תגובה לבן עמי שילוני, "פצצה איראנית תתרום לשלום", "הארץ" 6.9.12
גל המאמרים המציף בשבועות האחרונים את העיתונים בקמפיין נגד תקיפת הכור הגרעיני האיראני, מתאפיין בעיקר באי הצגת אלטרנטיבה. בדרך כלל הקריאה מנומקת בדה-לגיטימציה לראש הממשלה ולשר הביטחון ולשיקול דעתם, ובמקרה קיצוני לקריאה כמעט גלויה לראשי צה"ל ומערכת הביטחון "לא לשתף פעולה" עם מדיניות הממשלה הנבחרת (מאמרו של דוד גרוסמן בגיליון ערב שבת האחרון של "הארץ") שכמוה כקריאה להפיכה צבאית בישראל.
מאמרו של בן עמי שילוני חריג, בכך שהוא אכן מציב אלטרנטיבה, ואפילו אלטרנטיבה מקורית ונועזת, מחוץ לקופסה. אין הוא מסביר שניתן לעצור את תוכנית הגרעין ללא פעולה צבאית, אלא הוא מציג את גירעון איראן כתרחיש חיובי, שיתרום לשלום במזה"ת. דווקא כיוון שפרופ' שילוני מציב פרוגרמה מנומקת, מן הראוי להתמודד עמה ברצינות.
גישתו של שילוני מבוססת על מורשת "מאזן האימה" בין ארה"ב ובריה"מ, שתי מעצמות העל הגרעיניות. לא זו בלבד שהיותן גרעיניות לא הביאה להסלמה במתיחות ביניהן, אלא היא ריסנה אותה. שילוני מעריך שמאזן אימה דומה בין ישראל ואיראן, כשתי מעצמות גרעיניות אזוריות, תרסן את המתיחות במזה"ת ותקדם את השלום.
איני בטוח שמדינה כישראל יכולה להרשות לעצמה לבטוח בשיקול הרציונלי של משטר האסלאם הקנאי ובכך שלא יפעיל נגדה נשק גרעיני, למשל כצעד ייאוש של המשטר טרם נפילתו.
אולם גם אם נקבל את ההנחה שאיראן לא תפעיל את הנשק הגרעיני – עצם היות נשק גרעיני בידיה, ועצם אובדן המונופול הישראלי על הגרעין במזרח התיכון (על פי מקורות זרים...) – לא יקדם את השלום במזה"ת, בניגוד להערכתו של שילוני, אלא יסכל כל אפשרות לשלום ועלול בהחלט לקדם מלחמה כוללת.
לטענתו של שילוני, "רתיעתה של מצרים במלחמת יום כיפור מפני ניצול הצלחתה הראשונית להנחתת מהלומה גדולה יותר על ישראל, נבעה ככל הנראה, מחשש מתקיפה גרעינית ישראלית על סכר אסואן." ייתכן מאוד שהוא צודק, וייתכן מאוד שמאותה סיבה הבינו מדינות ערב שאין ביכולתן להשמיד את ישראל במלחמה, ולכן כבר ארבעה עשורים לא היתה מלחמה כוללת בין ישראל למדינה ערבית כלשהי.
אולם ההישג הזה, אינו נובע ממאזן אימה גרעיני, אלא ממונופול ישראלי על הגרעין. היתרון הגדול הזה יצר הרתעה שמנעה מלחמות. אבדן היתרון הזה עלול לכרסם באופן משמעותי בהרתעה הזאת. אם מדינות ערב נרתעו ממלחמה כוללת נגד ישראל גרעינית, או לפחות נתפסת בתודעתם כגרעינית, מתוך חשש מפני שימוש ישראלי בנשק גרעיני במלחמה כזו, הרי ברגע שגם לאיראן יהיה נשק גרעיני, רתיעתם תקטן באופן משמעותי. גיבוי גרעיני איראני, עלול לדרבן את מדינות ערב, בוודאי לנוכח עליית האסלאם בתוכן, להרפתקאות צבאיות עד כדי מלחמה אזורית.
גם הטרור צפוי להסלים באופן משמעותי, תחת מטרייה גרעינית איראנית ואיום "להגיב במלוא העוצמה" על תגובות ישראל לטרור.
ומאחר שהתנאי ההכרחי לשלום במזרח התיכון הוא ייאוש הערבים מהיכולת להשמיד את ישראל, אופציה גרעינית איראנית עלולה להיות המכשול הגדול ביותר מפני ייאוש כזה, ולכן – היא עלולה לסכל כל אפשרות עתידית לשלום במזרח התיכון.
גישתו של פרופ' שילוני מעניינת כתרגיל אקדמי, אך מדינה חפצת קיום לא תהמר על עתידה בתרגילים הרפתקניים מסוג זה.

ב. אתחלתא דתיקון
"אנחנו מצוינים בחשבון נפש. הבעייה שלנו היא ביישום, בתיקון. אנחנו טובים בדו"חות מבקר המדינה, בוועדות בדיקה וועדות חקירה, אבל כאשר אנו מגיעים להפקת לקחים... זה לא קורה."
דברים נוקבים אלה (ציטוט מן הזיכרון), אמר יוסי מלכה, מנכ"ל המכללה האקדמית תל-חי, בדיון של ... חשבון נפש בליל תשעה באב, בקריית שמונה. הוא השתתף ברב שיח, בהנחייתי, בנושא "נצור לשונך מרע".
יש אמת בדבריו, ודווקא כמי שעוסק בחשבון נפש ציבורי, במאמרים שאני כותב, בבתי מדרש בהם אני מלמד ואף בהובלת אותו אירוע בליל תשעה באב, הדברים הללו מחייבים אותי למחשבה – מה עושים כדי לקדם את ההתקדמות מחשבון נפש לתיקון. עם זאת, עצם קיומו של חשבון נפש, עצם העובדה שאדם או ציבור בוחנים את עצמם ומתרחקים מאופוריה של עודף שביעות רצון עצמית, הינה בעלת חשיבות בפני עצמה, היא תנאי הכרחי לתיקון ולעתים – יש בה כשלעצמה תיקון.
למשל, מאות האירועים של שיח וחשבון נפש בתשעה באב ברחבי הארץ, בהשתתפות אלפי חילונים, היא כבר תחילתו של תיקון הקלקול הגדול – העובדה שיום אבל וזיכרון של העם היהודי, הוא יום אבל של הציבור הדתי ויום חול רגיל לגמרי של הציבור החילוני. התמונה הכללית היא עדיין כזאת, אך ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית, מקדמת שינוי מהותי, הדרגתי, המחזיר את תשעה באב להוויה של כלל ישראל.
כל ההוויה של תשעה באב היא של חשבון נפש לאומי, "מפני חטאינו גלינו מארצנו." בראייה אמונית, החורבן והגלות הם עונש אלוהי על חטאי העם. בראייה ריאלית, החורבן הוא קריסה לאומית, כתוצאה מהתפוררות פנימית, מאובדן החוסן החברתי, מקלקול המידות, מאובדן האמון וכו'. גם היום, ביטחון לאומי אינו נמדד רק בעוצמה הצבאית, אלא בחוסן החברתי והכלכלי, בערבות ההדדית בעם, ברמת הצדק החברתי עליה מושתתת המדינה, באיכות החינוך מן הפעוטון ועד האקדמיה, באמון הציבור בנבחריו וכד'. חשבון הנפש הלאומי של תשעה באב, הוא של החוסן הפנימי שלנו, שהינו תנאי הכרחי לקיום הבית השלישי.
"בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים" – זה רק אחד ההסברים לחורבן, לצד הסברים נוספים, כולם נוגעים למצב החברתי והמוסרי של עם ישראל. אני רואה חשיבות רבה באימוץ המסר הזה, כלקח לקיום הבית השלישי. תופעות שנאת החִינם, הפלגנות, חוסר האמון ההדדי, הבדלנות, הן איום חמור על מדינת ישראל. הנה, בימים של ערב הכרעות היסטוריות, בסוגיה שאמורה להיות מעל לכל מחלוקת אידיאולוגית – מניעת אופציה גרעינית מאיראן, חוסר האחדות הלאומית והעדר אמון הדדי בין חלקי העם, הינם מוקש בפני כל הכרעה, תהיה אשר תהיה.
אני מאמין, שהתיקון אינו תלוי במדינה, בממשלה, במנהיגות הלאומית, אלא גם במעשים שלנו, של החברה האזרחית. אני מאמין ביכולת של כל אזרח לתרום לתיקון החברה. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ואם כל אחד יראה כאחריותו לתרום לתיקון החברה – נקדם תיקון גדול.
ברצוני לשתף את הקוראים, בשני אירועים שהייתי שותף להם בתשעה באב האחרון, שבעיניי יותר משהם חשבון הנפש – הם אתחלתא דתיקון, תחילתו של התיקון. לא, הם לא בדיוק ההתחלה, הם לא נעשו בנקודת האפס, קדמו להם מעשים רבים של אנשים רבים. ובכל זאת, הם מסמלים בעיניי פריצת דרך לתיקון גדול, אל מול שנאת החינם הקיימת בתוכנו, ולקידום האחדות הלאומית והחוסן החברתי. אחדות אינה אחידות. להיפך, אחידות ניתנת להשגה רק בהכתבה דיקטטורית מלמעלה. אחדות, היא היכולת של בעלי השקפות שונות, אמונות שונות, אורחות חיים אחרים – לקבל זה את זה בפתיחות ובאהבה, לדור זה לצד זה בכבוד הדדי, למצוא את המשותף ולקדם אותו, להכיר במפריד ולהתנהל אִתו.
בתשעה באב נטלתי חלק באירוע משותף למיספר ארגונים העוסקים בהתחדשות יהודית בחברה הישראלית, בנושא: הקהילה כתיקון. מפאת קוצר היריעה, לא אציג כאן את הנושא החשוב, שנדון במליאה ובחוגי הדיון. אתייחס כאן רק למעטפת של התוכן, שדווקא היא מגלמת בעיניי את התיקון. האירוע אורגן במשותף, בידי ארגונים מכל הקשת היהודית בישראל; הן ארגוני התחדשות יהודית פלורליסטיים וחילונים, הן ארגונים משותפים לחילונים ודתיים כמו רשת "מרקם", הן ארגונים דתיים אורתודוכסיים, כמו "נאמני תורה ועבודה" ומרכז הרצוג, וכן התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית. לצערי, זה לא מובן מאליו. להיפך, זו תופעה נדירה, שבמדינת ישראל רבנים אורתודוכסיים יישבו יחד, באותו פאנל, עם רבה קונסרבטיבית, ולא בפאנל של התנצחות וניגוח, אלא של מחשבה משותפת על נושא משותף; במקרה זה – הקהילה.
הגענו לשעת תפילת ערבית. וכאן קרתה התרחשות יוצאת דופן – הציבור התפצל לשלושה. באולם אחד התקיימה תפילה אורתודוכסית. באולם אחר התקיימה תפילה שוויונית. ויש מי שלא התפללו באף מניין. כל אחד בחר בדרכו, כל אחד כיבד את דרכם של האחרים – וזו היתה האחדות בהתגלמותה, אחדות שאינה אחידות. אני השתתפתי בתפילה השוויונית. אין זו הפעם הראשונה בעבורי, אך זה היה שונה. ההבדל הגדול, היה העובדה שתפילה כזאת נערכה באירוע אחד עם ציבור אורתודוכסי, הדבק בדרכו ומכבד את האחרים. נזכרתי בשירו של קובי אוז "תפילת החילוני", המתאר אולם גדול שבו כל המגזרים בחברה מתכנסים יחד, כל אחד שומר על עצמיותו, והם מקיימים תפילה משותפת. החִזיון הזה, היה הדבר הקרוב ביותר לחזון של קובי אוז, שנתקלתי בו.
ערב קודם לכן, נערכה התכנסות לרגל תשעה באב בקריית שמונה, בשותפות של מיספר ארגונים; חלקם ארגונים פלורליסטיים כמו "הלל" ו"יובלים" (שאותו אני מנהל) וחלקם אורתודוכסיים – ישיבת ההסדר בקריית שמונה, המועצה הדתית קריית שמונה, האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך. היה זה האירוע המשותף הרביעי שלנו – לאחר שני תיקוני ליל שבועות וט' באב אשתקד. עצם השותפות הזאת כשלעצמה היא תיקון, בכך שהיא מכנסת דתיים, מסורתיים וחילונים, נשים וגברים, תושבי קריית שמונה והקיבוצים, מבוגרים וצעירים, תחת קורת גג אחת, ללימוד משותף, לשיח יהודי תרבותי, למופע של תרבות יהודית ישראלית וכו'.
למעלה ממאה איש השתתפו באירוע, שנערך בכיכר צה"ל בקריית שמונה. ישבנו על מחצלות, פתחנו בקריאת מגילת איכה, המשכנו ברב שיח וגלשנו למעגלי שיח אל תוך השעות הקטנות של הלילה.
ובקריאת מגילת איכה, לא רק שישבנו כולנו יחד, ללא כל מחיצה – אלא שאת הקריאה בציבור במגילת איכה חלקו גברים ונשים. כך סוכם מראש בין הארגונים. ולא היה אפילו אדם אחד בקהל שקם, מחה, עזב בהפגנתיות וכד' לקול אישה הקוראת בטעמים את מגילת איכה. הכול קיבלו זאת כדבר שנכון לעשותו. מה פירוש נכון לעשותו? איני מצפה מדתי אורתודוכסי לאמץ זאת בבית הכנסת שבו הוא מתפלל. אבל הכול הבינו, שאם רוצים באחדות לאומית, יש לקיים לצד המרחבים הנפרדים של כל ציבור גם מרחב משותף, והמרחב המשותף שונה מכל אחד מן המרחבים הנפרדים. בדרך כלל, "מובן מאליו" שבמפגשים משותפים הצד המתפשר חייב להיות החילוני, כי ידי הצד הדתי כבולות בגדרי ההלכה. אולם האמת היא, שלא כל הגדרות הללו הן אכן הלכה ואין סיבה שהפשרה לא תהיה הדדית.
כך היה, והיה זה אור קטן של אחדות, המְגרש הרבה מחושך שנאת החינם. וכך, מפגש של חשבון נפש, היה למפגש של תיקון.

אהוד: אולי תוכל להסביר לי משום-מה הידיעות על ה"מפגשים" האלה עושות לי חררה? הלא אנחנו בישראל נוכל להמשיך לשרוד גם אם כולנו נהיה רשעים, וגם אם יהיו הבדלים רבים בין פלגים בעמנו, כי זו זכותנו כמו כל עם בעולם – ומצד שני אנחנו עלולים להישמד גם אם כולנו נהיה צדיקים ונשב יחד על מחצלות בליל תשעה באב ונמלמל דברי תורה שאין להם שום קשר ומשמעות לסכנות שבפניהן אנחנו עומדים בהווה.
כן, כי אין קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים והמוסלמים אלינו והתנגדותם לעצם קיומנו, ובעיניי מתועבת ההיסטוריוסופיה התנ"כית המזוייפת – שעימה עשו לנו שטיפת-מוח בבתי הספר הממלכתיים – היסטוריוסופיה הרואה במלכי אשור ובבל, כך לדברי הנביאים – את שבט זעמו של אלוהים על חטאינו.
לא! זכותנו לחיות עם כל חטאינו, ואפילו להתבוסס בהם בהנאה [למשל לבעול נידות, כפי שפרופ' ליבוביץ היה מזכיר לנו בחדווה כדי להראות שכולנו יהודים חטאים!] – לחיות תוך שאנחנו ואבותינו ואבות-אבותינו בונים ארץ חילונית מודרנית שהיא תפארת לציונות והיא הגשמתה – ועם זאת לא להיות נענשים על-ידי צדיקים-רוצחים כמו מלכי אשור, מצרים ובבל, שהיו "שבט אדוניי" בתקופת המקרא – אפילו שיש חוגים חרדיים המשייכים גם את מטה זעמו של אלוהים היטלר – אל המלכים הקדומים הללו, כעונש שהוטל על העם היהודי, שחלקו כידוע הפך להיות כופר וגם ציוני ר"ל עוד לפני השואה.
לא צריך להיות יהודי דתי או חרדי כדי להיות אדם מוסרי והגון, ולכן גם לא צריך לנשק להם את התחת מתוך התבטלות ורצון ל"קירוב לבבות" – כי די בכך שאיש באמונתו יחיה וייתן גם לאחרים לחיות, וש"אל על", למשל, וגם רכבות ישראל, הקלות והכבדות – יפעלו בשבתות ובחגים למען כל אזרחי ישראל!