ספר מכונן ואמיתי לעומת החרא

שבני קיבוץ מטילים במכורתם

ארנה גולן: "ילדה של קיבוץ", הוצאת עקד, תל אביב 2012. 335 עמ'

ספרה החדש של ארנה גולן, הילדה הבכורה של קיבוץ "מסדה" שבעמק הירדן, וכיום כבר שנים רבות עירונית – הוא ספר מכונן לתולדות הדורות הראשונים שגדלו בחינוך המשותף בקיבוצי הארץ, ולא יהיה אפשר לעסוק בהם ובקיבוץ בכלל – מבלי להתייחס לספר הזה.

אנחנו בקשרי ידידות זה שנים רבות עם ארנה ועם בעלה, הסופר שמאי גולן, ולכן יש לקחת זאת בחשבון בכתיבתנו על ספרה. עם זאת, לולא בלענו אותו בסוף שבוע אחד והתפעלנו ממנו, לא היה עולה בדעתנו, דווקא בגלל אותה ידידות, לכתוב עליו, כדי שלא לצערה.

ארנה הצליחה לכתוב ספר שהוא מצד אחד אוטוביוגראפיה מרתקת שלה ושל משפחתה בקיבוץ, שהוריה נשארו בו עד יום מותם, ומצד שני, בעין של מבקרת ספרות והיסטוריונית של תרבות, היא יודעת לשלב בכל פרק את הכללי עם האישי ולראות בגלגוליה ובקורות האנשים הקרובים לה – המחשה לנושא הכללי שהכותרת "ילדה של קיבוץ" מתאימה לו מאין כמוה.

אני זוכר כינוסי ומחנות קיץ של "הנוער העובד" יחד עם בני קיבוצים, כאשר תמיד קינאנו בהם על הבנות היפות, החברות ההדוקה, ארגזי הפרודוקטים, החופש של היותם חיים בחברת נעורים, שזה היה החלום שלנו שלא היה יכול להתגשם בחיים העירוניים. הסיפורים על הרחצה המשותפת בעירום היו כמין שיא של קנאה בהם, בבני ובבנות הקיבוץ המשוחררים, היפים והחזקים האלה, שחיים כבר היום את מה שאמור להיות עתיד הנוער.

על פרשת העירום הזה יש קטע נחמד ותמים בספר, שבהמשכו גם מתואר בו כיצד הרחצה המשותפת בעירום נסתיימה מעצמה, מתוך הרגשתם של הבנות והבנים המתבגרים. והקטע הנחמד מתאר:

"יום אחד, תוך מפגש עם המציאות שבעיר, אירע דבר. בטיול השנת לקראת סיום כיתה ד' הגענו לחיפה עם מורתנו. סיירנו בעיר. ישנו בלילה על הרצפה בבית הספר הריאלי, ועם בוקר הודיעו לנו בשמחה שהולכים להתרחץ בבריכה העירונית. לא עלה בדעתנו, כמובן, שצריך לשם כך בגדי-ים, ועד כמה שיישמע מוזר, הדבר לא עלה גם על דעתם של מורתנו ושל המלווים חברי הקיבוצים, ולא צפינו כלל את המהומה העתידה להתחולל. הגענו לבריכה, נכנסו למלתחה, השארנו בה את בגדינו, צעדנו יחדיו כ-30 ילדים וילדות תמימים, עירומים כביום היוולדנו אל הבריכה, וקפצנו בשמחה למים.

אט-אט חשנו שמתרחשת בחוץ מהומה מוזרה, אבל לא הבנו מה קורה. המציל והמתרחצים יצאו מהמים ורצו לחפש את המורה והמלווים. כשמצאו אותם החל ויכוח סוער, שלא הבנו את פשרו. התחלנו לצאת מן המים ולהתאסף סביבם, ושמענו את המציל טוען בלהט כי כאן, בחיפה, אף אחד, גם לא ילדים, אינו מתרחץ בעירום.

אנשינו טענו שאין לנו בגדי ים, כי אצלנו ככה מתרחצים. המציל, שלא האמין למשמע אוזניו, זעם וציווה להוציא אותנו מיד משטח הבריכה ולהסתלק. וכך, לא נותרה לנו ברירה. גורשנו בחרפה, לבשנו את בגדינו בדממה ויצאנו.

הבושה וההלם שחשנו ליוו אותי זמן רב לאחר מכן. לפתע קלטתי שעברנו כנראה על טאבו וכי בעולם שסביבנו קיים גינוי תקיף לרחצה בפומבי בעירום ובנים ובנות יחד. יש להניח שכולנו חשנו שהתנהגותנו לא תאמה את הקוד המקובל וכי הפרנו איזה נוהג כללי בעיר, אבל ספק אם הבנו את עומק המשמעות גם לגבי רחצה בעירום אצלנו בבית." (עמ' 70).

ברקע הקריאה בספרה של ארנה גולן עמד כל הזמן בתודעתי הרומאן הנהדר של בן-גילנו, חברנו המנוח יהואש ביבר – "חדר משפחה", שתיאר את ילדותו בקיבוץ מחניים. אכן, גם אצלו, כמו אצל ארנה, רב גם הכאב. תנאי חיים קשים. הסתפקות במועט. מחלות קשות. סכנות. חום נורא. אבל הם לא יורקים לבאר.

להפך, ב"ילדה של קיבוץ" אנחנו חשים כל הזמן את גאוותה של המחברת, שלמרות שהגשמתה העצמית, שלה ושל מרבית בני-דורה בקיבוץ, לא עלתה בקנה אחד עם החיים השיתופיים – הרי היא רואה אותם מתוך הזדהות ואהבה רבה, מתוך הבנה, וככה מצליחה לכתוב ספר מכונן, ספר של חיים שלמים, שבשעת קריאתו אתה כמו חי את סיפורו של קיבוץ "מסדה" ושל שאר הקיבוצים בתקופתו, ושל הדור הראשון של המייסדים, ושל הדור הראשון של הבנות והבנים שנולדו וגדלו בקיבוץ – כאשר הסבל והגאווה שווים בעוצמתם ומעוררים געגועים לאותו עולם – גם במי שמימיו לא לקח בו חלק ובוודאי שלא היה מאושר ביותר לחיות בו.