ב-18 באוקטובר 2007, זה היה יום ראשון, הזדמנו לפרנקפורט וביקרנו בין השאר במוזיאון העירוני בדיוק ביום שבו נסגרה תערוכה של אדוארד מונק בגרפיקה ובגילוף. התאורה היתה חשוכה-למחצה כדי שלא לפגוע בתמונות, אבל הרושם היה חזק מאוד. לא יכולנו להינתק. חבל שהיינו בלחץ זמן ולא הספקנו עוד באותו לילה לעדכן את היומן כדי לקבע את התרשמויותינו מהאמן הגדול. ומניסיוננו, מה שאינך כותב בזמן-אמת, נשכח.
והנה היתה לנו עתה הזדמנות נפלאה (לולא הרעש והצריחות של הילדים בחופש, עם אימהותיהם, שאינן יודעות מה לעשות איתם אלא לקחתם לחללו הממוזג של המוזיאון ולנסוע הלוך-ושוב על גרם המדרגות הנעות הענק) – לבקר בתערוכה "מפגשים בחללו של אדוארד מונק" באגף החדש של מוזיאון תל-אביב לאמנות. האוצרת, אירית הדר, אף הצליחה, בסיוע השגרירות הנורווגית, להוציא חוברת קטנה, איכותית וזולה מאוד, פחות מ-15 שקלים, על התערוכה.
הדפסי-האבן, שהם רוב-רובה של התערוכה האיכותית הזו, מושכים להסתכל בהם שוב ושוב ולהתענג על הדמויות החוזרות בהן ובכך מעצימות את עצמן. ראוי אולי להביא קטע מהמבוא לתערוכה, שכתבה האוצרת אירית הדר:
"עד לפני זמן לא רב, הדיון בעבודותיו של מונק נכרך לבלי הפרד בסיפור חייו. הטראומות של ילדותו ובגרותו – מותן של אימו ואחותו, המשברים הנפשיים, השתייה, הנשים בחייו וההתבודדות בשנים הארוכות שלאחר החלמתו – הן שמיסגרו והידקו היטב את ההתייחסויות לאמנותו. בעשורים האחרונים נוטה הכתיבה על מונק להתמקד באופיים האיקוני של דימוייו, שישירותם כמו מייתרת מילים, ובפרקטיקה האמנותית שלו. בהקשר זה מתבחנת החזרה – הישנותם הרציפה והסדרתית של מוטיבים לאורך כל שנות פעילותו – כאחד המאפיינים הבולטים של יצירתו. אף לא אחד מציוריו המכוננים נותר בבדידות מזהרת, שכן מונק נהג לשוב ולצייר ציורים שאבדו ואף כאלה שניקנו. מוטיבים מסויימים צוירו שוב ושוב בוואריציות לצורך התעמקות ועידכון, ואחרים הועתקו כדי לשמש בהקשר שונה או תורגמו למדיום אחר, דוגמת ההדפס." [עמ' 4].
את היופי והעצב של מונק, בייחוד בציורי הנשים, קשה להעביר במילים. צריך פשוט ללכת לראות את התערוכה המצויינת הזו, ולא לשכוח לקפוץ גם לאגף הישן, שהוא כמעיין מים חיים לעומת השפיציות והחלליוּת-הריקה של החדש, ולהיכנס לאולם של משפחת יגלום ולחזות שם בציורים המופלאים של מיטב אמני העולם, כמו תמונת השמן הגדולה "נוף שוויץ ההולשטיינית" של הצייר היהודי לסר אורי, משנת 1908, תמונה שאותי מלווה כל חיי מאז התאהבתי בה בראשונה במוזיאון בית דיזנגוף בשדרות רוטשילד לפני קרוב לשבעים שנה.
חבל כמובן שאי-אפשר לרדת למרתף, כי שם עדיין מוסתר מן הציבור מיטב הציור הארצישראלי, אשר למענו יש טעם להביא למוזיאון אורחים מחו"ל, שלא לדבר על העונג של המקומיים – אלא שזה לצערנו מעניין את המוזיאון כמו התחת של טרומפלדור.