-פי פקודה שיר לכת תורכי במנגינת נכאים, ומגניבים מבטי קנאה בנשארים.

*
האימונים המפרכים וחסרי התכלית נמשכים שבועות רבים. כבר קיץ, יולי 1918. מהבוקר צועד שפירא הלוך-ושוב בחצר המבצר, בפלוגת טירונים, חלקם אסירים או שבויים-לשעבר, תורכים, כורדים וערבים. כבר צהריים. חם. רוח מלוחה באה מים מרמרה, ים השיש. החיילים צמאים ורעבים. רובם מתרשל בתרגילי-הסדר: אלה חולים, אלה מתחלים, אלה נעליהם בלויות או אינם מבינים תורכית או נבערים מדעת ואינם מבחינים בין ימינם לשמאלם.
האון-באשי התורכי השמן, בעל האחוריים הבולטים, המאמן אותם, נהנה מיתרונו על חייליו, אף כי לעיתים הוא מתבלבל בקצב ובפקודות. בהתרגזו הוא מכה ומקלל אותם ובועט בהם. ביחוד הוא נהנה לענות את הצעירים, מהם נערים, שגוייסו להציל את הממלכה השוקעת, ובלילות הוא מתאנה להם.
רק המבוגר בחבורה, שפירא, ממלא אחר כל הפקודות בדייקנות, בזריזות ובגו זקוף, כמנסה לשמור על גאווה צבאית בתוך הערב-רב שמסביבו.
האון-באשי מעמיד את הפלוגה בדום, מתנשם, מוחה זיעה מעל מצחו, ניגש אל שפירא ושואל בלעג: "יא איברהים-באבא, תסביר לי, איך זה שרק אתה יודע לעשות את כל התרגילים האלה מבלי לטעות בהם אף פעם?"
שפירא משיב בנימוס למפקד, הצעיר ממנו ונמוך בקומתו: "אני מבין את המלים הערביות שבפקודה, אני רואה בעיניי את הדוגמה המצויינת שלך, ומשתדל לעשות כראוי, אחריך..."
הדיבור הקטוע, הפסקני, של שפירא, מעין גמגום טבעי, מעביר רחש צחוק כבוש בין השורות. זיק ניצת במבטו של האון-באשי. מותניו רוטטים. הוא מתקרב לשפירא, סוטר על לחייו פעם ועוד פעם, מוסיף מנת קללות מסולסלות בתורכית עסיסית – על אביו, אימו, אשתו, אחותו, אחוריו ודתו.
בעיניו הכחולות, הקטנות, של שפירא, ניצת שוב לרגע ברק הפלדה מטיל המרות והרגיל לצוות, שעומעם בשבועות מתישים של מאסר, מחלות ורעב. אך הוא בולם עצמו מלסטור חזרה על לחיו של האון-באשי, שפגע בכבודו כפי שלא עשה איש מימיו. החלטה אחרת, נחרצת, עולה במחשבתו של שפירא:
"צבא הנרקב בסדרים מנוולים שכאלה – אינו ראוי לשירותי!"

בערב הוא ניגש עם שארית כספו לחדר הזאבט הממונה על מסדר החולים:
"אני לא מרגיש טוב. מחר בבוקר לא אוכל ללכת לאימונים, אני צריך לרופא."
"יביא אלוהים מרפא למחלתך ויוסיף לך בריאות ושנים ארוכות, יא איברהים-באבא. שלושים לירות."
"עשר," מדובר בלירות תורכיות של נייר, שערכן אינו רב.
"יהיה עשרים, אבל רק לשלושה ימים," לוקח הזאבט את הבקשיש, משחררו זמנית מהשירות, ורושם אותו כחולה.

מרפאת הבסיס שורצת כינים, פשפשים, וכל זוהמה שמתגלגלת במחנה, ואין בה אפילו תרופה אחת לרפואה. למחרת בבוקר מגיע הרופא היווני, הממונה עליה.
"מה יש לך?" הוא שואל את שפירא.
"אני חולה. אני מבקש שתשלח אותי לבית החולים הגרמני."
"ירחם עליך אדוננו המושיע ויביא מרפא למחלתך. מאה וחמישים לירות תורכיות, וההפניה בידך."
"מאה."
"מאה ארבעים, מפני ששנינו לא תורכים."
"מאה שלושים."
"בסדר. שנזכה לראות בקרוב את מפלת 'השער העליון', ולהניף את דגלינו על המסגדים שלו!"
"אמן."

*
בכוחות אחרונים מגיע שפירא לבית-החולים של הצלב האדום הגרמני. בבית-החולים שלוש מחלקות: גרמנית, אוסטרית ותורכית. בתורכית השירות, הניקיון והמזון הם הגרועים ביותר, ואולם זו עדיין נחשבת כגן-עדן לעומת בית-החולים הצבאי התורכי.
ימי האימונים המפרכים במבצר דהוד-פחה עירערו את בריאותו של שפירא. חומו עולה שוב ומתחדשים השלשולים והצמרמורות, באמצע הקיץ. הוא מבקש מהשאוויש התורכי, הממונה על קבלת החולים, להחיש את קבלתו, כי נחלש מאוד, ואולם לשאוויש יש זמן, ואולי הוא מחכה לבקשיש. שפירא כמעט מתעלף עד שהלה מואיל לקבל את ניירותיו.
"אתה חייל גרמני?"
"לא. אני יהודי."
"יהודי ארור! מפלשתינה? מהמרגלים?!"
"מפלשתינה, אבל לא מהמרגלים."
"גם המחלקה התורכית טובה מדי בשביל בוגדים מסריחים כמוך!"

*
שפירא מבלה את שארית קיץ 1918 בשלוות בית-החולים הגרמני, בבית אבן מוקף חומה ולו חצר רחבה. למקום מגיעים עוד שני ארצישראלים מהפלוגה של אסירי דמשק. גלוחי-ראש, לרגליהם היחפות נעלי-בית תורכיות, הקרויות פאפאושים, לגופם כותנות-פסים ארוכות – הם מדשדשים כצללים שעות רבות במסדרונות בית-החולים. הסתיו קרב, והם משתמשים בשמיכות הצמר הצבאיות כבגלימות, מתכסים בהן ואף יושבים עליהן באמצע היום, בחצר המרוצפת, ומצטלמים למזכרת.
הפעם החלמתו של שפירא אינה מהירה. ד"ר זלוצ'יסטי בודק כל פעם את הארצישראלים באופן אישי ואינו ממהר לשחררם. החולים התורכים בטוחים ששפירא וחבריו משחדים את הרופא כדי להישאר, ואינם מבינים מדוע אין הדוקטור מוכן לקחת בקשיש גם מהם.

בבית-החולים חוגג שפירא עם חבריו את ראש השנה תרע"ט. הם מתפללים בלא מניין ובלי תקיעת שופר, אך בליבם פנימה כבר מתרוננת בשורת שחרור וגאולה. מהחזיתות מגיעות שמועות על מפלת התורכים במקדוניה ובסוריה. ביום-כיפורים צם שפירא, כדרכו כל ימיו, למרות שמעודו לא חש עצמו כה חלש בצום. זו פעם ראשונה שהוא נמצא מחוץ לביתו ביום הזה.
בבית-החולים מבקרים אותו מכרים מארץ-ישראל, בהם גם מאיר דיזנגוף ואלברט ענתבי, שהשתדל הרבה למען שיחרורו. הם דואגים לשלומו של שפירא ומצליחים להעביר לו שלוש מאות לירות תורכיות, לאחר שכספו כמעט אזל במתת הבקשיש האחרונה שהיה עליו לתת כדי להגיע לבית-החולים הגרמני. לסוכות שולחים לו לולב, אך אין אתרוגים בסטאמבול, בגלל המצור שהטילו עליה בנות-הברית, בים וביבשה.

*
המערכה הבריטית לכיבוש צפון ארץ-ישראל וסוריה מתחילה ב-19 בספטמבר 1918 ומתקדמת באופן מהיר, בפיקודו של גנרל אלנבי. בתוך חמישה שבועות נופלים בידי הבריטים נצרת, חיפה, צפת, דמשק וחומס, ב-26 באוקטובר נכבשת חאלב.

שפירא עומד ומשקיף מבעד חלון הקומה העליונה של בית-החולים לעבר הנוף הנהדר של מפרץ קרן-הזהב ומיצר הבוספורוס. הנה עברה בדיוק שנה מאותו יום של חול המועד סוכות תרע"ח, שבו הגיע ג'לאל-ביי לפתח-תקוה בראש משלחת עונשין של חיילים ושוטרים תורכים וקבע את מקום מושבו במלון גיסין, בחפשו אחר לישאנסקי. חלפה שנה מאז גורש שפירא עצמו מן הארץ, והוא לא פגש כל אותו זמן איש מבני-משפחתו ואף לא היה באפשרותו לשלוח או לקבל מכתב מהם.
בעודו מהרהר באשתו ובילדיו הוא רואה שייטת גדולה של אוניות-מלחמה, שמניפות את דגלי בריטניה וצרפת, שטה ומתקרבת על פני ים השיש הכחול, נכנסת בקול תרועת-צפירות מחרישת-אוזניים, ועוגנת בנמל סטאמבול, בירתו של השולטן, מול ארמונותיו ומבצריו, ושום תותח לא יורה לעברן.
האם הגיע סוף המלחמה? – "אבדה עות'מניה! אבדה!" הוא אומר לעצמו בהשתאות, נזכר בדבריו האחרונים של לישאנסקי המסכן, האסור בשלשלאות, במדרגות כלא חאן אל-באשה, בדרכו לעמוד-התלייה שבכיכר המארג':
"בשעה שאתם עסוקים בתליית אנשים, החיילים שלכם בחזית בורחים כמוגי-לב בלי קרב... תורכיה הבזויה, מעולם לא היית לנו מולדת, וגם ביום שבו אני עולה לגרדום אני שולח לך את קללתי מקרב-לב, אני שמח למפלתך הגדולה, מקוללה תהיי לעד..."

*
ב31- בחודש אוקטובר 1918 נכנעת תורכיה. למחרת הכניעה באה ההתפכחות. בית-החולים הגרמני נסגר. אין מי שידאג להפעילו. הברית הצבאית עם גרמניה מתפרקת. הרופאים נאלצים לעזוב. בו ביום נשלחים שפירא ושני חבריו חזרה למבצר דהוד-פחה. להפתעתם עדיין ניצב בשער-הכניסה חייל חמוש ברובה, שאינו מניח לאיש להיכנס ולצאת ללא פקודה או רשיון. בחצר הגדולה מצעיד בסך האון-באשי השמן נערים אחדים משרידי פלוגתם, כאילו דבר לא השתנה.

למחרת בבוקר מתעלמים השלושה מקריאות האון-באשי לצאת לתרגילי-סדר בחצר. הם ניגשים אל הזאבט. שפירא אומר:
"המלחמה נגמרה. מתי נשתחרר ונוכל לחזור לבתינו?"
הקצין נמצא במבוכה. "מניין לי לדעת? אנחנו לא חייבים לדאוג לאנשים, שלפי תנאי שביתת-הנשק גרים כיום במחוזות שאינם שייכים עוד לארצנו. יש לנו די צרות גם כך."
"לא מרצוננו באנו. אתם הבאתם אותנו לכאן."
"מאיפה?"
"מתחנת חיידאר-פחה, ברכבת."
"אז תחזרו לשם ותירשמו במשרד המשלוחים."

השלושה אינם מחכים רגע. הם יוצאים עם מטלטליהם המעטים, עדיין במדי הצבא התורכי, חוצים את העיר ועוברים בספינה קטנה את הבוספורוס לנמל חיידאר-פחה. איזו מהומה! – מאות חיילים ואלפי פליטים מכל עמי הממלכה שהתפרקה, רבים מהם תורכים, מנסים לחזור איש-איש למקומו. השלושה נרשמים במשרד המשלוחים שליד תחנת-הרכבת. שם נאמר להם לחזור לקסרקטין בדהוד-פחה ולחכות עד שיתקבלו תעודות השיחרור.

בדרכם חזרה הם עוברים שוב בספינה את הבוספורוס וחוצים את השוק הגדול שבלב העיר. שפירא אומר:
"אני מציע שנמחל לשלטונות על תעודות השחרור שלנו, ונשחרר את עצמנו ברגע זה."
באחת הסימטאות הם קונים בגדים אזרחיים. עולים לבית-מלון זול, שם פושטים את בגדי הצבא וחוזרים לרחוב כמו שלושה ארצישראלים המבקרים בעיר הבירה של ממלכתם לשעבר.

*
סוף הסתיו. עצים בתחילת שלכת. בפתח עומד חורף שני לשהותם בעיר. שנת 1918 עוד מעט מסתיימת. כשלושה שבועות מתהלכים הארצישראלים ברחובות סטאמבול, קצרי-רוח לחזור הביתה. השלטון בעיר נתון בידי משלחות צבאיות של בנות-הברית, בריטניה וצרפת. לגולים נודע לראשונה על הצהרת שר-החוץ הבריטי הלורד בלפור, המבטיחה ליהודים בית לאומי בארץ-ישראל. ואולם ראש המשלחת הבריטית אינו נלהב כלל לעזור להם לחזור למולדתם, הנתונה עתה כולה תחת שלטון צבאי של ארצו.
בהשתדלות ענתבי אצל המשלחת הצרפתית מועלים על סיפונה של ספינת-משא צרפתית בשם "לה ג'אולה" מאות הארצישראלים שנתקעו בעיר בתקופת המלחמה. הקברניט מרשה להניף על האונייה דגל כחול-לבן לצד הטריקולור, הדגל האדום-לבן-כחול של ארצו. הארצישראלים קוראים לאונייה: "הגאולה". שיער רבים מהם עוד לא צימח, קודקודיהם כקיפודים. הם מפליגים בים השיש. עוברים על פני חצי-האי גאליפולי. כאן התנהלו קרבות עקובים מדם בראשית המלחמה, והשתתף בהם גם גדוד נהגי פרדות יהודים עם יוסף טרומפלדור. חולפים במיצרי הדרדנלים, המסוכנים עדיין בגלל המוקשים הימיים הרבים שפזורים בהם. כל יום נוסף בים התיכון מקרב אותם אל נמל יפו, שערה של ארץ-ישראל. בשיחות המתרקמות על הסיפון מרקיעות התקוות שחקים, העיניים בורקות, והשמועות פורחות:
"שמעתם על הצהרת בלפור? האנגלים התחייבו לתת לנו Home Rule בארץ-ישראל!"
"מה זה הום רול? מימשל עצמי, אוטונומיה?"
"לא, זה האפשרות לבנות לנו בית לאומי!"
"בית? מדינה עברית תקום בארץ-ישראל!"
"הברון רוטשילד יהיה שר-האוצר הראשון בממשלה העברית!"
"ודוקטור וייצמן ראש הממשלה!"
"למטבע רוטשילד יהיה ערך ממשי, לא כמו הלירה התורכית, שהפכה בשנות המלחמה לסתם נייר חסר-ערך."
"ומנחם אוסישקין יהיה שר החקלאות!"
"לא. זה אסון!"
"אסון? – הלא אם לדגים הקופצים סביבנו בים היתה יכולת להשמיע קול, היו פוצחים גם הם בשירת הגאולה!"

שפירא למוד ניסיון של שלושים ושבע שנות ישיבתו בארץ-ישראל, וגם נסיון שנת הגלות בממלכה העות'מנית. הוא מצנן את התלהבות הגולים, שרובם צעירים ממנו ושהו בארץ רק שנים מעטות:
"אם התורכים יצאו ובמקומם באו האנגלים, דיינו. ואם ינהיגו שלטון מסודר, דיינו. ואם ירשו עלייה חופשית, דיינו. וקניית קרקעות, דיינו. ולבנות בתים, דיינו. ולהשתתף בשלטון, דיינו. ואם בעוד שלושים שנה נהיה רוב בארץ, גם אז דיינו, ואל נלך בגדולות..."
"מה דיינו, דיינו... אתה חושב שזה עניין של תפילה? אין לך צורך במדינה עברית?"
"אני לא מאמין שהכול מתהפך לטוב ביום אחד. אין דבר כזה. הלוואי נשיג במשך הזמן כל מה שצריך ואפשר להשיג..."