הגיליון האחרון והמעניין מאוד של "ארץ אחרת" [מס' 65, אפריל-יוני 2012] בעריכת במבי שלג פותח בשיר של אסתר ראב "סבתות קדושות בירושלים" מתוך ספרה הראשון "קמשונים" (1930) –

סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָׁלַיִם
זְכוּתְכֶן תָּגֵן עָלָי:
רֵיחַ סְמָדַר וּפַרְדֵּסִים פּוֹרְחִים
עִם חֲלֵב אֵם הָשְׁקֵיתִי;
כַּפּוֹת רַגְלַיִם
רַכּוֹת כְּיָדַיִם
בְּחוֹל לוֹהֵט מְמַשְּׁשׁוֹת;
וְאֶקַלִּיפְּטִים פְּרוּעִים
טְעוּנֵי צְרָעוֹת וּדְבוֹרִים
שִׁיר עֶרֶשׂ לִי דּוֹבֵבוֹ;
שֶׁבַע אֶטְבּוֹל בְּיָם תִּיכוֹן
לִקְרַאת דָּוִד אַלּוּפִי הַמֶּלֶך
וְאַעַל אֵלָיו בְּהַרְרֵי-יְרוּשָּלַיִם
אֲיֻמָּה-הֲדוּרָה.
וְעִם דְּבוֹרָה תַּחַת הַתֹּמֶר
אֵשְׁתְּ קַהֲוָה וַאֲשׂוֹחֵחַ
עלַ הֲגַנָּּה וּמִלְחָמָה.
סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָלַיִם,
זְכוּתְכֶן תָּגֵן עָלָי.
עָלָה רֵיח בִּגְדֵיכֶן בְּאַפִּי
רֵיחַ נֵרוֹת-שַׁבָּת וְנַפְטָלִין.

כל קורא שם לב שמחוץ לשתי שורות הצהרתיות בהתחלה, שגם חוזרות לקראת הסוף של השיר, אין בו שום אמירה דתית או דתית-יהודית במיוחד, אלא כולו עומד בסימן האחדות שקיימת אצל אסתר ראב בין התנ"ך לבין הנוף הארצישראלי הקדום והמתחדש, נוף שאצלה –הקשר שלו לתנ"ך אינו על רקע דתי אלא היסטורי ולאומי חזק ביותר, נוף שעיצב את עולמה יחד עם פסוקי וגיבורי התנ"ך.
השורות "כַּפּוֹת רַגְלַיִם / רַכּוֹת כְּיָדַיִם" מאפיינות מאין כמותן את יפי כפות ואצבעות רגליה של אסתר, שהיו ארוכות ושחומות וכאילו הן עדיין בצבע החול שאותו מיששו מילדותן. אין לכך שום קשר להיותה "משוררת דתית" כביכול
כל זה לא הפריע לפרשנויות מסויימות, בייחוד מהצד הדתי, לתלות באסתר ראב מה שאין בה, כלומר דתיות – שהיא כמין זלדה מיספר שתיים. נציין כאן את ספרה של החוקרת הניו-יורקית אן לפידוס-לרנר:
Lapidus Lerner, Anne, “A Women Song” The Poetry of Ester Raab (from Gender and Text in Modren Hebrew and Yiddish Literature, JTS, New York and Jerusalem, 1992).

ודומה שזו גם מגמתן, לגבי אסתר ראב – של עורכות "ארץ אחרת", בגיליון החדש שעומד בסימן של חשבון נפש, אם כי לאו-דווקא דתי – ולכן הן הביאו דווקא את השיר של אסתר ראב במקום מכובד מאוד בפתיחת הגיליון, יחד עם תצלומים יפים של שתי נשים חרדיות בירושלים בשנת 1900 לערך, שהיו אולי אפילו צעירות מסבתה.
ובאשר לדמות סבתא, כדאי לחזור ולהביא כאן את סיפורה של אסתר ראב על סבתהּ חנה שיינברגר, אם-אימה לאה, שהיתה חיה ברובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים. דומה שכמו בשיר, שום הערצה למשהו דתי אינה קיימת כאן בסיפור – אלא חוויות ילדות אותנטיות ונשמתן של ירושלים ושל ארץ-ישראל.