סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק עשרים

האווירון זורק פצצות... ושפירא נאסר

עם תחילת נסיגתם של הערבים בחזית הצפונית יוצא מוטל מאירי עם שניים מחבריו לחפש את עקבות אבשלום, שלא חזר מן הקרב. לאחר שהם מגלים את הגופה, ובה אותות התעללות נוראים, מסיר מאירי את מעילו ומכסה בו את חברו-לקרב. על שני רובים נושאים שלושתם את אבשלום, בן העשרים-וחמש במותו, ומניחים אותו בינתיים בפרדס פלטניק, בקצה רחוב פינסקר.

בחוזרו משם לתוך המושבה פוגש מאירי את משה גיסין.

"איפה אבשלום?" שואל האב על גורל בנו.

המאירי עושה בידו תנועה שפירושה כי נרצח.

בתגובה להודעה האיומה ניצב האב השכול דומם ושקט.

אומר לו מאירי: "משה, אני יכול להראות לך את דם בנך..." – וחושף בפניו את הכתמים על מעילו.

האב מנשק את הדם הקרוש, ואינו פורץ בבכי, רק שואל אם נמצא הגוף.

*

רק בשוב שפירא עם הפלוגה ההודית לחצר בית-הוועד, נודע לו בפירוט מה אירע בשעות האחרונות בכל אגפי החזית. גיסין, גרינשטיין ואורלוב נהרגו. רפופורט פצוע קשה ואין תקווה לחייו. בבית-החולים הזמני שבספרייה שוכבים תריסר פצועים, אבל ההתקפה נהדפה. לא מספיקים אנשי פתח-תקוה העייפים והנרגשים להירגע מעט אחר כל מה שעבר עליהם, והנה מתחילות לבוא שמועות על חזית חדשה.

*

עדיין אלה צהרי יום שרבי, יום חמישי, ה-5 במאי; מדרום, בכרמים בין יהודיה לפתח-תקוה, מחכה כבר שעות אחדות מחנה כבד, אשר איש במושבה לא שם לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו עד כה בעצירת ההתנפלות מצפון.

נאספים תושבי יהודיה, רנטיה, כפר-ענא, טירה, קולה, אומזרע וכפרים רחוקים יותר, עם סוסים, חמורים, שקים – הכל מוכן לשוד. רבים מערביי יהודיה עובדים שנים רבות בפתח-תקוה, חלקם נשאר בה עד אתמול. יש בהם בחורים בהירי שיער ותכולי עיניים, שאימותיהם עבדו במושבה בצעירותן והרו לאיכריה. את הזמן מעבירים הפלאחים בחיפוש אחר פינת צל תחת העצים המעטים, בכריעה מזרחית שפופה, ובשיחות שוקקות, כיצד יחלקו ביניהם את הבתים והנשים, ומי הן היפות בבנות המושבה. כפריים אלה נחשבים מתונים יותר, לא אנשי מלחמה. הם מחכים שהבידואים יכבשו, ואז יבואו הם לקחת שלל מבתיה של המושבה העשירה.

לכאורה החזית השנייה בדרום אינה צריכה להפתיע. היה ידוע שההתארגנות הערבית, בהנהגת השיח' נג'יב מהכפר טירה שליד יהודיה, קבעה מראש להתקיף גם מכיוון זה. שיח' נג'יב, איש בעל השפעה עצומה, מחונן בהדרת פנים, ונואם מלהיב, הוא המוח המארגן של ההתקפה מדרום. הוא גייס מחנה ערבי המונה מאות אנשים. אך בניגוד למצב בחזית הצפונית, כאן יש רק מעט נשק חם.

הצופים שהעמידו הערבים בקצה יהודיה שומעים שהיריות הבאות מצפון, מכיוון המושבה, הולכות ונחלשות עד שנפסקות לחלוטין. הם מודיעים לשיח' נג'יב, המסיק מכך שנשברה ההתנגדות העברית, ואפשר להתנפל על השלל.

שליח נלהב, שעזב לפני כשעה את החזית הצפונית, מודיע: "חאלס! נגמר! ההגנה שלהם התמוטטה, ואנשינו כבר נכנסים למושבה."

לקול יריות מאקדחו של שיח' נג'יב, מתחילים הדרומיים לנוע בקולות צהלה, כשהוא רוכב בראש על סוסו. בעקבותיהם גמלים עמוסים פחי-נפט להצית את הבתים, וכלים ועגלות לאסוף את השלל. המחנה מתנהל בדומה למחנה הצפוני, בבוקר – גברים לקרב, נשים להלהבה בצריחות גרון, וכאלה שערוכות לנשיאת השלל.

*

מול מחנה ערבי גדול זה מציבה פתח-תקוה חמישה בחורים: יוסף שפושניק, אברהם איכילוב, נחמיה ישראלית, וודבוז ויוסף לוין, ונוסף להם נער אמיץ אחד מתתיהו ליפשיץ. בידיהם יחד רק שלושה רובים, ועליהם מוטל לחסום את הגבול הדרומי של המושבה. הם מתבצרים על גג הבריכה של שטרייט, שהיא כמעט מחוץ למושבה, "גן הנשיא" של היום.

שעה שהתנהלו קרבות בצפון, שרר כאן שקט מוזר. עתה הוא מופרע בקול רעש והמולת צעקות, צריחות, יללות ויריות.

"קפוץ על הסוס ורד למטה, למושבה, לבקש עזרה! אחרת אנחנו אבודים," אומר שפושניק לליפשיץ.

לקראת שלוש אחר-הצהריים מתאשרת שמועת ההתקפה על-ידי אווירון-סיור צבאי, שנשלח משדה-התעופה ברמלה, בפקודת הקולונל בירון. בדרכו למושבה רואה הטייס, קצין התעופה הבריטי פלין, מאות ערבים באים מצד דרום, מהם כעשרים חמושים ברובים. הוא זורק ארבע פצצות אזהרה. כאשר המריא מרמלה קיבל פקודה מפורשת לפזר את הערבים על-ידי הפגנת כוח והפחדה אך לא בפגיעות ישירות.

 תחילה גורמת ההפצצה למהומה ולמבוכה גדולה בקרב המתנפלים, אך בראותם שהפצצות נופלות במרחק-מה מדרכם, ואיש מהם לא נפגע, הם מכוונים את רוביהם כלפי האווירון ויורים לעברו. האווירון מתרחק. הם מתעודדים וממשיכים בדרכם קדימה, כחשים שהטייס נצטווה רק להפחיד ולא לפגוע.

האווירון ממשיך בטיסתו לפתח-תקוה, חג בשמי המושבה ומטיל ארצה פתקה לקציני הצבא: "מחנה מתנפלים, בהם גם חמושים ברובים, עולה אל המושבה מצד הכפר יהודיה."

מרגע בואו קיבל הצבא על עצמו את הגנת המושבה, וכאשר מגיעה הידיעה לקפיטן הודסון הוא שולח לעצירת ההתקפה את סגנו, לויטננט ויקרס, מפקד פלוגת הפרשים ההודים השנייה, שנכנסה זה לא כבר למושבה. ויקרס פוקד על חייליו ההודים לעלות מיד על הסוסים, ולוקח איתו שני פתח-תקוואים, את אברהם שפירא ועוד צעיר יודע אנגלית, יהודה בלום, בתור מורי-דרך.

בכידונים נטויים קדימה וברובים דרוכים, דוהרים עשרות פרשים הודים לחזית הדרומית. פלין חג עדיין במרומים באווירונו ומכוון את הצבא אל החזית הערבית. הוא משליך, הפעם ממש קרוב למתנפלים, שתי פצצות שזורעות בהם בהלה רבה ועוצרות אותם, וחוזר לשדה-התעופה הצבאי ברמלה.

במרחק כשני קילומטרים מדרום למושבה, בין כרמי השקדים של אדמת "גאולה", לימים היישובים "היובל" ו"בהדרגה", פוגשים ההודים בערבים. אלה מופתעים למראה צבא היוצא לקראתם, ונסוגים לשדות יהודיה, אולם אחדים מביניהם מעיזים לירות. ההודים משיבים באש חזקה ומפילים מביניהם שבעה חללים וחמישה-עשר פצועים, וגם מזנבים במפגרים-לסגת ובפצועים. רבים נהרגים, מלבד הפצועים שהספיקו הערבים להסיע על עגלות וגמלים שעליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.

*

רק אחד מנכבדי יהודיה, שיח' עלי מחמוד, ראש חמולת מנסרה, ניסה לעצור בבני-כפרו מלהשתתף בהתנפלות, אך לשווא. אחיו עבדול עזיז חזר הבוקר ברכבת מטבריה לראס-אל-עין, בא ברגל לפתח-תקוה, לקח בהשאלה חמור מפרץ פסקל ורכב עליו ליהודיה, כאן ירד מעל החמור, שלח את שני בניו למלחמה, ושניהם שרועים עתה בשדה, הרוגים.

*

בינתיים מגיעה מיפו לסביבת פתח-תקוה מכונית משוריינת, שהשלטונות הבטיחו שתבוא יום קודם, ב-4 במאי. יושבים בה חיילים בריטים עם מפקדם לויטננט ברדשווי, ופסקל שצורף אליהם כמורה-דרך. המכונית, המצויידת במכונת-ירייה, מצטרפת לפלוגת ההודים השנייה, אך שוקעת בחולות ואינה מצליחה להגיע למקום הקרב. לויטננט ברדשווי מבחין בשתי קבוצות ערבים, שבראש אחת מהן צועד שוטר ערבי, ופוקד לפזר אותן באש מכונת-הירייה.

*

לויטננט ויקרס שולח את שפירא להביא מהמושבה עגלות להובלת ההרוגים והפצועים. שפירא מופיע בדהרה ויורד ברחוב רוטשילד מהגבעה עד פינת חובבי-ציון. כאן מחכים רבים לידיעות מהחזית הדרומית. ברדתו מהסוס נוקע שפירא את רגלו. נושאים אותו לבית סמוך, ביתו של שלמה יטקובסקי, ומושיבים אותו על המרפסת. הוא מוסר מיד את פקודת הקצין הבריטי, ומבקש לשתות מים. בעלת-הבית מגישה לו חלב, ותוך מכאוביו הוא אומר בבת-צחוק: "מים שאל – חלב נתנה!" – ומבקש שיביאו לו מביתו מקטרת.

*

שלוש עגלות שנשלחו מהמושבה חוזרות טעונות חמישה-עשר הרוגים ועשרים ושמונה פצועים. גופות החיים והמתים נערמות לגובה בין סולמות-הצד כמו בעגלות עמוסות קציר. העגלות נכנסות למושבה מצד דרום, ברחוב רוטשילד. בהגיען לפינת חובבי-ציון, פורץ כעסם של הפתח-תקוואים, שאך שעות אחדות קודם-לכן עמדו בסכנת הכחדה. הם זועמים על כפיות הטובה של שכניהם, בהם פועלים רבים שעבדו במשך שנים במושבה, היו מוכרים היטב ליושביה ויחסי ידידות שררו ביניהם. התושבים מתגודדים סביב לעגלות ומנסים לדקור את המתים וגם את הפצועים, מבעד למוטות הגבוהים של הדפנות. אחד העגלונים מבקש לשפוך על פצוע חומצה גפריתית, שהכינו הנשים להגנת המושבה.

שפירא נקוע-הרגל שומע את המהומה ממקום מושבו במרפסת בית יטקובסקי, ומבקש שיעזרו לו לרדת לרחוב. צולע, הוא גוער בדוקרים ומרחיק אותם מהעגלות, אך אלה צועקים כלפיו:

"מחר תחזירו את הערבים לעבוד ולשמור כאן, כאילו שום דבר לא קרה?!"

"לא! לעולם לא!" וכדי לתת תוקף לדבריו ניגש שפירא אל עגלה עמוסה, שולף את חרבו מנדנה, טובל את להבה בשלולית הדם שנאספה מתחת לעגלה ומניף את הלהב, שדבקו בו פירורי חול ספוגים בדם – גבוה מול פני הקהל וצועק:

"אחיי ואחיותיי, בדם הזה אני, אברהם שפירא, נשבע לכם שיותר לא תדרוך כף-רגלו של ערבי בפתח-תקוה!"

הכאבים מתגברים עליו, והוא נלקח לטיפול בבית-החולים הזמני.

*

אותה שעה יוצאים ממחבואם באחת הרפתות שני ערבים, איש ואשתו, מרועי המושבה, שהסתתרו בתוכה מיום אתמול ועתה, לשמע הקולות, הם סבורים כי המושבה נכבשה כבר בידי אבו-קישק. התושבים הנזעמים רוצים לירות בהם. ירקוני אינו מניח לגעת בהם, אולם הוא נקרא בדחיפות אל קפיטן הודסון, בדרישה לספק שעורה לסוסי הצבא. ירקוני נאלץ עתה למלא אחדים מתפקידיו של שפירא, השוכב בבית-החולים.

כאשר ירקוני חוזר למקום – הערבי והערבייה כבר הרוגים, וגוויותיהם מושלכות על אחת העגלות המלאות.

*

הקצינים הבריטים, שראו את המחנה הגדול של אלפי ערבים שעלה על פתח-תקוה, נדהמים להיווכח שרק קומץ מגינים עצר אותם. הם מרבים לחקור ולשאול כיצד קרה הדבר. לפנות ערב, כאשר נודע כי הערבים גורשו בחרפה מכל גבולות המושבה, יוצאים כל תושבי המושבה מהבתים ומתכנסים בכיכר המייסדים שבמרכז. השמחה יוצאת מכל לב, מתנשקים ורוקדים זקנים וצעירים. חרף הקורבנות והפצועים, פורצים מעגלי שירה ומחולות על שפתח-תקוה לא נפלה.

*

החיילים ההודים נשארים ללון במושבה. למחרת, יום שישי, חוזר חלק מהם למחנה בטול-כרם, אך הנותרים אמורים לחנות כאן ימים אחדים. האווירון מגיח מדי פעם ומסייר בשמי המושבה ועל סביבותיה. ביום שישי מוחזרות גוויות הערבים, שהיו מונחות כל הלילה בעגלות, עד לגבול של אדמות הכפר יהודיה, שם מקבלים אותם אנשי הכפר וקוברים את חלליהם. בדרך נאספים עוד חללים. אנשי פתח-תקוה שולחים להודיע גם ליושבי קלקיליה שיבואו לקחת את מתיהם, והם עונים שאין במושבה מתים משלהם, וכי לא השתתפו בהתקפה, אבל הבחורים מכירים כמה מהם, שנהגו לבוא למושבה, מוכרי פחמים וסיד. הם כורים להם קבר אחים, ובבור אחד נטמנים ארבעים איש. לימים משתרע שם שדה עגבניות.

*

ההלווייה של שלושת הנופלים מתקיימת ביום שישי לפנות-ערב. משתתפת בה כל המושבה, מנער עד זקן, הכל יוצאים לחלוק את הכבוד האחרון. הצבא הבריטי מיוצג על-ידי קבוצת קצינים, שמצדיעים לגיבורי המושבה. כאשר מובאות הגוויות העטופות בטליתות לרחבה ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון, מעמיד את התהלוכה ברוך ראב הצעיר, בנו של יהודה, ואומר:

"אני דורש לכבד את הקדושים ולשבת ישיבת-דומייה על הארץ במשך חצי שעה."

כל הקהל יושב ובהמוניו גועה בבכי חרישי, מאופק, כמעט ללא קול. הדומייה נמשכת כחצי שעה. המראה מזעזע. מאות אנשים יושבים על האדמה ובוכים מרה בשתיקה. גם המפקדים הבריטים והחיילים ההודים, המכבדים בנוכחותם את מסע האבל, עומדים סביב ועיניהם דומעות.

אז מסיים ראב את הדומייה, רומז לקהל לקום על רגליו, ואומר: "בין התוקפים אתמול היו הרבה מהפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות. ואנו נשבעים, בשם כל הציבור הזה, שיושב על הארץ ברגשי קודש, וכשלפנינו מוטלים שלושת חללינו, שנפלו בהגנה על המושבה שלנו – במעמד כל תושבי המקום אנחנו נשבעים שלא ניתן יותר דריסת רגל לפועלים הערבים בפתח-תקוה! אנחנו נשבעים שלא תיפול רוחנו ונמשיך את דרכנו, דרך עבודת-היישוב!"

בגלל רגלו הנקועה מובא אברהם שפירא אל ההלווייה כשהוא נתמך בידי שני מלוווים. הוא חוזר על דבריו מאתמול ועל דברי ראב: "לא תוסיף עוד לדרוך כף-רגלו של פועל ערבי בפרדסי המושבה. הפועלים הערבים ידעו מראש על ההתקפה, נשמעו לפקודות המסיתים נגדנו, עזבו את מקומות העבודה, והיו מהם גם במחנה המתנפלים עלינו, נותני לחמם."

שפירא מרים ידו ומשביע את הקהל, בהציבו את רב המושבה לעד, שהמושבה תפצה ותדאג למשפחות האומללות שנשארו ללא תומך ועזר. ובהשפילו עיניו אל הגוויות המונחות על האדמה, מתפרצת זעקה מנהמת ליבו:

"אבשלום! אבשלום! מדוע ירדת מהסוסה? מדוע קשרת אותה למטה?! מדוע לא שמעת בקולי?.."

ההלווייה יוצאת לדרכה. רחוב חובבי-ציון הולך ומשחיר לאורכו במלווים המתקדמים לעבר בית-הכנסת הגדול. מניחים את הגוויות על הרחבה המוגבהת מהרחוב. משה גיסין מספיד את בנו מעל הרחבה, ואומר דברים אמיצים ולא שיגרתיים:

"אני מאושר שזכיתי להיות עד חי למאורע היסטורי זה בחיי פתח-תקוה. אני מתגאה בבני אבשלום, שנפל קורבן כיהודי אמיתי על מזבח העם והמולדת. אבשלום בני, מסרת את דמך לעם שלך... נפלת בהגנה על פתח תקוה, ואתה בן עשרים-וחמש שנה בלבד..."

כאן נפסק דיבורו מרוב התרגשות, ורב המושבה ממשיך: "ימתקו לקדושים, שנפלו על קידוש השם, רגבי עפרם, וזכרם יהיה קדוש לנו ולדורותינו."

לפנות-ערב צועדת ההלווייה בהמשך חובבי-ציון, עוברת בכיכר המייסדים וברחוב פינסקר, חוצה את הפרדסים בנתיבו האחרון של אבשלום, שהוא גם הדרך הישנה לגבעת בית-הקברות. במרום הגבעה נחצב קבר למגיני המושבה. זאב אורלוב מת מפצעיו הקשים ביום ראשון, ה8- במאי. הלווייתו מתקיימת למחרת בבוקר, וקברו ניכרה בצד קברם של חבריו.

*

פלוגת צבא בריטי יוצאת בשבת, ה-7 במאי, בליוויית מורי-דרך מפתח-תקוה, כמשלחת-עונשין אל "הבית הלבן", מרכזו של השיח' שאקר אבו-קישק, המתנשא על גבעה צפונית לירקון, כיום בתחום מפעלי תע"ש. הבידואים של שיח' שאקר אבו-קישק פותחים ביריות, אך לצבא כוח-אש רב יותר. הבריטים כובשים את מעבר הירקון ועולים לגבעה. המפקד קורא לשיח' שאקר להיכנע, כי נותר לבד ואין לו סיכוי לעמוד נגד הצבא.

שיח' שאקר משנה טעמו. הוא מבקש להזמין את המשלחת לאוהל האירוח, ושואל מה בכלל רוצים ממנו.

"למסור את כל הנשק של השבט, ולהחזיר את הבקר שנשדד מפתח-תקוה."

"אין לי נשק ואין בקר," הוא משיב, למרות שעדיין עומד באוויר ריח אבקת-השריפה מן היריות שירו בני-שבטו.

לאחר משא-ומתן ניתנת לו ארכה של שעות אחדות למלא אחר תנאי הכניעה – למסור את הנשק ולהחזיר את העדר השדוד, אחרת – יישרף ביתו. הוא ממהר ליפו, להתייעץ עם מנהיגי הוועד המוסלמי-נוצרי, שעודדו אותו לצאת להתקפה. לאחר זמן הוא חוזר ובפיו דבריו הקודמים:

"מה רוצים ממני? אין כאן נשק, אין פרות. יכולים לחפש בכל השבט."

"ניתנת לך עוד שעה אחת לחשוב בדבר ולציית לפקודה," אומר המפקד הבריטי, "או שתוציא את כל חפציך מביתך בן שלושת החדרים, כי אם לא תציית לתנאים שלנו – נשרוף אותו עד שלא יישאר ממנו כלום!"

לפנות-ערב, לאחר שעוברת שעה, יוצקים חיילים בנזין על פינות הבית ומציתים אותו. שיח' שאקר פורץ בצעקות נוראות ורץ סביב ביתו כמי שחרב עליו עולמו.

"מה עשיתם לי? לא די שהמלאבסים הרגו אנשים שלי, עכשיו רק את הבית שלי, מכל הבתים בארץ, אתם שורפים?"

"הזהרתי אותך קודם, ולא שמעת. עכשיו עבר הזמן," עונה המפקד הבריטי. ולאור הלהבות, על רקע שקיעה בים, ממערב, הוא מגיש לשיח' צו-מאסר חתום באשמה של הנהגת ההתנפלות, ולוקח אותו ליפו, להעמידו למשפט צבאי.

*

למחרת נמצא שפירא במכונית היוצאת מתל-אביב לירושלים, חבר במשלחת של נציגי המושבות אל הנציב העליון. הם מתכוונים לבקש ממנו פעולות נמרצות לשמירה על הביטחון בארץ. שפירא נושא עימו את דרישות אנשי פתח-תקוה: "הצבא יישאר במושבה. אווירון ימשיך לסייר לעיתים תכופות בשמיה. יסודר בה טלפון. יוחזר העדר הגזול. ויגורשו המנהיגים, המנהלים פעולות הסתה נגד המושבה בכפרים הערביים הסמוכים לה."

ליד רהט המים הידוע בשמו סביל אבו-נבוט שביציאה מיפו, עוצר משמר שוטרים את המכונית ואוסר את שפירא בתואנה שהוא נושא עימו אקדח ללא רישיון. שפירא מבלה לילה במעצר המשטרה ביפו. למחרת, יום שני, ה-16 במאי, הוא מובא לשופט ומשתחרר ממאסר לאחר שמשלם קנס 110 גרוש מצרי, המטבע הנהוג עדיין בארץ.

השלטון האנגלי מנסה לאזן את יחסו ליישוב העברי ולערבים, לאזן בין מעצר אבו-קישק ואחדים מראשי הערבים ביפו, שנאשמים באירגון הפרעות, לבין תלונות ערביי יהודיה כי הלכו לתומם ולא היתה להם שום כוונה לתקוף, וכי לפתע ירו לעברם הפתח-תקוואים והרגו חמישה-עשר מאנשיהם. הוכחה לכך – כל ההרוגים נמצאו על אדמת יהודיה.

*

ימים אחדים לאחר שחרורו מוזמן שוב שפירא ליפו.

"אם לא אשוב היום, חפשו אותי בבית-הסוהר," הוא אומר בבוקר לליבה רוחל, ממש כבאותו יום לפני כארבע שנים, כאשר יצא בבוקר לרמלה, וחזר אחרי יותר משנה.

בדרך, ליד מצבת הזיכרון הבריטית לצליחת הירקון במלחמת העולם, באה לקראתו מכונית משטרה אנגלית, וקצין מודיע לו כי הם בדרכם אליו, לקחתו לבית-הממשלה ביפו. בהגיעו לבניין הסארייה מוזמן שפירא לעלות ללשכה שבה הגן שנים אחדות קודם-לכן על כבוד נשות המושבה בפני חסן ביי. קצין אנגלי חוקר אותו בערבית לשמו, לגילו, למקום מגוריו, כאילו הוא פושע עלום-שם בשכונה נידחת בעיר. לאחר שהקצין מקבל את כל התשובות, הוא מודיע לשפירא:

"בפקודת הגנרל, מפקד הצבא במחוז הדרום, אתה אסור על רצח!"

שפירא בן החמישים-ואחת מסתובב על עקביו בהקשה צבאית. "רצח? איפה כאן הדרך לבית-הסוהר?"

"עמוד!" צועק הקצין בעצבנות, ופוקד על אחד השוטרים לערוך חיפוש מדוקדק בבגדיו.

"אין אצלי שום דבר אסור," מרים שפירא את ידיו, להקל על החיפוש.

אחר-הצהריים באים לקחתו שישה שוטרים אנגלים חמושים, ובאין מתרגם לעברית, קורא אחד מהם בפני שפירא בערבית, מתוך הודעה כתובה אנגלית:

"עליך לנסוע איתנו, וקיבלנו פקודה לירות בך אם תנסה לברוח!"

"לא עשיתי שום דבר שבגללו אצטרך לברוח. אם כך קובע החוק, אסע לאן שתקחו אותי."

ברחבת הסארייה כבר מחכה מכונית משטרה פתוחה, ולפניה ומאחוריה ליווי של מכוניות משוריינות. נסיעת שיח' איברהים-מיכו המפורסם בתור אסיר הנאשם בהריגת ערבים – מעוררת שמחה רבה בקרב ערביי יפו, שרק לפני ימים אחדים השתתפו בפרעות. צופרי המכוניות מחרישים אוזניים, לפלס להם דרך בתוך ההמון הנלהב.

כאשר מגיעים לפונדק בפתחו של באב-אל-וואד, מאפשרים השוטרים לשפירא לרדת ולעשן את מקטרתו, ואף נענים להזמנתו להתכבד בבירה. בעודם יושבים על שרפרפים נמוכים, בצל סככה הצופה על הדרך מיפו לירושלים, עוברים על פניהם נוסעים מפתח-תקוה, שנדהמים למראה האסיר. שפירא קורא אליהם:

"לא איכפת לי לאן מובילים אותי, אפילו לתלייה! העיקר שהאוייב לא הצליח לחדור למושבה. דרישת שלום לכולם!"

שפירא מובל לקישלה, תחנת-המשטרה בעיר העתיקה, ומשם לבית-הסוהר המרכזי במגרש הרוסים. המפקח הכללי על בתי-הסוהר בארץ, בריטי כמובן, בא במיוחד לבקרו ודואג שיקבל תא פרטי עם שמיכות נקיות, וגם מזון כשר ממלון אמדורסקי הנמצא לא רחוק משם, ליד שער יפו.

למחרת נודע לשפירא שיחד עימו אסורים כמה וכמה מנכבדי הערבים ביפו, ביניהם שיח' סלים אבן שיח' עלי ויוניס אבו-רוש. קצין המשטרה החוקר מודיע לו שהוא נאשם ברצח חמישה ערבים מיהודיה. לאחר ארבעה ימים בכלא משוחרר שפירא אך נאסר עליו לחזור למושבה.

"עליך להתייצב מדי יום במשטרה."

שפירא מחייך.

"מה מצחיק אותך?"

"אני כבר רגיל לזה. כך בדיוק נאמר לי לאחר שהתורכים שיחררו אותי ממאסר בכלא חאן אל-באשה בדמשק. הייתי אשם אז כמו שאני אשם היום."

*

המלחמה שניהלו הפתח-תקוואים מעוררת הדים. לאחר נפילת תל-חי לפני שנה, והפוגרום ביפו, סוף-סוף ישנו יישוב עברי שנלחם ומנצח במערכה. בעיתון העברי המרכזי של ההסתדרות הציונית, "העולם", היוצא לאור בברלין, כותב הסופר אליעזר שטיינמן:

"מתוך ים העלבונות הבהב לבסוף שביב של נחמה. שבעים אוחזי רומח מישראל נלחמו בפתח-תקוה עם אספסוף של שלושת אלפים פורעים והפילו מהם חללים. צרי ללב. עד היום היו עינינו כבושות מבושה. היינו תוהים על עצמנו: מה זה היה לנו? האם גם שם בארצנו נשחטנו ככבשים? האם גם ברחובות יפו פשטנו צוואר תחת חרב? וגיבורי ישראל היכן הם? בני דורו של טרומפלדור היכן הם? כבשנו את עינינו מבושה. גם לשאול התביישנו. בתוך יללת האסון לא שמענו את קול צלצולו של הנשק העברי. אולם פתח-תקוה נתנה שמחה בלבנו ותעודד רוחנו. שוב נגלו לעינינו בני היישוב החדש, צאצאי המכבים!"

*

שלושה שבועות יושב שפירא במלון אמדורסקי. השתדלויות אנשי פתח-תקוה לשחררו מהריתוק אינן נושאות פרי, מכיוון שבאותו הזמן מגישים ערביי הכפר יהודיה תביעה משפטית נגד אנשי פתח-תקוה ושפירא בראשם, באשמת רצח קרוביהם. הם טוענים: "קצרנו את השעורים על אדמתנו אשר על גבול אדמת היהודים. והנה יצאו יהודים ממושבתם, ובראשם שיח' איברהים-מיכו, ולפתע החלו יורים בנו והרגו רבים מאנשינו על לא דבר!"

השמירה על שפירא מתהדקת.

התביעה הוגשה במחוז יפו ולכן נערך המשפט הצבאי בעיר זו. השופטים, שני אנשי-צבא, בראשם המייג'ור האנגלי סיטה. התובעים הם השיח'ים של הכפר יהודיה. במשפט עומדים לדין עוד שלושה פתח-תקוואים. באולם מוקראות ההאשמות:

"שפירא. מפקד פתח-תקוה. קום. רכבת על סוס ובידך שני אקדחים בהם ירית על ימין ועל שמאל והרגת חמישה ערבים."

"בלום. מורה-דרך מפתח-תקוה. קום. ירית והרגת בכוונה תחילה שני ערבים."

"כרות. עגלון מפתח-תקוה. קום. הובלת את הפצועים הערבים לפתח-תקוה ובדרך התעללת בהם וזרקת חומצה גפריתית על פצעיהם."

"פישצנר. איכר מפתח-תקוה. קום. השתתפת במעשה הזה."

את הערבים מייצגים עורכי-דין אנגלים, ריצ'רדסון ומוקלר, המאשימים את הפתח-תקוואים בכך שכאשר הפכו ממגינים לתוקפים, הם המשיכו להרוג בערבים למרות שהללו נכנעו וויתרו על המשך המערכה. התביעה מתרכזת בחזית הדרומית שבה לא נפלו קורבנות מצד הפתח-תקוואים, אך לא מעיזה לתבוע קצינים אנגלים, חיילים הודים ואת הטייס הבריטי, שהשתתפו במערכה וגרמו לעיקר ההרוגים מקרב הערבים; אף שאחדים מהם מוזמנים להעיד במשפט, הנמשך כעשרים יום.

בחקירתו מעיד שפירא: "כל השנים שררו יחסי ידידות ושלום בינינו לבין שבט אבו-קישק, בינינו לבין יהודיה. לילה אחד בתחילת המלחמה הקיף הצבא התורכי את הכפר יהודיה וגייס בכוח השוט את כל הגברים והנערים לעבודות-כפייה בכריתת עצים בהרי שכם. הם נשלחו גם לעבודות ביצורים בעזה ובאל-עריש. במשך הזמן מתו רבים מהם מרעב, מטיפוס ומדיזנטריה. הכפר התרוקן. נשארו רק נשים, ילדים וזקנים רעבים וחסרי כל. הם באו בבכי לפתח-תקוה, לבקש עזרה. ומי סייע להם ופעל למענם אצל המושל התורכי ביפו? וכי מקרה הוא שבכל הארץ שמי בפי הערבים שיח' איברהים מיכו, ורק ביהודיה – אבו אל-יותומה, אבי היתומים? הלא אם לא היו מתנפלים עלינו, היינו חיים כמו אחים גם היום. לא יריתי בשום ערבי חף מפשע. הצבא היה מונע יריות אסורות, מול עיניו, אילו ניסה מישהו מאיתנו לעשות כך. בשעה שלפי כתב-האישום יריתי בערבים – כבר שכבתי בבית, בפתח-תקוה, לאחר שנקעתי את רגלי. על כך יוכלו להעיד כל אנשי המושבה, שביקרו אותי."

המשפט מעורר התעניינות רבה. בזה אחר זה עולים לדוכן-העדים פלאחים מיהודיה המעידים בשבועה כי הארבעה השתתפו ברצח בני-כפרם. מטרת מנהיגי הערבים מיפו, שהשפיעו על העדים להופיע, הוא שעדותם תיצור איזון בין הצדדים במשפט הבא, של מנהיגי ההתנפלות מצד הערבים ובראשם שיח' שאקר אבו-קישק – ואלה יצאו ללא עונש. ואולם הפלחים מיהודיה מרגישים בחוש כי אם כך יהיה – הם עצמם לא יזכו לראות שום פיצוי כספי על תביעתם. לכן הם שולחים להודיע לעורך-הדין הוראס סמואל, המגן על אנשי פתח-תקוה, כי תמורת תשלום נאות יסכימו לבטל את עדויותיהם. אם לא הצליחו לשאת שלל בזמן ההתנפלות, לפחות יפיקו ממנה תועלת עתה, בעזרת המשפט.

בחושפו זאת עוד בשלב החקירה מצליח סמואל להוכיח את השקר שבאישומים, והנאשמים משוחררים מבלי שיצטרכו לשלם שוחד למאשימיהם. רק משפטו של העגלון, שכאמור נאשם שיצק חומצה צורבת על פני אחד הפצועים, כאשר הוביל אותו בעגלה לפתח-תקוה, נמשך עוד זמן-מה. לבסוף מצליח עורך-הדין סמואל להוציא זכאי גם אותו.

*

כאשר מגיע תור משפטם של מנהיגי הערבים, מתברר שרק שיח' שאקר אבו-קישק נותר על ספסל הנאשמים, והשאר הצליחו להשתחרר בתירוצים שונים. התובע מהצד היהודי הוא עורך-הדין דוד בק מויאל, ומגינים על אבו-קישק עורכי-דין ערבים חשובים. הערבים הנוכחים באולם משתדלים לעודד אותו. ביושבו על ספסל הנאשמים, עומד אחד מחבריו השיח'ים מאחורי גבו ואומר לו:

"אל תפחד, שיח' אבו-קישק. יש אנשים העומדים מאחוריך..."

בין העדים מטעם התביעה מוזמן גם שפירא. לאחר שהוא נשבע כחוק לספר את כל האמת, הוא מתאר את פרשת ההתנפלות וההגנה על המושבה.

"אתה מכיר את הנאשם?" שואל אב בית-הדין.

"אותו ואת כל בית אביו. כאשר הביא אביו המנוח את אימו, בחתונתם, מערב איניפעת, הייתי גם אני בין הרוכבים המוזמנים. וכאשר חיתן אבי-סבו, השיח' מוחמד אבו-קישק המנוח, את סבו המנוח של שיח' שאקר, היתה בחתונתם משלחת אנשי פתח-תקוה, ובראשה השומר היהודי דאוד אבו-יוסף, שהפליא לרכב, ולשעשע את האורחים כאשר שר בפניהם."

"אתה יכול להצביע על הנאשם?"

"כן. הנה, זה הוא."

השיח' שאקר נידון לחמש-עשרה שנות מאסר. הוא נשלח לבית-הסוהר המרכזי במגרש הרוסים בירושלים. לאחר עירעור מופחת עונשו לעשר שנים, אולם גם זה עונש לא קל לשיח' בידואי צעיר ומכובד.

*

אחר גורלו של שיח' נג'יב מהכפר טירה. הוא מובא למשפט צבאי בתור עד על חלקו במאורעות. גם מאחורי גבו עומד אחד השיח'ים ואומר: "אל תפחד, שיח' נג'יב, יש אנשים העומדים מאחוריך..." – אך כאשר נלחץ שיח' נג'יב בחקירה על-ידי עורך-הדין סמואל, הוא נאלץ לגלות פרטים, שמסבכים בהשתתפות בהכנה למאורעות גם ערבים נכבדים אחרים, שכבר מצאו עצמם משוחררים ממאסר. אלה גומלים לו מיד ובמקום. כאשר הוא יוצא מבית-המשפט וגומע כוס קפה במסעדה סמוכה, הוא מתמוטט ומת, כי הרעילו אותו.

*

שבועות אחדים לאחר ההתנפלות באים למושבה קולונל וקצין בריטים מסרפנד, לחקור את מהלכי ההגנה לכל פרטיהם. שפירא וירקוני יוצאים עימם למקומות הקרב, מראים להם את העמדות ומסבירים את המהלכים וצורת ההגנה כפי שהתפתחו במשך אותו יום.

שואל הקולונל את שפירא: "מדוע שינית את התוכנית, ואחרי שהחלטתם לעמוד בקו-ההגנה בקצה המושבה, יצאתם קדימה?"

"כאשר ראיתי כי הכדורים כבר עפים מעל ראשינו והאש מתקרבת ללב המושבה – הצעתי לחבריי בפלוגת הרוכבים, והם קיבלו, לצאת לעצור את האוייב מחוץ למושבה כדי להרחיק את הסכנה מהנשים, הילדים והזקנים. יותר טוב לסכן מעטים, מאשר רבים."

הקולונל ושפירא, שניהם מתעסקים במקטרותיהם בעת שיחתם. "סיימת בית-ספר לקצינים?" שואל הקולונל.

"לא.""שימשת פעם בצבא בתור קצין?"

"לא."

"השתתפת במלחמה?"

"הייתי בבית-סוהר תורכי, וכמעט שלא ראיתי את המלחמה."

"וחייל לא היית אף פעם?"

"לא. שילמתי 'בדל', כלומר כופר, ואחר-כך נאסרתי. ומה שהתאמנתי בסטאמבול, היה דומה יותר לבית-סוהר מאשר לתרגילי צבא. אבל חברי ירקוני היה חייל ב'גדוד העברי'."

"אילו היית מסיים בית-ספר צבאי או משתתף במלחמה, לא היית יכול לסדר תוכנית טובה יותר מזו שסידרת! ולולא עצרתם ודחיתם את ההתנפלות במשך יותר משעה – אולי הצבא כבר לא היה מצליח לעזור לכם."

ירקוני מתבונן בשפירא ובקולונל. יכול היה לספר לקצינים האנגלים כיצד חמישה-עשר יוצאי הגדוד העברי הם שהיו גרעין ההגנה באותו יום, הם שפקדו על המגינים האחרים, לא נתנו להם להתפרץ בלי חשבון, השפיעו לא לבזבז כדורים, הורו להם להתחפר ועצרו את ההתנפלות ברגע הקשה ביותר, לאחר נסיגה מבוהלת.

אך המורה ירקוני בוחר לשתוק.

המשך יבוא