על ספרה של ארנה גולן "ילדה של קיבוץ"
עקד 2012, 335 עמ'
היתה לי הזכות להכיר את "הנפילים שהיו בארץ", חלוצי העלייה השנייה, השלישית ואלה שראו בהם דוגמה ומופת. אני הייתי שם, ראיתי אותם, התחככתי בהם – בגיבורים ואנשי המידות, אנשי ההתיישבות העובדת, ואני ושכמותי – חשנו לעומתם כחגבים. אני מעיד על עצמי שעמדתי מולם משתאה לנוכח תפארת עוזם וטוהר מידותיהם. ידעתי כבר אז שלעולם, אבל לעולם, לא אוכל להשתוות אליהם, ולכל היותר אוכל להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע מאישיותם וממעשי ידיהם. הם חתרו לברוא יהודי חדש, שמתעב מסחר ועסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה. הם חתרו לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמגן בגופו על בני ביתו. עבדתי על-ידם בשדה, וחשתי ייאוש נורא משום שידעתי שלעולם לא אצליח לעמוד בתחרות עימם בדילול התירס, בעישוב ערוגות הצנונית, בקציר האספסת בחרמש, בקטיף ההדרים. למרות גילם המתקדם, הם היו מהירים, מיומנים, בוטחים ושקטים, ובעיניי נדמו ליצורים על-אנושיים. אני הייתי בטוח אז, ונשארתי באותה דעה עד היום, שלולא מסירותם וקורבנם – לא היה שום סיכוי ליישוב בארץ, ולא היתה קמה מדינת ישראל.
אשר על כן, כל כך התקוממתי כאשר מנחם בגין, שזכויות רבות לו, הסית את העם כנגד ההתיישבות העובדת בכלל, וכנגד הקיבוצים בפרט. לאחר שנים נוצקה בי ההרגשה שהוא עשה מעשה מביש זה לא רק מטעמים אוראטוריים, כדי למצוא חן בעיקר בעיני עדות המזרח, אלא, ובעיקר, משום קנאה, שהמחנה שלו עסק בעיקר בחבלות ובהתנקשויות כנגד השלטון הזר (שבהן נספו גם יהודים רבים!) – ואילו ההתיישבות העובדת בראה עולם חדש ואמיץ – כמעט יש מאין.
אשר על כן, כל כך שמחתי על ספרה זה של ארנה גולן, אשר הביעה את תחושותיי העמוקות ביותר על עולמם אדיר המעש של מייסדי הקיבוצים.
הספר רחוק מלהיות "מלוקק", כלומר אין בו "חסידות שוטָה" – ארנה גולן איננה מסתירה את ביקורתה הקשה על גילויים שונים בהווי הקיבוצי, ודווקא בגלל ביקורת זאת נחשף עולמם של החלוצים בכל עוזו ותפארתו – במקרה שלנו – עולמו של קיבוץ מסדה. ארנה גולן מבקרת את חוסר הפרטיות של חברי הקיבוץ ושל הילדים בבית הילדים, היא מבכה ממש על הניתוק הכפוי של הילדים מהוריהם, על משפט החברים המחייב את הפרט ללא ערעור – ארנה עצמה, בהיותה פעוטה, נשפטה על-ידי הגננת וילדי הקבוצה לחרם של שלושה ימים (עמ' 28-27). היא מבקרת את הסד הדרקוני כלפי התינוקות וכלפי האימהות – שנאלצו להיניק רק אחת לארבע שעות, ושהתינוק יבכה! ארנה גולן מבכה מרה את דיכוי הנשיות – נשים לבשו בגדים חסרי חן, ומי שהעזה לטפח עצמה מעט – הייתה מושא לרכילות אכזרית. וכן, למרות הסיסמה על שוויון בין נשים לגברים – הנשים עסקו רק בעבודות של עקרות בית (בית הילדים, מטבח, מכבסה, מתפרה), ואילו גברים עסקו בעבודות "הנחשבות": פלחה, מטע, רפת. רק גברים יצאו לשליחות התנועה בארץ ובעולם (גם התגייסות לבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה), ונשים חיכו בלי טרוניה במשך שנים.
גם בבית הספר הייתה הפרדה דומה: בנים למדו נגרות, ובנות – תפירה. יש בספר כעס על כך שלא נהגו לגלות חיבה לילדים. הילדים נחשבו לילדי הקיבוץ, ולאו דווקא של הוריהם – כשנולדה נכדה ראשונה בקיבוץ מסדה – העיתון "דבר" בירך את הקיבוץ מבלי להזכיר מי הם ההורים והסבים, וכי מה חשוב הפרט? (עמ' 128-127). יש צער על כך שלא נפתח בפני הילדים עולם המסורת הדתית של הוריהם וסביהם, וכן לא נחשף בפניהם הפן הפוליטי המנוגד ל"קו" של התנועה (לא ידעו מי זה ז'בוטינסקי, ומה היתה ניל"י). הספר חושף את הייסורים הגדולים של הפרט היוצר בקיבוץ – אם נושא היצירה של אותו פרט לא שירת את הכלל – לא היתה לו שום הצדקה. את האמנות והתרבות הביאו מבחוץ – לציירים, מוסיקאים, סופרים מתוך הקיבוץ עצמו לא היה שום סיכוי לפתח את כישרונותיהם: אימה של ארנה יכלה להיות זמרת אופרה בשל קול הסופרנו הנפלא שלה, והסתפקה בשירת המקהלה של הקיבוץ (עמ' 196, 309), יוסקה צ'פלין הצייר נאלץ להיות מורה לציור לזאטוטים כדי שתהיה לגיטימיות לאמנות שלו (עמ' 192 ואילך). הקיבוץ צרך תרבות, אבל לא יצר תרבות (187-186, 200). שמאי, האיש של ארנה, רצה ללמוד לימודים גבוהים כדי להכשיר עצמו להיות סופר – הקיבוץ סירב – קודם כול משום שהוא חניך רמת הכובש (מפ"ם, ולא מפא"י!) – ושנית, משום שלא תרם די שנים למשק (עמ' 147). ארנה מבכה גם את חוסר האונים של הוריה המבקשים בכל מאודם לסייע לקרובים שניצלו מן השואה והגיעו ארצה – ולא היתה בידיהם אפשרות לכך, וכן הם, כמובן, לא יכלו לסייע לבתם שעזבה עם האיש שלה את הקיבוץ. במידה שסייעו (בסכו"ם, בשק תפוחי אדמה), הם כמעט נאלצו לעשות זאת "במשיכה" (עמ' 144-142, 157). וכן, ארנה איננה שוכחת את היחס המשפיל ל"זקנים הגלותיים" שלא דיברו עברית – סבתא לאה הגיעה לארץ לאחר התאלמנותה – כולה בת 46 – וגורלה היה בדידות ועבודות משפילות (עמ' 300-296).
ואף-על-פי-כן, למרות כל הפגמים האלה שהמחברת רואה בקיבוץ, היא מביטה אל הוריה ואל שאר מייסדי קיבוץ מסדה – מלמטה למעלה. ההוויה המלחיצה הזאת, בה בילו את חייהם החלוצים, חושפת ביתר שאת את עוז רוחם וגבורתם, ובצדק המחברת מחשיבה אותם לענקים שהקימו מפעל אדירים. ההורים משמשים לה מצפן לכל ימי חייה, המטען האידיאולוגי של הוריה וקידוש ערך העבודה מלווים אותה שנים רבות לאחר שעזבה את הקיבוץ, והיא איננה חדלה להתגעגע אליהם לאחר מותם (עמ' 147, 164, 179, 184, 291, 332). מסתבר שהערצה זאת עברה בירושה גם לנכדתם, שלומית, הלא היא בתם של ארנה ושמאי (עמ' 325 ואילך).
הגיבורים הראשיים של הספר הם ריבה ומשה בן-דרור, הוריהם של ארנה, גדעון ולאה. ריבה, האם, עלתה ארצה מהעיירה אקרמן שבדרום בסרביה. היא למדה, כמו כל אחיה, ברשת "תרבות", אביה, שידע עברית, היה מנוי על כתבי-עת עבריים. היא גדלה גם על התרבות הרוסית, והעריצה את פושקין. היא האמינה באלוהים, אבל איכשהו הבינה שצריך להסתדר בלעדיו.
משה, האב, נולד בעיירה הקרובה לטשרנוביץ, ומאחר שבגיל עשר הוא התייתם משני הוריו, הוא עבר לעיר טשרנוביץ והתבשם מהתרבות הגרמנית. הוא העריץ את גיתה ואת היינה. משה הוא איש רציונאלי. לעומת רעייתו, הוא לא האמין באלוהים, ושמר טינה לממסד הדתי, ובעיקר למוסד ה"צדיקים". הוא היה פֶּדַנְט גדול, למרות הביגוד הצנוע של הקיבוץ. בסוף ימיו הוא חש אכזבה גדולה מכך שהחברים לא עמדו בציפיות של התנועה הקיבוצית ושל שלוש-עשרה המידות של "גורדוניה", התנועה הציונית בה התחנך. בעשור האחרון לחייו הוא כתב שירים וסיפורים (ארנה אספה אותם ופרסמה בקובץ "אחרון הוותיקים" – 2010). פעמים רבות הוצעו לו משרות מפתות מחוץ לקיבוץ, ואחיו העשיר מוונצואלה אף הבטיח לו כסף רב בתנאי שיעזוב את הקיבוץ, והוא סירב לכל ההצעות, למרות האכזבה שלו, וזאת משום עמדתה הבלתי מתפשרת של אישתו. לפי תיאורי הבת, שררה בין השניים אהבה גדולה, הערצה הדדית ומסירות ללא גבול האחד אל השני. השניים גם לא נפרדו במותם – זמן קצר אחרי מותו של משה מסרטן, נפטרת גם ריבה בהתקף לב, ועל מצבתם חרתו הילדים – "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו."
בסוף הספר מביאה המחברת פרק ארוך על אבא ואימא (עמ' 328-258), בו היא מפרטת את מגילת היוחסין של השניים ואת קורות חייהם. בחכמה רבה נקטה המחברת כשהביאה דברים אלה בסוף הספר, שאילו הביאה את הדברים האלה בתחילתו – יש להניח שאולי זה היה מייגע את הקורא. לאחר שהקורא מתוודע אל המעשים הכבירים של בני זוג אלה ושל חבריהם – הקורא ממש כָּמֵהַּ לדעת עליהם עוד ועוד, והפרק הזה ממלא אחר מאווייו. אלא שאני תוהה – ארנה גולן מציגה את עצמה כפמיניסטית מנעוריה (סירבה ללמוד תפירה עם הבנות, כשהבנים לומדים נגרות – עמ' 86-85 – ובבגרותה סירבה לפקוד את בית הכנסת משום שהוא מפלה את הנשים וממקם אותן בעזרת נשים – עמ' 163), אם כן מדוע סיפרה קודם את קורות אביה, ורק אחר כך את קורות אימה יולדתה?
ובכן, מה כל כך מפעים לב בחייהם של החלוצים שיסדו את מסדה? – בעיקר הלהט האידיאולוגי והביטחון שהם פורצי הדרך לעולם חדש ואמיץ עבור כל העם היהודי, הביטחון שמסירותם וקורבנם הוא התרופה לכל מדווי הגלות. הם זנחו בית, משפחה, תרבות אהובה, ובאו לשממה לוהטת כיורה רותחת בקיץ, בדיור עלוב – אוהלים וצריפונים, תוך סיכון עצמם וטפליהם באין-ספור מחלות, כשמסביב שכנים עוינים (בתחילה התיישבו בגבעת בוסל ליד חדרה, ואחר כך עברו למקום הקבע – כיכר ארלוזורוב בעמק הירדן). הם נרתמים לעבודות שדה מפרכות, ובעקבות תורתו של א"ד גורדון, הם מקדשים את העבודה. איש הקיבוץ הנערץ הוא העובד המסור והחרוץ. הפינוק מהם והלאה, ואפילו מי שלוקָה במיגרנה, ונאלצת להסתגר כדי לשכך את כאבה, עלולה הייתה להיחשב בעיני הכלל למשתמטת מעבודה. הכול מרגילים עצמם לסבול כאב ואובדן בשקט, ולכך מרגילים אפילו ילדים קטנים. בעיקר מודגשת גבורתן של הנשים שנאלצו להתמודד לבדן עם הלידה, שכן לא סביר היה בעיני הכלל שהבעל ייטוש את העבודה כדי להיות על-יד אישתו הסובלת.
ארנה מספרת איך נדרשה היא כילדה קטנה להפגין גבורה: הוציאו קוץ ענק מרגלה וניתחו את אוזנה הדלוקה בלי הרדמה, והיא חנקה את כאבה, ולא בכתה. לימים שכבה חולה בבית חולים עם טיפוס הבטן (בספר מתוארת סדרה ענקית של מחלות שבהן לקו הילדים משום המזון הדל, האקלים הקשה והמים הרעים; ראו עמ' 241 ואילך), ובמשך חודשים לא איפשרו להוריה לראותה. היא הובאה ללדת בבית החולים הסקוטי בטבריה – ואיש לא היה על-ידה (להוציא אחות קשוחה שנעדרה מהחדר שעות רבות), והיא החניקה את זעקות השבר על כאביה הגדולים בליבה – כי כך חונכה מינקות (עמ' 122 ואילך). הוריה של ארנה היו לא רק חולים, אלא גם נכים ממש –האב שבר את כתפו בקטיף, נפגע בעינו במסגרייה, ובסוף ימיו היה חולה סרטן; לאם היתה דלקת פרקים קשה, היא צלעה על רגל אחת, וסבלה כל ימיה ממחלת לב, שממנה גם נפטרה – וכל זה לא מנע מהם לעבוד במסירות אין-גבול עד ימיהם האחרונים. תמיהה גדולה אחזה בהם בביקורם בעיר הגדולה ובראותם צעירים היושבים בבתי הקפה, אינם מיישבים את הארץ ואינם מגינים עליה (ראו לדוגמה עמ' 138). הצניעות בה חיו הוריה של ארנה וחבריהם בקיבוץ מעוררת השתאות – עולם ספרטני לחלוטין – מתוך כוונת מכוון, ומתוך רצון עז לתרום ולא לקחת.
המחַברת מנפצת את המיתוס המקובל בחברה הישראלית שכאילו הקיבוצים התנשאו על ניצולי השואה וראו בהם נמושות שהלכו "כצאן לטבח": ארנה עצמה, ורוב חברותיה, התחתנו עם ניצולי שואה, והקיבוץ עשה ככל יכולתו לקלוט ילדי חוץ מניצולים אלה, ביניהם – "ילדי טהרן" – ושלח את בניו להילחם בבריגדה היהודית כדי לצאת לסייע ב"בריחה" ובעלייה לארץ.
הספר מסתיים בדיאלוג שבין הילדה הקטנה שהיתה ארנה במסדה, ובין מי שהיא היום, ובכן, באמת היא מעדיפה את העיר עם ההיצע האמנותי והתרבותי על פני הכפר, אך תחושת היחד של החברים בקיבוץ והאידיאלים שבהם דגל מוסד זה – הולכים עמה לאורך כל חייה.
לפני סיומה של רשימה זאת, אני מבקש לציין שלפני שנה ראה אור ספר הדן באותם הנושאים – הלא הוא "היינו העתיד" של יעל נאמן (אחוזת בית 2011). יעל נאמן נולדה בקיבוץ יחיעם ב-1960, וכמו ארנה גולן, גם היא נטשה אותו בהגיעה לגיל עשרים. גם היא מספרת על ערכה הגבוה של העבודה בקיבוץ, על הערצת העובד החרוץ, על ההפרדה הכפויה בין ילדים להוריהם, ועל "כאילו שוויון", כשהנשים עוסקות בעבודות הנשיות הקלאסיות. בניגוד לסיפורה של ארנה גולן, יעל נאמן מתארת אווירה של זלזול בלימודים, וחוסר משמעת בבתי החינוך.
הספר של נאמן הרשים אותי בזמנו, וגם כתבתי עליו (מאזנים, ספטמבר 2011, עמ' 56), אך צריך להודות שהוא מחוויר לעומת ספרה של ארנה. קודם כול "היינו העתיד" כתוב בגוף ראשון רבים, ועובדה זאת מעניקה תחושה של ניכור. ארנה כותבת בגוף ראשון יחיד, והקורא חש יחד עמה הזדהות והערצה כלפי גיבורי הספר. ומלבד זאת, אין להשוות את הידע והבקיאות שארנה גולן השקיעה בספר לעומת אלו של יעל נאמן. הקורא רואה בעיני רוחו את הפלורה והפאונה של עמק הירדן, את הילדים בבית הילדים, את המטפלות, הגננות, המורים האהודים, את החברים המסורים והמיוגעים, את ילדי החוץ, את חיילי הנח"ל שבאו לסייע לאחר הכיבוש הקצר של הסורים והחורבן שהשאירו אחריהם, וכו' וכו'. איך היא עושה זאת מבלי לייגע את הקורא – לארנה גולן הפתרונים.
למרות המסר הרציני של הספר, הנה, הוא משרה אווירה נינוחה על הקורא, ובמקומות שונים הוא אף גולש להומור. אביא כאן שתי דוגמאות: הילדים לא הורשו לצאת מחדרם בעת מנוחת הצהריים – אפילו לא לשירותים. מה עשו הבנים? השתינו דרך החלון! ארנה הקטנה רצתה לחקות אותם, וכמובן לא הצליחה (עמ' 58); ילדי כיתה ד' מהחינוך המיוחד (בדגניה א') מגיעים לבריכת השחייה בחיפה, וכפי שהם רגילים מהבית – התפשטו ערומים וקפצו לבריכה. הקהל היה המום, ובסוף, כצפוי, נזרקו בביזיון מהמקום (עמ' 70).
מטרידה אותי רק העובדה שסופרת בעלת יכולת תיאור כל כך מרשימה, שכתבה ספרי ביקורת ומחקר ראויים – טרם כתבה סיפורת.